במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית שוכן אוסף מרשים של רעשנים, שמוצג לקהל רק בתיאום מראש. האוסף המגוון נודד אל העבר והמשמעויות של החפץ, ומי שיסייר בו יגלה, לצד הקסם האסתטי, את תהליך השתנות העיצוב והמכניקה של הרעשן לאורך השנים.
הרב פרופ' דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל למדעי היהדות, ביקר בתערוכה והתפעל ממנה. שפרבר הוא אולי הסמכות הבכירה ביותר לבדוק עימה את מהותו של הרעשן בתרבות היהודית, ואכן, מדבריו עולה כי זהו חפץ שמלווה אותנו מאות שנים, ולאו דווקא בהקשרים פורימיים.
מגג ביתו של פרופ' שפרבר ברובע היהודי בירושלים פרושה לה היסטוריה: באופק נראים הרי מואב מעבר לים המלח, ובמרחק נגיעה - הר הזיתים, הר הבית, כנסיית הקבר, אל־אקצא, הכותל המערבי. ההיסטוריה שבחוץ שוכנת גם בביתו שופע הפריטים: מפות ממוסגרות, ממצאים ארכיאולוגיים, מאות ספרים, יצירות אמנות, אוצרות שאסף ומצא, אוספים שנחקרו ונבנו עשרות שנים.
שפרבר, שלמד בתיכון באנגליה ולאחר עלייתו ארצה למד בישיבות ליטאיות, צייר בצעירותו, זכה בפרסים ולבסוף לאחר לימודיו בישיבה בחר בלימודי תולדות האמנות ביוניברסיטי קולג' בלונדון. "ובכל אותם גלגולים רבים וידועים שעברתי, מה שהעסיק אותי יותר מכל הם הדברים מוחשיים שבאו מתוך הלימוד באמנות. לכן הרעשנים תפסו אותי – משתלבים בהם הלכה, מנהג ויופי חזותי".
"ובקרקשת אני מקיש"
שפרבר מתייחס לתחילת הקשר בין הרעשן לבין המן - שאת שמו נוהגים למחות באמצעות רעש בעת קריאת מגילת אסתר. "האפשרות הראשונה למחות שם היא בעשיית רעש", הוא אומר, "אבל האפשרות השנייה היא רעש ומחיית השם יחדיו: כתיבת שם על אבן, ספסל, קורת עץ, על הרצפה ואף על העצים - והכאה חזקה עד שהשם נמחה".
תולדותיו של הרעשן נודדות אלפי שנים אחורה, עד למצרים העתיקה. "במצרים ואף ביוון היו משתמשים ברעשן בטקסים ובפולחן", מספר שפרבר, "דימויים מהפירמידות מראים לנו מלכים מחזיקים בידם 'סיסטרום' - רעשן שבנוי מידית וממסגרת מתכת בצורת פרסה, המפיק צלילים רמים". הוא מגלה כי בזמן שבתי המקדש היו קיימים, "הרעשן הבטיח את שלום המלכים לפני שהם נכנסים לבית המקדש". האמונה היתה כי הרעש הבריח את מלאכי החבלה, טיהר, שמר והגן.
בימי הביניים, מרחיב שפרבר, תפקידם של הרעשנים היה להזהיר את הסביבה מפני המצורעים. כשהמצורעים יצאו לרחוב או לשוק - הם חויבו להחזיק רעשן, להרעיש ולהזהיר את הסביבה שתתרחק. הרעשן היה מסוג "קלאפפר", התריע ובכך מחה את דמות המצורע. המסר שנשא עימו היה הפניית המבט - הוא הורה לעוברי האורח שלא להתקרב למקור הרעש.
רעשנים מתקופות שונות
בשירו "שיר המצורע", שנכתב בפריז ב־1906, כותב ריינר מריה רילקה: רְאֵה, אֲנִי הָאִישׁ שֶׁהַכֹּל נְטָשׁוֹ / אֵין אַף אֶחָד בָּעִיר הַיּוֹדֵעַ עָלַי, צָרַעַת בִּי פָּרְחָה. / וּבַקַּרְקֶשֶׁת שֶׁלִּי אֲנִי מַקִּישׁ, / מַכֶּה בְּזֶה הָאוֹת שֶׁבִּי, הַמֵּבִישׁ,/ בְּאָזְנֵי כָּל אֶחָד / שֶׁבְּקִרְבָתִי עוֹבֵר. / וְהַשּׁוֹמְעִים אֶת נֶקֶשׁ הָעֵץ, / אֶל מִשְׁבַּתִּי אַף לֹא יִפְנוּ הַבֵּט, / שֶׁמָּא יִגַּע הַדָּבָר אֶל לִבָּם (תרגום: משה [אטר] אטינגר).
באירופה ובאמריקה של המאה ה־18 מתועד הרעשן כמי שהתריע על שריפה. רעשן הוא זה שהזניק את השוטרים או לוחמי האש מכוננותם, היישר אל זירת השריפה. רעשנים אלה נקראו "ראטלס" או "קלאקרס", והתאפיינו בידית מתקפלת - כך שהיה אפשר לשאתם בנרתיק קטן.
נלחמים בוונדליזם
רוב צורות היסוד של "הרעשנים היהודיים" יונקות ישירות מהרעשנים שנועדו להתרעה, ובייחוד אלה שהיו בשימוש של כוחות ההצלה. אמנים יהודים הוסיפו להם כתובות בעברית, חלקן חרוטות מכסף, וכך ייעדו אותם לחג פורים. במאה ה־19, בעקבות המצאת המשרוקית, הפסיקו השוטרים ומכבי האש להשתמש ברעשן, וכך קיבל הרעשן עוד גושפנקה להפיכתו לאביזר יהודי ייחודי.
בקהילות היהודיות הופיע הרעשן היישר למנהג פורים. בתחריט נחושת מ־1731 של קלמט, המתאר את מנהג היהודים בזמן קריאת המגילה, נראית אבן גדולה מונחת בבית הכנסת וחרוט עליה השם המן. את האבן שברו קוראי המגילה על ידי מכות קטנות, אקט שגרר עימו רעש וגם מחייה פיזית, מחיקה של השם.
עדות נוספת לשימוש ברעשנים בפורים נמצאת בציור של קירשנר מהעיר נירנברג משנת 1724. בציור נראים ילדים בבית כנסת כאוחזים בפטישים. הם מכים על ספסלי העץ, על רצפת בית הכנסת או אחד בשני.
עם השנים הרעשן זכה לצורות ולשימושים שונים, עד שהתקבע בסוף המאה ה־18 בצורתו המוכרת. הסיבה להתגבשות הסופית היתה רצונן של הקהילות להימנע משימוש באבנים ובפטישים, שגרמו לוונדליזם, בעת קריאת המגילה. הרעשן תפס את מקומם והביא לתקנות חדשות.
בעת המודרנית חוששים גבאי בית הכנסת מנזקים ורעשים לא סבירים באמצעות נפצים וחומרי בעירה שונים. מתברר כי החשש הזה אינו חדש: בתקנה שהופצה באמסטרדם והגיעה לאנגליה בשנת 1830 (ולאיזמיר שבטורקיה כשני עשורים לאחר מכן), מזהירים ראשי הקהילה הספרדית באירופה מהרס בתי כנסת ופגיעה בנפש כתוצאה מהתפרעויות ועשיית רעש בעת קריאת המגילה. בתקנה נכתב: "...ונמשך מזה קלות ראש בבית הכנסת... ומאבדים כוונת הקוראים את המגילה וכוונת השומעים. ולפעמים נמשכה ההשחתה בספסלים ורצפת בית הכנסת... וגם אירע חשש תקלה וסכנה לבאי בית הכנסת... וגם יש חשש איבה מצד האומות... וכך עשו והכריזו בכל העיר שלא להכות המן בשום צד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו