ראשי מטה הבחירות של מפלגת העבודה התכנסו ביום רביעי האחרון בחיפה על מנת לדון בהתפתחויות האחרונות במערכת הבחירות. במרכז הדיון: הכוונה של מפלגת כחול לבן "לשתות" את המנדטים של גוש השמאל בישורת האחרונה.
למרות קמפיין מאסיבי שכלל כמה מסרים חזקים, מפלגת העבודה, ששימשה בעבר בית פוליטי לרבים, לא הצליחה להתרומם בסקרים. ההצלחה של כחול לבן עושה בהם שמות. המסר שמעבירים לפיד וגנץ על כך שהשלטון יוחלף רק אם כחול לבן תהיה המפלגה הגדולה ביותר - מונע ממצביעי עבודה מסורתיים לשוב הביתה.
מתקפת המנע החלה בימים האחרונים, ותתעצם בשבוע הקרוב. ככל שלפיד וגנץ יסבירו שהצבעה לעבודה ולמרצ מיותרת, יחריפו בעבודה את המסר כי הצבעה לכחול לבן היא כמו הצבעה לליכוד. שאם כחול לבן יניעו אנשי ימין להצביע להם הניצחון בהישג יד, אולם אם כוונתם להחריב את גוש השמאל ולהעביר אליהם את מצביעי העבודה ומרצ - אפשר לסגור את הבסטה. הם אולי ינצחו את הליכוד במספר המנדטים, אבל לא יישאר להם עם מי להרכיב קואליציה.
מארק מלמן, היועץ הקרוב של יאיר לפיד, מה שהפך אותו בחודש האחרון ליועץ של כחול לבן, משוכנע שהפעם זה יקרה - כחול לבן תנצח בבחירות ותרכיב קואליציה. המתמטיקה של מלמן פשוטה: כחול לבן יגדלו, על חשבון גוש השמאל, בחמישה מנדטים נוספים. הליכוד ייאלץ להדביק את הפער על חשבון מפלגות בגוש הימין.
אלא שבעוד שגוש השמאל יציב, בגוש הימין העסק כולו מתנדנד. כחלון, ליברמן, ש"ס ובסקרים מסוימים גם בנט, נמצאים על גבול אחוז החסימה. מספיק שמפלגה אחת תיפול בגלל קמפיין אגרסיבי של הליכוד - ולנתניהו אין קואליציה.
הביטחון של מלמן הוא שגורם ללחץ במטה הליכוד. גם הם רואים את המספרים, והערכתם דומה. נתניהו לא יכול הפעם לחזור על קמפיין "הערבים נוהרים" המוצלח של הפעם הקודמת, כי יחד עם רצונו לשמור על הליכוד גדול, עליו לפקוח עין אחת על חבריו בימין ולוודא שכולם עוברים יחד איתו את אחוז החסימה.
לכן, הליכוד לא הקים הפעם מטה לדוברי רוסית - בפעם הראשונה זה עשורים. הבמה נותרה כולה לליברמן, על מנת לאפשר לו לעבור. נתניהו גם נמנע מלתקוף את בנט, וכן את איחוד מפלגות הימין של הרב פרץ וסמוטריץ'.
בין בעלז למצודת זאב
המפלגה היחידה שנמצאת הרחק מטווח הסכנה של אחוז החסימה היא יהדות התורה. נתניהו לא תוקף כמובן את ליצמן, גפני וחבריהם, ומתכנן שותפות ארוכת טווח איתם, שתימשך לקדנציה הבאה עם המלצתם עליו כראש הממשלה והישארותם איתו גם אחרי הגשת כתב אישום, אם וכאשר. אולם הוא סבור כי לא ייגרם כל נזק ממשי אם המפלגה החרדית "תתרום" לליכוד מנדט או שניים עבור המאמץ הקולקטיבי לעבור את גנץ ולפיד.
יש חרדים מודרניים, צעירים, שלא ממש נשמעים לדעת גדולי התורה ומעדיפים להצביע לנתניהו, שאותו הם מעריצים, מאשר למפלגות החרדיות. בליכוד שמעו את הקולות והחליטו לנצל את הפוטנציאל.
מי שניסה לקיים אירוע באולם "תמיר" הירושלמי, השוכן בין שיכון בעלז וקריית צאנז, ב־7 באפריל, יומיים לפני הבחירות, גילה כי האולם תפוס. בירור קצר העלה כי שוכר האולם הוא לא אחר מאשר הליכוד. על פי גורמים חרדיים המעורבים בעניין, מדובר בכנס מרכזי של הליכוד לאנשי המגזר, אולי אפילו בנוכחות נתניהו, המתקיים יומיים לפני הבחירות על מנת לתפוס את החסידים המודרניים ולהעבירם לליכוד.
בשדה הקרב המצולם
בליכוד גם בונים על זליגת מצביעים שעשויה לנדוד מכחול לבן לאחת ממפלגות הימין ברגע האחרון. האירועים האחרונים, ובהם הראיון המוזר של בני גנץ מוושינגטון, מערערים את התמיכה במפלגה הגדולה בסקרים ומבריחים ממנה מצביעים. יותר ויותר מרגישים כי למרות רצונם בשינוי שלטוני, הצבעה לגנץ היא יותר כמו חתול בשק מאשר בחירה מושכלת.
גנץ אינו מורגל בראיונות. בסך הכל התראיין פעם אחת לתקשורת, בראיון אולפן מוכן מראש, עם תנאים ביתיים שהותנו מראש, ועם הכנה ארוכה באמצעות סימולציות ותרגולים של שעות ארוכות. לכן לא ברור מניין שאב את הביטחון להתראיין לאולפני הטלוויזיה בשידור חי מוושינגטון ולהתייצב מול שאלות קשות שגרמו לו להתפרק לחתיכות מול המצלמה.
אלה לא היו רק ההתחמקויות המביכות והגמגומים ("יו יו יו יונית") שנבעו ככל הנראה מהדיליי המובנה בראיונות המתקיימים באמצעות לוויין (שלהם גנץ לא היה מודע בשל חוסר ניסיונו), אלא העובדה שגנץ לא הצליח כמעט לחבר שני משפטים שיישמעו הגיוניים. במשך כמעט עשר דקות הוא נראה מהוסס, לא מפוקס ומבולבל. רחוק כמרחק מזרח ממערב ממועמד לראשות ממשלה או בכלל מחבר כנסת.
מי שנשלח לנקות את הבלאגן שהותיר גנץ הוא ראש הקמפיין יאיר לפיד, שהסתער ממרום ניסיונו התקשורתי על האולפנים כדי להסביר את מצבו של חברו. כמו שלמה בניזרי אחרי שיעוריו של הרב עובדיה.
על כתפי לפיד
ללפיד, בגדול, צפויה עבודה רבה. אם בעבר היו אלה היועצים האסטרטגיים שנאלצו לעמול ולטרוח אחרי נאום או הופעה ציבורית של גנץ (להבהיר אחרי הפגישה עם ראשי הדרוזים שהוא לא בעד שינוי חוק הלאום, להסביר אחרי הראיון לשלמה ארצי שהוא לא בעד התנתקות נוספת, וכיוצא באלה), עכשיו נופלת המשימה על כתפיו של לפיד.
יו"ר יש עתיד, שהקים מפלגה בעשר אצבעותיו, ויתר הפעם על האפשרות להתמודד על ראשות הממשלה, ומוצא את עצמו בימים האחרונים בעמדת הפרשן של מועמדו לראשות הממשלה. הוא מסביר שבטלפון האישי שלו שנפרץ על ידי איראן אין שום דבר, מבהיר כי חברת "הממד החמישי" לא עברה על החוק, מפרש את המעורבות הרוסית שבה האשים גנץ את נתניהו כמי שעומד מאחוריה כטענה לגיטימית, ואפילו פועל לנקות את שמו של גבי אשכנזי מפרשת הרפז. אלו הסברים וביאורים לעניינים שאין לו כל קשר אליהם, וכל מעורבותו בהם נובעת מהחלטתו לחבור לחבורת הגנרלים.
גם לפיד יודע שהאפשרות היחידה שבה תישאר החבורה יחד היא ניצחון בבחירות, וגם אז לא בטוח כמה זה יחזיק. במקרה של הפסד, ההערכה היא כי כל העסק יתפרק לחתיכות. גנץ ימהר לממשלה, לפיד יעדיף להישאר עם יעלון בחוץ. לא במקרה התעקש לפיד לשמור על המסגרת המפלגתית של יש עתיד, על כל מנגנוניה, מוסדותיה וסניפיה בכל הארץ.
ההחלטה ללכת על קמפיין ניקיון כפיים ומלחמה בשחיתות עשויה להתגלות כחרב פיפיות כנגד כחול לבן. נתניהו כיו"ר האופוזיציה נזהר שלא לתקוף את אהוד אולמרט על החקירות הפליליות וריכז את מסריו נגדו ונגד מפלגת קדימה על נושאים אחרים לחלוטין.
במשך החודשים הארוכים שבין פתיחת החקירות ועד להתפטרותו מהממשלה, אפשר למצוא בעיקר התבטאות אחת של נתניהו נגד אולמרט בנושא ("ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אינו יכול לנהל את ענייני המדינה"), בעוד שאת רוב החיצים הפנה נתניהו נגד אולמרט בעניינים הביטחוניים (כישלון מלחמת לבנון השנייה) והמדיניים. לפיד, ומאוחר יותר גם גנץ, הלכו חזק על נושא החקירות. שיא הקמפיין של כחול לבן היה החייאת פרשת הצוללות (שבינתיים טבעה במצולות). עד שהגיע דו"ח מבקר המדינה השבוע, שקבע כי חברתו הקורסת של גנץ, "הממד החמישי", הספיקה לחתום על עסקה עם משטרת ישראל של רוני אלשיך, תוך דיווח כוזב לוועדת המכרזים, וכל זה ללא מכרז ומינהל תקין.
האירוע הכניס את כחול לבן למגננה. דו"חות מבקר המדינה עשויים להיתפס כעניינים של מה בכך. אבל כלפי מפלגה שהניפה את דגל המלחמה בשחיתות כה גבוה, קשה להתעלם ממה שקובע המבקר על החברה שבראשה עמד יו"ר המפלגה.
עזה לכולם
האירועים הביטחוניים סביב רצועת עזה טרפו את הקלפים ואפשרו למערכת הפוליטית אתחול מחדש. נתניהו חיכה לשבוע המדיני בוושינגטון בכיליון עיניים, שבוע שאותו סימן עוד לפני שפוזרה הכנסת, ולפי גורמים רבים אף השפיע על קביעת מועד הבחירות מצידו. אולם חמאס טרף לו את הקלפים ואילץ אותו לקצר את הביקור וטרפד לו את הנאום באיפא"ק.
מנגד, האירועים נתנו לנתניהו אפשרות לנהל את אירועי עזה באופן המיטיב עימו פוליטית, כלומר הפוך מהדרך שבה ניהל את הזירה עד כה. לגנץ ניתנה האפשרות להוביל קו נוקשה ותוקפני נגד חמאס - מה שלא עשה כרמטכ"ל בצוק איתן. ולנפתלי בנט שוב למצב את עצמו כמועמד לשר הביטחון.
אל תתחייבו עליו
חידת הבחירות היה ונשאר משה פייגלין, העומד בראש מפלגת זהות, שהולך ומתרחק מאחוז החסימה בסקרים ועולה במעלה החמישה והשישה מנדטים. פייגלין ימליץ על בנימין נתניהו לראשות הממשלה, אולם במפלגתו כמה גורמי שמאל מובהקים שייכנסו לכנסת בחסותו. הוא חובש כיפה גדולה, אבל בעד הפרדת דת ומדינה - ביטול חוק החזיר ובעד נישואים אזרחיים. הוא מגיע לבחירות עם מצע מדיני ימני מובהק אבל טוען כי הוא לא מחויב בהכרח לנתניהו, ואין לו שום בעיה לשבת באופוזיציה גם אם הוא שירכיב את הממשלה במקרה שלא ייענה לדרישותיו.
גם במחנה השמאל לא מאוד אוהבים את פייגלין. מבחינתם, הוא לוקח מנדטים יקרים מהמחנה, בעיקר בזכות הבטחותיו ללגליזציה של סמים קלים, ומעביר אותם למחנה הימין. אבל כל ניסיון של ראשי מפלגות השמאל להזהיר את מצביעיהם מפניו - נופל על אוזניים ערלות.
פייגלין הצליח להלך קסם אחר קהלים שמאלניים קיצוניים ביותר, ואין להם כוונה, לפחות נכון לעכשיו, לעזוב אותו ולעבור למפלגת העבודה או למרצ, שנתפסות מיושנות ומיושבות מדי לעומתו. הן מציעות מצע אנכרוניסטי, והוא, על הנייר, משדר אנטי־ממסדיות ואנטי־קונפורמיות מדליקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו