לא מושלים בכיפה: הכישלון של מפלגות הציונות הדתית בבחירות

כשראיתי במערכת הבחירות את שלטי החוצות עם הציטטות הארוכות של פייגלין מתוך מצע "זהות" - שמחתי. לא תמכתי בפייגלין אבל רחב לבבי לגלות שמצע מפורט ואג'נדה עוד קיימים פה, שהבוחרים מתעניינים בשאלות פוליטיות וכלכליות כבדות משקל ולא רק בפוליטיקה של זהויות. בשלישי בערב התיאוריה הזאת קרסה - המפלגות שהכי אכזבו ביחס לסקרים היו המפלגות הכי אידיאולוגיות. 

זהות עם מצע של 312 עמודים לא עברה את אחוז החסימה; גשר, חמושה באידיאולוגיה חברתית נחרצת, לא חצתה את הקו; בנט ושקד שהציעו משנה ימנית סדורה, נכון לכתיבת שורות אלו, סיימו ככישלון מהדהד; מפלגת העבודה שהציגה עולם רעיוני שיטתי והשקפות מנומקות, קרסה; מרצ לא המריאה; איחוד מפלגות הימין נפלו אל מתחת לסקרים הפסימיים ביותר. כל הגעוואלדים צדקו. בבוקר שלמחרת הבחירות היו בין חבריי בימין מי ששמחו ב"ניצחון הגוש". אני התהלכתי מודאגת. האידיאולוגיות נמחקו, הקמפיינים החלולים ניצחו. יש לנו עם של כבשים. 

מחצית מהחברה הישראלית, כך נראה, הצביעה בעד ביבי או נגד ביבי. מדיניות, מצע ודרך לא היו נושא בבחירות האלה. גבולות המדינה, התיישבות, הקפאת בנייה, מדיניות כלכלית, שאלת השבת - מעט מאוד מצביעים שמו לב לסוגיות הללו כששלשלו את הפתק לקלפי. 

אחר כך התנפל עלי יגון מגזרי. אני לא רוצה למדוד את עולמי לפי גבולות מגזרי, אבל קרה פה משהו. קהילה שהפוטנציאל שלה עומד על 15 מנדטים ספגה מכה אנושה. זה מעיד באופן לא מחמיא על התבונה הפוליטית של המגזר. הדתי הלאומי התפצל והתפלג. מאות אלפי קולות בוחרים הלכו לפח. ומול יומרות הסוקרים שניבאו לציונות הדתית על שני ענפיה שווי שוק של 12 מנדטים ביום רע - סיימנו עם 5 בלבד: הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד - נכון למועד סגירת גיליון זה -  לא עברה את אחוז החסימה. וגם אם תעבור, יהיה זה ניצחון דל ביותר, ואיחוד מפלגות הימין של הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' השיגה מעט מאוד. 

 

מחיר הגירושים

בנט ושקד הם מהאידיאולוגים הגדולים ביותר שהיו אי פעם בימין. הם זכו לפופולריות, הצליחו בתפקידים המינסטריאליים שלהם והרכיבו נבחרת משובחת. המסרים בקמפיין היו מדויקים ואפילו הפרישה מהבית היהודי שזכתה לביקורת היתה לטעמי מהלך מתבקש: יש קבוצה גדולה של ישראלים שמפלגה בהובלת בנט ושקד מתאימה להם. ימין מדיני ללא תלות בזהות הדתית. יצאתי לחפש את התשובה לשאלה מה קרה להם.

בבחירות הקודמות היו ל"בית היהודי" ולמפלגת "יחד" 367 אלף קולות. השבוע קיבלו הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין ביחד רק 276 אלף קולות. פער של 91 אלף קולות שנעלמו. בקבוצות הווטסאפ של העיתונאים הדתיים, כדי להתנחם, מנו את הסרוגים מהמפלגות האחרות: ליכוד וכחול לבן.

ניתוח ראשוני שערך פרופ' אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, בקלפיות הציונות הדתית הראה שהפעם לא נכנסנו תחת האלונקה: הליכוד קיבל קולות מהמגזר אבל לא עלה יחסית לבחירות הקודמות. הסיפור הגדול בקלפיות שמזוהות עם הציונות הדתית הוא הקשית של פייגלין: ביישובים הדתיים "זהות" היתה המפלגה השלישית והרביעית בגודלה. בקלפיות ציוניות דתיות, גם בערים, קיבלה זהות פי 2 ופי 3 יותר מההישג הארצי. "יש מתאם עקבי בין ריכוזי דתיים־לאומיים להצבעה לזהות, הרבה מעל הממוצע הארצי", אומר פרופ' כהן. 

 

"לא החשיבו את הציבור המסורתי". פרץ וסמוטריץ' בכפר המכביה // צילום: לירון מולדובן

 

בימין החדש צפו את הגעוואלד הליכודי ביממות האחרונות, אבל לא צפו את תופעת "זהות". "פייגלין הצליח למכור לכל אחד את הפרק שמתאים לו מתוך המצע, והשפיע על צעירים, שמטבעם נוטים לקצוות", מנתח פרופ' כהן. "הוא הציג רוח מרעננת מול הממסד העייף, רעיונות של חופש. בסופו של דבר, ההשפעה הפייגליניסטית היתה בעיקר במוקדים של הציונות הדתית. הוא הפגיעה הכי גדולה באלקטורט של בנט ושקד".

היה מי שהצביע על ההחלטה של בנט להוביל במקום לתת לשקד את המקום הראשון, כשגיאה קולוסאלית. אחרים חושבים שבנט ושקד שילמו את המחיר על פירור הבית היהודי, מפלגה עם מסורת מכובדת, לטובת קידום אישי צר. האסטרטג אמנון שומרון אומר שבנט ושקד לא העריכו את עוצמת הכעס שיתלווה לנטישת הבית היהודי. "היתה להם רשימת כוכבים מרשימה אבל נטולת בסיס תמיכה, מה שגרם להם להתרוצץ מקמפיין אחד למשנהו בניסיון לאתר את המפתח הנכון".

גם העיתונאי גדעון דוקוב, סגן עורך העיתון "בשבע", תולה את ההפסד בעזיבת הבית הקודם: "בנט נתן בעיטה למגזר ולמגזריות וכשאתה מפרק משהו אתה לא יודע איך הוא ייבנה מחדש. אנשים נפגעו מבנט, חלקם לא מצא את עצמו באיחוד הימין שהיה חרד"לי, והגיעו לליכוד לא מתוך חדווה גדולה אלא כי אם אין בית - הולכים למגנט הכי גדול באזור. בחלק של לבעוט ולפרק הצליח לבנט. הוא אמר 'עזבו אתכם מהמגזריות' - אז הקשיבו לו, והתפזרו לכל עבר". 

 

להתעלות מעל המגזריות

עדי ארבל, מנהל הפורום לחברה אזרחית, מצביע על פקטור אחר שעזר לדעתו לאיחוד מפלגות הימין, כולנו, מרצ וישראל ביתנו לסיים מעל אחוז החסימה - ולעומתם למפלגות גשר והימין החדש להישאר מתחתיו: מנגנון השטח של הבחירות היה ערני ומשומן אחרי הבחירות המוניציפליות שנערכו לפני חודשים ספורים. לימין החדש ולגשר, מפלגות טריות, אין סניפים ומנגנון שטח. 

"המחשבה שעמדה מאחורי הקמת הימין החדש היתה מחשבה נכונה: ליצור אלטרנטיבה ימנית לאו דווקא חובשת כיפה", אומר חבר הכנסת לשעבר והפובליציסט אליקים העצני, "המדיניות של הליכוד איננה מספקת לאיש כמוני את מה שהיה הכרח לאומי. התבזבזו פה שנתיים של פז של טראמפ שלא יחזרו. לבנט ושקד היו קבלות. אני לא מכיר עוד שרים שהגיעו להישגים ממשיים מדידים כאלה". 

אז מה השתבש, אני מקשה. "הרעיון היה טוב. הביצוע - פחות. הסרטונים היו יותר מדי מתוחכמים. הקמפיין ברח ליותר מדי כיוונים כדי לשדר שהם לא רק בעניין ההתנחלויות ומדינה פלשתינית. אבל אי אפשר לברוח מזה. אם לא זה מה שמייחד אותם - כלום לא מייחד אותם. אי אפשר לברוח מהפיל באמצע החדר. הם יחסרו בתמונה בעיקר אם נתניהו יאמץ את תוכנית טראמפ, שיש אומרים שהיא בכלל תוכנית שלו, ולא יהיה מספיק כוח מימין לבלום אותו. הכוחות האלה צריכים לבוא עכשיו מתוך הליכוד. יש שם אנשים טובים אבל אינני יודע אם יהיה להם אומץ הלב".

ולגבי איחוד מפלגות הימין, המפלגה שאיחדה שלוש זרועות שונות תחתיה כדי למקסם את הכוח, וסיימה כנראה עם ארבעה כיסאות? "זאת האמנות והמזל הטוב של נתניהו. העניין המרכזי בבחירות היו התיקים הפליליים של נתניהו וכל נושא אחר היה לא רלוונטי. נתניהו תמרן לשם. גם הרדיפה, הציד ממש, מידות השנאה המופרעות שהשמאל גילה כלפיו עוררו תגובה נגדית טבעית". 

 

הרעיון היה טוב - הביצוע פחות. פעילי הימין החדש // צילום: יהונתן שאול

 

הסופרת חיותה דויטש, תושבת גוש עציון, סבורה שההבדל האידיאולוגי של יהדות ליברלית מול יהדות שמרנית לא קיבל ביטוי מספיק בקמפיין הימין החדש. "לא שמענו אותם מדברים על הלהט"בים, על פמיניזם, נושאים חברתיים, אמנת גביזון מדן. הם נשארו עם עקרונות הציונות הדתית הישנה. הדרבי הקטן, ההתגוששות בין חלקי הציונות הדתית, היתה עגלה שהם לא השכילו לקפוץ עליה". 

"הצעירים לא רוצים מפלגות מגזר", מעריך המזרחן חובש הכיפה ד"ר מרדכי קידר. "הצעירים הסרוגים רואים עצמם יהודים ישראלים ורק לאחר מכן דתיים. בנט ושקד כיוונו לסנטימנט הזה וניסו לקצור את הפירות של המיאוס מהפלגנות בכך שאמרו שהם לא שליחי מגזר אלא אזרחים במדינה. מי שתמכו בהם היו אלה שהתעלו מעל המגזריות שאפיינה כל השנים את הפוליטיקה הדתית, אבל זה לא הספיק". 

אביגדור קהלני, פוליטיקאי בדימוס, היה בין אישי הציבור שתמכו פומבית בימין החדש. "אני בצער עמוק שהם לא נבחרו", אמר לי השבוע. "שניהם היו שרים מצוינים עם תהודה ציבורית טובה. הם רצו לא להיות תלויים ברבנים, רצו יותר עצמאות בקבלת ההחלטות. אבל הציבור אוהב להחליף קברניטים. יהיו 48 חברי כנסת חדשים הפעם, וזה קורה לנו כל מחזור. גם הציבור הדתי סובל מזה. לא החזירו לבנט ושקד כמו שהיה ראוי. בראייה היסטורית זו טעות". 

 

"לא למהר להספיד"

הבחירות היו סטירת לחי לציונות הדתית וסיכה בבלון ההתנשאות שחלקים ממנה שטים בתוכו. הדמוקרטיה לא סופרת אליטות. הפרסומאי אסף וול מנמק את התוצאות הנמוכות בכך שהציונות הדתית עם חמישה מנדטים לא השכילה להחשיב את הציבור המסורתי, ששווה אולי חמישים מנדטים: "כדאי להפנים שהמדינה מתנהלת מטירת הכרמל ובאר שבע ולא ממעלה לבונה ועלי". 

ואולי הבעיה היתה בסדקים בין שני היו"רים המשותפים של הימין החדש, כפי שמאבחנת העיתונאית אורלי גולדקלנג, סגנית עורך "מקור ראשון"? "שני קליברים עם המון עשייה מאחוריהם, פאואר קאפל, ניהלו קמפיין היסטרי מדי, והיה ברור ששקד לא שלמה עם כל המהלך", אומרת גולדקלנג. "חוסר שביעות הרצון של שקד היה חשוף. הם לא הצליחו להחביא את הצרימות ביניהם וזה היה בעוכריהם. אבא ואמא לא אמורים לריב מול הילדים".

גם יועץ התקשורת והפרסומאי אסף פאסי בוחר בהקבלה לזוגיות: "הסיפור של הבית היהודי דומה לגירושים. כשבנט ושקד עזבו את הבית היהודי הרגשתי כמו ילד שההורים שלו מתגרשים. לפעמים חושבים שגירושים יפתרו הכל. אבל אחרי שיוצאים החוצה מבינים שהפיתויים שיש בחוץ הרבה פחות נוצצים, זה לא עבד. הם חייבים לחזור לאיחוד". לא מעט קולות בימין חושבים בדיעבד שבנט, פייגלין, סמוטריץ' ופרץ יכלו לשבת יחד במפלגה אחת בעלת מנעד רעיונות רחב. "הכנסת זה לא בית כנסת שכל יומיים מתפצלים למניין חדש", כתבו ברשתות החברתיות. 

גולדקלנג מוסיפה נקודת אור שמצאה בכישלון הציונות הדתית בבחירות: "המגזר לא נעלם, אל תמהרו להספיד אותו, הוא פשוט ממלא את הייעוד החינוכי שלו: מעורבות בחברה הישראלית. אני שומעת הרבה קנאה אצל הדתיים הלאומיים במפלגות החרדיות, שהצליחו להישאר שבט מלוכד, אבל מפלגה חרדית בהגדרה רוצה להיות מסוגרת, מגדירה עצמה כנבדלת, לא לקחת חלק בהוויה הישראלית. הציבור הדתי־לאומי מבקש את ההפך. על זה חונכנו. 

 

"לבנט ושקד היו קבלות". אליקים העצני // צילום: ליאור מזרחי/קונטקט

 

"אם אנחנו יחד בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה - למה אנחנו צריכים מפלגות משלנו? אנחנו יכולים לגור ביישוב קהילתי דתי ויכולים לגור בעיר מעורבת עם שכנים מכל הסוגים. אז הקהל הזה מצא את עצמו בכל מיני מפלגות, מגנץ ועד עוצמה יהודית. אנחנו פזורים לא רק כמצביעים אלא גם נבחרי הציבור שלנו".

יערה ישורון, לשעבר ראש פורום הנשים בבית היהודי, מסכימה עם גולדקלנג ומוסיפה: "הציונות הדתית נמצאת בכל המפלגות, בין שבקרב אנשי הקמפיינים, בין שבין המועמדים לכנסת, ובין שבקרב המצביעים שהצביעו לכל קשת המפלגות". אני שואלת אותה מה קרה לאיחוד הימין, שהבטיח הצלחה אלקטורלית עקב האיחוד עם עוצמה יהודית, הבטחה שלא מומשה. "האיחוד דווקא הבריח רבים בציונות הדתית. חיבורים הרבה יותר טבעיים היו יכולים להיות בין הבית היהודי לבין גשר, כולנו או ליברמן. זו היתה טעות". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו