בואו ניתן לעובדות לדבר בעד עצמן. ילדינו לא בחרו להיות "מפורסמים". הם לא בחרו לצבוע את רחובות המדינה בזעקות של כאב. הם אזרחים שעל זכויותיהם רוצים לשמור כמו כל אזרח במדינה. הם לא נתפסים בזירות פשע אלא בשכונה שלהם. הם נקטפים על ידי שוטרים שמחליטים לקחת את החוק לידיהם ללא סיבה מוצדקת, לשלוף אקדח ולהרוג אותם.
אבל כיום, יוני 2019, הצעירים הישראלים יוצאי אתיופיה הבינו שמאחורי נער אחד שכדור עלול לפגוע בו עומדת קהילה שלמה, קהילה שלא תנוח עד שתנוסח מדיניות ברורה מהשר גלעד ארדן, שלפיו הרחוב שכולם דורכים עליו שייך לכל נער ונער ישראלי־אתיופי.
מעבר למותו של סלמון טקה יש עוד מקרים של קורבנות אלימות משטרתית שעליהם הקורא הממוצע לא שמע. המשותף לכל אלה הוא היותם בעלי גוון חריג או פרופיל חזותי, שהמפכ"ל היוצא הגדיר כי "טבעי לחשוד בהם". זו שיטת ה"פרופיילינג". נראה היה לכולנו שתורת האאוגניקה חלפה מן העולם. אולם המציאות הישראלית מוכיחה ומלמדת אותנו שהדברים אינם כך.
הדם שנשפך לשווא הוא דמה של הקהילה, בשנת 1996 גילינו כי שופכים את דמנו בסתר, בחסות הממסד כדי שחלילה לא יזהם את הדם ה"לבן". העוול תוקן רק לפני שנתיים, על ידי משרד הבריאות, לאחר מחאת יוצאי אתיופיה, אך הצלקת ומשבר האמון נשארו. בשנת 2013 התפרסמה פרשת "דפו־פרוברה", שוב בחסות הממסד הרפואי, היו רופאים שפעלו כנגד כל קוד אתי בשבועת הרופא ונתנו זריקות למניעת היריון לנשים שלא דוברות את השפה - וללא הסכמתן מדעת. ולפני שנתיים בכירה בבית החולים הדסה אמרה שתאשר הפרדת יולדות מיולדות אתיופיות. חשבנו שימי הביניים החשוכים עברו ותמו. אז חשבנו.
והנה יש הרוג נוסף מירי של קצין משטרה. הקצין שמייד שולף את הפרופיילינג ששינן בהכשרתו: "שחור=מסוכן=שלוף אקדח", ובטרם הבין את הסיטואציה מנגנון "fight or flight" מופעל. אך אצל סלמון טקה לא היה מנגנון כזה. השוטר היה ללא מדים ולסלמון לא ממש היה סיכוי. למחרת האירוע המחריד, בחסות קובעי המדיניות, אותו שוטר מצא את עצמו מוגן למדי, שוהה במלון משל עשה מעשה גבורה - כל זאת בשעה שאמו של סלמון טקה ז"ל טרם טמנה את בנה באדמה.
התקשורת נוטה להעביר בחלקה, באופן מגמתי, משוואה שלפיה אתיופים=הפגנות=אלימות. בזמן שאתם יושבים בבית ופתאום שומעים מבזק חדשות על נער ממוצא אתיופי שנורה על ידי שוטר, כ־2% מהאוכלוסייה יתפסו את בטנם הכואבת, כ־70% יהיו מוטרדים שסדר היום שלהם ישתבש, וכ־0.5% יסמסו לחבריהם האתיופים שליבם איתם. ויש את החלק שיישב מול הנייד ויקרא שיש להחזיר את האתיופים לאתיופיה.
האם אב אתיופי, שמחנך את בניו להגן על מולדתם, לא רוצה להגן על בנו? האם אח לא רוצה להגן על אחיו הקטנים? אז כן, כמו כל יצור בטבע גם בנו טמון האינסטינקט להגן על הצאצאים שלנו. האמא שעברה את מדבריות סודאן, זו האמא שלא רוצה שיאונה דבר לבנה, יקירה, בבת עינה.
כל אמא ישראלית לא ישנה בלילות כאשר בנה נמצא בצבא, אך האמא האתיו־ישראלית לא ישנה מאז שבנה בגר. האם גם השוטר לא ישן בלילה?
לעיתים נדמה שהוראות פתיחה באש שונות אצל שחורים ולבנים. אחרת אין הסבר המניח את הדעת לעובדה כי אוכלוסייה המונה פחות מ־2% מאבדת את בניה על ידי ירי של שוטרים, פעם אחר פעם. הפקת לקחים? לא הפעם. כולנו רוצים שקט. השקט האמיתי יגיע כאשר השוטר שביצע את הירי ייתן את הדין, המשטרה תהיה מוסרית ושקולה יותר במפגש שלה עם אזרחים, ושילדינו יפסיקו סוף סוף להוות מטרה קלה. √
*הכותבות הן פעילות ב"אימהות על המשמר"