הדוכסית הגדולה אנסטסיה ניקולייבנה נחשבת לצעירה הראשונה שצילמה את עצמה בעזרת מראה, כבר בשנת 1914; האסטרונאוט באז אולדרין היה בשנת 1966 לראשון שצילם את עצמו בחלל; ואין כמעט מי שלא מכיר את קופת המקוק השחור מאינדונזיה, שתיעדה את עצמה בשנת 2011 במצלמתו של צלם הטבע הבריטי דיוויד סלייטר כשהיא מחייכת חיוך רחב. שלושתם, כמו כולנו, עשו פעולה פשוטה שנדמה שאי אפשר עוד לחוות או להכיר את המציאות בלעדיה - הם צילמו סלפי.
"בין אם הצילום העצמי נולד כדי שאחרים יתפעלו מאיתנו ובין אם בעיקר כדי להתפעל מעצמנו, בסלפי יש קסם", אומרת מורן ויקטוריה סבג, המנהלת האמנותית של פסטיבל הסלפי שיתקיים בשבוע הקרוב (29-28 באוגוסט) בנתיבות ויעסוק, בעזרת עשרות עבודות אמנות ייחודיות, מיצגים, מופעי רחוב ועוד, בשאלה מהותית - כיצד שינה הסלפי את חיינו?
"היום אנחנו כבר לא ממש חווים, אלא פשוט מתעדים", ממשיכה סבג, "נראה שהסמארטפון הפך ממש למעין חוש נוסף, שדרכו אנו קולטים ונקלטים במציאות האינטרנטית והפיזית, ובוחנים, מבינים וחשים את העולם. דרך המבט שלנו אל ועל עצמנו במסך, במהלך חוויה או ברגע מסוים, אנחנו כמו מבקשים מהזיכרון שלנו - ושל הסמארטפון שבידנו - לתעד, לנצור ולסמן רגע בזמן, ובמקביל לסמן אותנו לרגע במרכז העולם. בסופו של יום, הזיכרון שלנו הוא מעין יומן שאנו נושאים, והיום היומן הזה 'ממוסמר' ליד של כל אחד מאיתנו מהיקיצה עד השינה, ואנחנו יכולים לדפדף בו בכל רגע נתון".
איך כל זה יומחש בפסטיבל?
"הפסטיבל יאפשר לצלול למעמקי הצילום העצמי ולשוטט בין חוויות ועולמות שונים ומשונים, שיתקיימו בביתנים המעוצבים כחלום אינסטגרמי. בכל פינה יתאפשר צילום תמונה 'מושלמת', בסביבה שמערבת אשליה ומציאות ומעמידה את השתיים זו מול זו.
יצירה של בועז ניר שלום
"אפשר יהיה, למשל, להיכנס למיצבי הצילום של אורי בצון, שמביאים זרמים שונים באמנות כמו הסוריאליזם או הפופ ארט, משם לקפוץ לירח של קרן צח או לקשת בענן של נועם בר, ומשם למיצב המצויר של אנה קוגן. אני ממשילה את זה לפיד באינסטגרם, שכמו שאנחנו גוללים אותו בלי סוף - בפסטיבל הוא יתפרש על פני רחוב שלם".
עצם קיומו של הפסטיבל דווקא בנתיבות הוא בשורה משמחת לחובבי האמנות בפריפריה. "בנתיבות התפתח תחום חדש וייחודי שנועד לקדם יוזמות של אמנות במרחב הציבורי, לעודד יוצרים מקומיים ולפתח יצירה מקומית מקורית", אומרת סיוון כהן, מנהלת תחום יזמות, יצירה וקהילה בחברת "נתיבים - החברה לקהילה ופנאי בנתיבות". לדבריה, "פסטיבל הסלפי בנתיבות מהווה אבן דרך נוספת בתוך מגוון של פעולות אסטרטגיות הנועדות למצב את נתיבות כעיר מחוז מובילה ומשמעותית. דווקא כאן בפריפריה, בנגב, יכול לנבוע קול עמוק, כן ואמיתי על התרבות הישראלית".
"רגעים ששווה לחלוק"
מי שחיה את השאלות שמעלה הפסטיבל באופן יומיומי היא דנה זרמון, אושיית אופנה וסטיילינג ובוגרת התוכנית "איט גירלז", שבחשבון האינסטגרם שלה יש נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא פחות מ־450 אלף עוקבים, ובעקבות פעילותה פתחה את "אינסטאקדמי", בית ספר לאינסטגרם המציע קורס מקצועי בהתנהלות בעולמה של הרשת החברתית.
"בשנים האחרונות, הדרך שבה אנחנו מתעדים וחווים חוויות היא חלק בלתי נפרד מהרצון שלנו להציג אותן החוצה, בסלפי או בתמונה רגילה", היא אומרת, "הצורך לחלוק, לתעד ולשמור את הרגע הפך לחזק מאוד, וגם הרגעים הקטנים מקבלים הרבה יותר תשומת לב".
מאיפה נובע הצורך הזה?
"אני לא חושבת שצילומי הסלפי, או הצילומים ברשתות החברתיות בכלל, מגיעים לחלוטין מהמקום של לקבל לייקים, אלא יותר מזה שנהיינו אובססיביים לתיעוד. אנחנו רוצים שיהיה לנו זיכרון שנוכל להציג. אני, למשל, מעלה תוכן חד־משמעית קודם כל בשביל הזיכרון שלי, אבל אם פעם העליתי אותו בצורה יותר תמימה ולא חשבתי על מה יגידו, מה יראו או מה יותר מעניין אנשים, היום אני כמובן מביאה בחשבון את הקהל שלי.
"אין לי פרסונה אחת באינסטגרם ואחרת בחיים עצמם. אני לחלוטין מגדירה את עצמי דרך העמוד שלי באינסטגרם ומה שאני מעלה הוא מה שאני חווה. המשפט הפותח בעמוד שלי הוא 'רגעים ששווה לחלוק', ואני באמת מאמינה בזה. למרות זאת, האינסטגרם הוא כן איזושהי מסננת תוכן. הרגעים שאני משתפת הם אולי לא מאה אחוז מהמציאות, אבל הם כן מאה אחוז מציאות".
יצירה של BINSKY
על תפיסת המציאות הזו שופך אור ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל. "הסלפי הוא מצד אחד חלק מהטכנולוגיה ומהתקשורת החברתית העכשווית, אבל הוא גם ייצוג של מהלך פילוסופי גדול", הוא טוען, "אנחנו כל הזמן משדרים, מתעדים, מציגים, מצלמים ומתעסקים באני - וזה שורש העניין. ההתאהבות באני והפיכת הדיוקן העצמי הנרקיסיסטי לסימן המרכזי של התקופה. אנחנו כל הזמן עוסקים בשיווק הגוף, המחשבות והדימוי העצמי שלנו, והאפקט הצילומי של הסלפי מאפשר לשדר את כל אלה לעולם באמצעות לחיצה".
"יש אינספור אני"
לדברי ד"ר גורביץ', "מדובר בחלק ממהלך פוסט־מודרני, שמעמיד את הכל על כך שאותו צילום הוא האני שלנו והפוזה שאנחנו מדגמנים היא מה שאנחנו רוצים לשדר לעולם כולו כדי להציג את האני האמיתי, אבל אותו אני הוא תמיד מבוים, מפוברק, מתוכנן וגם הזוי. הדימוי הזה השתלט על המציאות, והמציאות ההזויה הפכה להיות המציאות הריאליסטית".
ואולי זו בעצם מציאות חדשה, שלחלק מהאנשים קשה לקבל אותה?
"מה שאני רוצה לטעון הוא שגם החוויה האמיתית כביכול, שבה צילמת את עצמך, היא בעצם מפוברקת, מבוימת ותוצאה של הזיה. בעצם, מה שנוצר הוא אני חדש שכולו דמיון ואנחנו עוד לא מבינים את האפקט המוסרי שלו. כשאני מצלם את עצמי אני אף פעם לא מצלם את האני האמיתי, המהותי, שאין שני לו, אלא יש לי אינספור 'אני' כאלה שכולם בני שעתוק, שכפול, העברה והפצה ברשת. ההשלכות של הדבר הזה מתבטאות באיום על גבולות האמת והמציאות ובהליכה רחוק עם הפנטזיות, שיכולות בשלב מסוים להיות גם מסוכנות, סדיסטיות למשל. זה מסוכן כי כשאדם גם מתודלק על ידי כל מיני פנטזיות וגם עוסק באופן פעיל בתדלוק שלהן, אבל הקיום שלהן הוא רק ברשת, המפגש עם המציאות יכול להביא להתרסקות גדולה".
אבל רוב האנשים יודעים לשים את הגבול בין הקיום ברשת לקיום במציאות.
"לא בטוח. אנשים מתייחסים לדבר הזה, שהם יודעים שכולו התחזות, כאל דבר אמיתי. הם מגיבים, עושים לייקים, משתפים, ועובדה שזה מפמפם את הרשת. הפנטזיה הזו, שמתקיימת ברשתות החברתיות, הופכת למציאות תוך כדי השכפול והשעתוק האינסופי שלה. כשיש לך עשרות או מאות אלפי, ולפעמים אפילו מיליוני עוקבים, אתה משתכנע שמה שאתה עושה הוא אמיתי. אתה לא יכול אחרת, הרי זו עוצמה אדירה. בסופו של יום, מדובר במשהו שהוא לא מציאות ולא לגמרי בדיון. זה משהו באמצע, מעין מצב שבו משהו משוכפל שהוא בעצם כבר לא בדוי, אבל גם לא אמיתי. שקר שחזרו עליו כל כך הרבה פעמים עד שהפך לאמת".
ייצוג לאותו "שקר שהפך לאמת" אפשר לראות, אולי, בעלייה הדרמטית שחלה מאז שנכנסו הסלפי והרשתות החברתיות לחיינו בכמות טיפולי האסתטיקה, בוטוקס למשל, והניתוחים הפלסטיים.
"תופעת הסלפי השפיעה בצורה דרמטית ולמעשה שינתה כל דבר בעולם הניתוחים והטיפולים האסתטיים", אומר המנתח הפלסטי ד"ר עומר וולף מ"כללית אסתטיקה", "יש קפיצה של אלפי אחוזים במה שנקרא טיפולים לא כירורגיים, למשל בוטוקס או חומצה היאלרונית. אגב, זה עולם שהתפתח מבחינה טכנולוגית ממש במקביל להתפתחות הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים.
יצירה של מורן ויקטוריה סבג
"הסלפי, או הצילום העצמי ממרחק קיבורת הזרוע, יוצר עיוות אופטי מובנה בתוכו כי למעשה כשאתה מצלם את הפנים או את הגוף מהזווית ששליחת הזרוע הפשוטה קדימה מאפשרת, אתה יוצר כמה עיוותים. עיוות אחד כזה נקרא עין הדג, שמשטיח את הפנים ומדגיש את האובייקטים שבמרכזם, האף למשל. נוצר מצב שאנשים שהפרופורציות שלהם נורמליות חושבים שהם מחוץ לנורמה. המונים נהרו למנתח הפלסטי בבקשה לתקן את האף, כאשר יש להם אפים נורמטיביים לחלוטין או עם חריגה קלה מאוד מהנורמה, שגורמת להם להפרעה סובייקטיבית ללא כל פרופורציה".
אנשים אומרים לך "באתי לניתוח כדי לצאת יפה יותר בסלפי"?
"אנשים מודעים לעצמם מאוד, אז הם עושים עידון מסוים כשהם באים לרופא ומנסים להסביר לו למה הם צריכים ניתוח, אבל זה עובר בין השורות. כשמטופלים בפוטנציה מסבירים שהם מרוצים מהמראה מקדימה, אבל פחות מהפרופיל, אז למרות שהמילה סלפי לא הוזכרה, כי הם מבינים שהיא אולי עלולה להתפרש כמשהו גחמני, ברור שאנחנו עוסקים באיכות התמונה שמתקבלת בצילום.
"קשה להסכים לנתח מישהו שמנסה לרצות איזשהו צורך או טעם של מישהו אחר, ותשאול זהיר ורגיש, עם השאלות הנכונות, בדרך כלל מוציא את האמת החוצה כבר בשלב הייעוץ. זה גם אחד האתגרים הגדולים בניתוח פלסטי - הבנת הרצונות והצרכים, בשילוב תיאום ציפיות נכון ובריא, הם צדדים לא פחות חשובים בהצלחת ההליך הרפואי. ניתוח הוא כמובן לא דבר שיש להקל בו ראש".
חיבור אמנותי לסלפי
אחד האמנים שמשתתפים בפסטיבל הוא האמן הרב־תחומי רועי יעקובינסקי, הידוע בשם BINSKY ועבודותיו מוצגות בגלריות נחשבות בארץ ובעולם. "תחושת החריגות וההתמודדות האישית עם קשיים בשטף הדיבור, וכן הפרעות הקשב והריכוז שבהן נאבקתי מילדותי הובילו אותי לשימוש באמנות ככלי להגשמה ולביטוי הזהות שלי כאדם וכאמן, ולבניית שפה חזותית ייחודית מתפתחת וחופשית", הוא אומר, "בהמשך להתמודדותי אספתי את הכלים שצברתי, וכיום אני מלמד טכניקות יצירה שונות ועורך סדנאות 'אמנות רחוב' במוסדות החינוך הציבורי והחינוך המיוחד.
"כאמן, החיבור שלי לסלפי בתור אמן הוא חזק מאוד. הרבה מהעבודה שלי בסטודיו ובמרחב הציבורי עוסקת בזהות שלנו כחברה בכלל ובזהות האישית שלי בפרט. הסלפי, כמו היצירה, משתנה בהתאם למה שאנו רוצים להביע ואיך אנחנו רוצים להיתפס, כאשר העלאת התמונות לרשתות החברתיות מחזקת עוד יותר את הרצון והצורך לקבל הכרה מהחברה.
"היצירה שלי היא ספונטנית, אינטואיטיבית ומושפעת מהאווירה שנוצרת בהתאם לרקע ההיסטורי והחברתי של האתרים שבהם אני יוצר - שכונות עוני ופשע, אזורים נטושים ומבנים המיועדים להריסה - האוכלוסייה ומצב הרוח שלי. זו הסיבה לכך שאיני עובד עם סקיצות או עבודות מוכנות מראש. ביצירה שלי משולבות דמויות, בעלי חיים ואלמנטים פנטסטיים המוצגים בפרונט, שאיתם אני משחק ממש כמו באלתור על במה. אני רואה בעצמי סוג של מפיק ובמאי ביצירותיי, כשבכל פעם דמות אחרת זוכה לקבל את תפקיד השחקן או השחקנית הראשית, משנה את אופי העלילה ויוצרת את הסלפי שלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו