ברחבי הודו התחילו לאחרונה תלמידי בתי הספר לפקוד שיעור חדש: שיעור אושר. במשך כ־40 דקות מתמקדים הילדים במודעות עצמית ורווחה נפשית, כאשר כל שיעור נפתח במחזה שעשוי להיראות מוזר למתבונן מהצד - הילדים משפשפים את כפות ידיהם זו בזו, ולאחר מכן שמים אותן על העיניים כדי להירגע. בהמשך, הם משוחחים על רעיונות בתחום האושר והמודעות העצמית, ומשלבים מדיטציות ותובנות שונות על הדינמיקה של האושר - על מנת להעצימו ולשלבו בחייהם.
ההודים אמנם אימצו את מדיניות האושר בעקבות נתונים מדאיגים שהעידו על אחוזי סטרס גבוהים במיוחד במדינה (יותר מ־80 אחוזים), אבל הם לא המציאו את הגלגל. במערכות החינוך בעולם הולכת וגוברת המגמה של שילוב רכישת מיומנויות בתחום החברתי, הרגשי והקוגניטיבי כדי ליצור לא רק תלמידים טובים, אלא גם אנשים בעלי מודעות גבוהה יותר שעשויים להיטיב עם החברה שבה הם חיים. כך, למשל, בחלק ממדינות ה־OECD קיים דגש על רכישת המיומנויות המדוברות כהכנה לעולם העבודה, מתוך הבנה שהן מנבאות כושר השתכרות גבוה יותר בהמשך החיים.
"קיימת מגמה והבנה ברורה שאלה הכיוונים המרכזיים של החינוך - הקניה, חיזוק וטיפוח של מיומנויות רגשיות, בין־אישיות וקוגניטיביות - משום שאלה גורמים שנמצאו חזקים מאוד כמנבאי הצלחה בחיים", מסבירה הפסיכולוגית החינוכית ד"ר דפנה קופלמן־רובין, ראש היחידה ללקויות למידה וקשב בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.
במערכת החינוך הישראלית, לדוגמה, החליטו לאמץ בשנים האחרונות את תוכנית א.י.ל ("אני יכול להצליח") שפיתחה ד"ר קופלמן־רובין במרכז הבינתחומי, ולמעשה מציבה במרכז את המיומנויות המדוברות, וזאת על מנת לטפל במה שכבר הפך בשנים האחרונות למגיפה של ממש - הפרעת הקשב והריכוז. בארה"ב לבדה, למשל, מעידים הנתונים, במקרה הטוב, על כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה שמתמודדים עם הפרעת קשב.
ילד רגיש, ילד עשיר
התוכנית מתמקדת בחשיבותם ובתרומתם של תפקודים רגשיים־חברתיים ותפקודים ניהוליים (מיומנויות קוגניטיביות גבוהות - דוגמת זיכרון עבודה) להתפתחות ולתפקוד טובים לאורך שנות בית הספר ואחריהן. במילים אחרות: קיימת דינמיקה רב־כיוונית בין מצב רוחו של התלמיד, יחסיו הבין־אישיים ויכולות הלמידה שלו.
למי שהדבר לא נשמע בגדר חדשות מפתיעות, מסבירה קופלמן־רובין כי מדובר בתוכנית חדשנית למדי, בוודאי כאשר מדובר בטיפול בהפרעת קשב. "ברוב המקרים ובניסיונות ההתמודדות עם הפרעות קשב ולקויות למידה, קיים פיצול בין החלק הרגשי לפן הלימודי. זו התבוננות שאינה נכונה, כי חלק גדול מהבעיות הרגשיות שאיתן מתמודדים ילדים עלול להיות קשור גם לפרופיל הקשבי שלו. אנחנו חיברנו בין החלק הרגשי־חברתי לפן הלימודי".
בדור שמתבסס ברובו על טיפול תרופתי בהפרעת קשב, הנחת היסוד שלכם רלוונטית בכלל? הורים ותלמידים רוצים פתרון מהיר, מיידי.
"מחקרי אורך מצאו שבטיפול בהפרעת קשב - לא היה זה בהכרח הטיפול התרופתי ששיחק תפקיד. כך, למשל, קיים תהליך שבו עוצמת הסימפטומים בהפרעת קשב דועכת ככל שמתבגרים, אבל במעבר לחטיבת הביניים ראו שהדעיכה הזו נעצרה.
"בחטיבה, התפקודים הניהוליים הופכים לדומיננטיים יותר. החוקרים מצאו שהדעיכה בסימפטומים של הפרעת הקשב נעצרה, בלי קשר לטיפול התרופתי. זאת אומרת - לכולם קשה המעבר לחטיבת הביניים, גם לילדים עם הפרעת קשב וגם לאלה שמטופלים תרופתית.
"מחקרי המשך נוספים הראו שאחרי כשנתיים מתחילת החטיבה יש ירידה של כמעט 63 אחוזים בשימוש בטיפול התרופתי. לכן, תגובת התלמיד לטיפול היא שמנבאת באופן הטוב ביותר הצלחה בלימודים, בין שזה טיפול תרופתי ובין שהתנהגותי. היום מבינים שהיכולת לרכוש מיומנויות רגשיות, חברתיות ושל תפקודים ניהוליים - היא זו שמנבאת הצלחה בפרמטרים של השכלה, תעסוקה, בריאות, יציבות בחיי הנישואים ורמת הכנסה".
אז את אומרת למעשה - די לתרופות?
"אפשר לשקול טיפול תרופתי בצורה חיובית, אבל עם רופא שיש לו זמן להסתכל על התמונה לעומק. לא לעשות את זה כי זה פתרון קל ומהיר. אנחנו שומעים לפעמים שמתקבל מרשם אחרי עשר דקות. טיפול תרופתי הוכיח את עצמו אבל הוא חייב להיות מותאם, עם מעקב, תוך הבאה בחשבון של תופעות לוואי. בכל מקרה, אסור לפגוע ביכולת של ילד ליהנות מטיפול פסיכולוגי, הוראה מתקנת, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק".
לשנות את המערכת
תוכנית א.י.ל, הפועלת מגן הילדים ועד חטיבת הביניים, פותחה כאמור במרכז הבינתחומי ופועלת בשיתוף עם משרד החינוך, קרן עזריאלי, הקרן למפעלים מיוחדים בביטוח הלאומי ומרכז שניידר לרפואת ילדים. התוכנית מכשירה את הצוותים החינוכיים לעבודה פסיכו־פדגוגית עם תלמידים והורים ומחזקת את כוחות בית הספר לקראת הפעלה עצמאית של התוכנית. כיום, בתי ספר שמעוניינים בהפעלת התוכנית, יכולים להשתמש בתקציבים ייעודיים להפעלתה.
התוכנית מיושמת כספינת הדגל במסגרת התוכנית "מלקויות ללמידה" בחטיבות הביניים, ועד היום פעלה ופועלת בכ־80 בתי ספר וב־100 גני ילדים ברחבי הארץ (מגיל 3), והשתתפו בה כ־44 אלף תלמידים מכלל האוכלוסייה בעבודת חיזוק ומניעה, בדגש על עבודה ממוקדת עם ילדים בעלי חשד ללקויות למידה וקשב, וגם עם כאלה שכבר אובחנו. השנה אף יצטרפו לתוכנית עוד כ־60 בתי ספר.
בקרב תלמידים שהשתתפו בתוכנית, נמצא כי חל שיפור מובהק בהישגים לימודיים, מיומנויות תקשורת, אסרטיביות, אמפתיה ובמצב הרוח, וכן חלה ירידה בבעיות התנהגות ובריונות. כמו כן, נרשמה עלייה מובהקת בתחושת השייכות של התלמידים לבית הספר ובתפיסתם את המורה כדמות תומכת ומסייעת.
"אחד הדברים הראשונים שאנחנו מתמקדים בו בתוכנית הוא הגברה של מודעות עצמית לפרופיל האישי של התלמיד", מסבירה קופלמן־רובין. "גם ילדים שמבינים שיש להם הפרעת קשב, אם תשאל אותם מה זה בדיוק אומר, הם יענו 'זה אומר שאני לוקח ריטלין'.
"אלא שהפרעת קשב אצל ילד אחד נראית אחרת לגמרי אצל ילד אחר. ילדה חולמנית נראית אחרת לגמרי מילד קופצני. ילדים צריכים להבין גם איך ADHD בא לידי ביטוי בתפקוד שלהם, והכי חשוב - להבין מהם התחומים החזקים שלהם, ואז כל התפיסה שלהם את עצמם משתנה. הם מבינים שהם יכולים להסתדר עם הפרעת קשב, שקיימים כלים להתמודדות".
לבתי הספר יש את אורך הרוח הנדרש להתמודדות עם קשיי הילדים?
"בית הספר הוא חלק מהעבודה במערכת. אחד הדברים המסוכנים, שעלולים לפגוע בהתפתחות הילד, הוא כאשר כל הדימוי העצמי שלו נתפס כלקות, כהפרעת קשב, והוא לא יודע לעשות קונספטואליזציה ולהגיד 'יש לי קושי', למשל - אני שכחן, אני דוחה דברים, אבל מנגד אני יסודי מאוד, ואם לא הספקתי לכתוב בשיעור אקח מחבר שלי את החומר.
"חשוב לזכור שאחד הדברים שמנבאים הצלחה בחיים זה שלאורך הדרך היה מישהו שהאמין בילד: מדריך, מאמן, מורה. גם זה נבנה דרך התוכנית, וזה מחזק שייכות שעשויה למנוע נשירה מבית הספר.
"במקביל", מציינת קופלמן־רובין, "הילדים לומדים להסביר מה הקושי שלהם וכיצד נכון וכדאי לתווך את הקושי ולבקש עזרה. כשזה לא נעשה בצורה של 'מגיע לי', מתחילים להתפתח מעגלים חיוביים".
התוכנית שלכם מנסה להתאים את הילדים למערכת, אבל אולי על המערכת להתאים את עצמה לעידן של היום?
"אתה מתפרץ לדלת פתוחה. היום השאלה היא לא 'האם צריך לשנות את המערכת', אלא 'אילו שינויים צריך'. הסביבה שלנו השתנתה, המוסחות של כולנו גדולה לאין שיעור. האתגר החינוכי הוא כבר לא רכישת ידע - אלא חשיבה ביקורתית, יכולת לעבוד בקבוצות, לתקשר את הדברים בצורה יעילה. מערכת החינוך מודעת לזה וחושבת על מודלים בעניין, ויש כל מיני יוזמות נקודתיות בבתי ספר - למשל באורך השיעור, במבנה. יש בתי ספר שספציפית לנושא של הפרעת קשב הציבו באחורי הכיתה שולחנות עמידה".
מה הזמן שמצופה היום מתלמידים להישאר בריכוז?
"זו אנקדוטה מעניינת. כשאתה שואל מורים את השאלה הזו, יש ביניהם שונות גדולה. על אותה קבוצת גיל זה יכול לנוע בין עשר דקות לשעה וחצי. הקריטריונים של המורים מגוונים מאוד, וזה חשוב כי כשאנחנו מאבחנים הפרעת קשב אנחנו נסמכים גם על דיווחי מורים".
עצבנות? אולי זה דיכאון
מעבר לדיווחי המורים, נראה כי מנדט מרכזי ביותר לזיהוי ההפרעה ניתן להורים. קופלמן־רובין מסבירה שבמקרה של חשד להפרעת קשב, קיימים כמה סימנים שעשויים לחזק את החשש. כך, למשל, "ילדים עם הפרעת קשב יכולים להתנהג כצעירים מגילם. בתחום הלימודי וההתנהגותי אנחנו רואים שיש בעיה בביצוע ולא בידע. למשל, ילד יודע שצריך לקחת קלסר או מפתח - אבל הוא שוכח לעשות את זה שוב ושוב.
"לפעמים אנחנו מאבחנים הפרעת קשב כשהיא לא נוכחת. למשל דיכאון, שאצל ילדים יכול להיראות כעצבנות והיפראקטיביות, ולא העצב שאנחנו מכירים ממבוגרים. בעיית שינה מתמשכת עלולה להתפרש כהפרעת קשב, ואז הטיפול התרופתי מזיק, בשעה שרק צריך לשמור איתו על היגיינת שינה נכונה.
"ייתכן שתלמידה מסוימת אולי נראית חולמנית אבל בעצם היא לא קוראת טוב בגלל דיסלקציה. בכלל, בנות מאובחנות מאוחר יותר ואנחנו נתקלים אצלן בתת־
אבחון, כי החלק ההיפראקטיבי־אימפולסיבי פחות בולט. ככלל, יש היום מצב קצת אבסורדי של אבחון יתר באוכלוסיות החזקות, ותת־אבחון באוכלוסיות חלשות יותר. דבר חשוב נוסף - הסימנים צריכים להגיע לפני גיל 12, אחרת ייתכן שמדובר באירוע מצבי".
בעת חשש, ההמלצה היא לבדוק אותו פורמלית?
"גם עם ילדים שנראים 'בסיכון ל...' אין מה לחכות לאבחון, וכדאי להתחיל לעבוד בצורה פרסונלית. התפתחות ומהלך הסימפטומים בגיל צעיר מנבאים הצלחה בעתיד, ולכן חשוב לבצע התערבות כמה שיותר מוקדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו