שניות לאחר שכדורו של דניל מדבדב נחת מעט רחוק מדי, ורפאל נדאל הפך לאלוף ארה"ב, הכריז שדר יורוספורט שנדאל רחוק עכשיו רק תואר אחד בלבד מרוג׳ר פדרר. 19 אליפויות גרנד סלאם לעומת 20.
המשחק שהסתיים היה מהדרמטיים ביותר שראה האצטדיון הגדול בניו יורק. שחקן רוסי, יחסית אלמוני ועד היום מחוץ לחוג חובבי הטניס, מתח את גדול לוחמי הענף וגרר אותו לקרב אפי, לא פחות. מדבדב התאושש מפיגור 0:2 במערכות לשוויון 2:2 ואחר כך שוב חזר מ־5:2 ל־5:4 ולנקודת שבירה במערכה החמישית והמכרעת לפני שנכנע.
אם זה היה משחק במסגרת הסיבוב השני בין שני טניסאים אלמונים, היה על כל אוהד ספורט הגון פשוט לקום ולהריע. אם המשחק מול מדבדב היה משחק הגמר היחיד בחייו של רפאל נדאל - היה ראוי לכתוב את שמו באותיות זהב בדברי ימי הספורט רק על המשחק הזה. אולם במקום זאת, מזיזים החשבונאים חרוז על חשבוניית הטניס הגדולה, ומוסיפים, כמובן, שנדאל צעיר מפדרר בחמש שנים.
ההתעסקות האובססיבית הזו בשיאים מאפיינת את הספורט בתקופתנו. אין יום שבו לא נופל שיא היסטורי. הרי רונאלדו, סרינה, ערן זהבי או לברון ג׳יימס עושים זאת לפעמים פעמיים ביום. ואם בכל זאת יש יום ללא שיא? אז ממציאים.
כך, למשל, הכדורסלן ג'יימס הארדן השיג בעונה האחרונה שיא של 32 משחקים רצופים של 30 נקודות ב"עידן המודרני" ב־NBA. ההסתייגות של "עידן מודרני" הובלטה כי ווילט צ'מברליין השיג יותר ב־1961. "העידן המודרני" לרוב מוגדר מאיחוד הליגות המקצועניות ב־1976 או כניסת הקליעה ל־3 נקודות בעונת 1979/80, או השד יודע מה. כך זה נראה: תחומי זמן גמישים, התייחסות אפסית לחשיבות הספורטיבית (מטרת הכדורסל היא ניצחון קבוצתי) אבל מזל טוב: יש לנו שיא.
שיא של 32 משחקים רצופים של 30 נקודות ב"עידן המודרני". ההסתייגות "עידן מודרני" הובלטה כי צ'מברליין השיג יותר ב־1961. ג'יימס הארדן // צילום: אי. אף.פי
סטטיסטיקה, כמו שאמר מארק טוויין, היא לפעמים סתם שקר. יום לפני המשחק של נדאל ומדבדב עסק העולם בכישלונה של סרינה וויליאמס להשיג את תואר הגרנד סלאם ה־24 שלה, ולעקוף את שיאה של מרגרט קורט האוסטרלית משנות השישים והשבעים. הסוף, כאמור, ידוע - סרינה הפסידה לטניסאית הקנדית ביאנקה אנדרסקו.
האסתטיקה מול רוח הלחימה
למי שבמקרה לא עוקב אחרי טניס, טורנירי הגרנד סלאם הם אליפויות אוסטרליה, הרולאן גארוס בצרפת, ווימבלדון באנגליה וארה"ב. בכל טורניר כזה משתתפים כיום פחות או יותר כל 100 השחקנים הטובים בעולם ועוד מספר מוזמנים. תחרות גלובלית אובייקטיבית וסופר־קשה, שלזכות בה פעם אחת נחשב כהישג כביר.
באליפות אוסטרליה הראשונה שבה זכתה אותה מרגרט קורט, אמנם הוענק אותו גביע המוענק היום, אבל בטורניר השתתפו אז 30 אוסטרליות ושתי אורחות. שום קשר לאליפות אוסטרליה או טורניר גרנד סלאם של ימינו. משול הדבר להשוואת אבטיחים לארטישוקים.
העיסוק בשיא הזה הוא דוגמה לאידיוטיזציה הכללית של התקשורת. נכון שאי אפשר לצפות מהציבור לזכור את אליפויות אוסטרליה של שנות השישים. אבל אפשר לצפות מתקשורת הטניס לברר.
אבל אם שתקתם כשראיתם את הזילות הזו של הסטטיסטיקה, במהרה תגיע הזילות של הספורט עצמו. וזו הבעיה העמוקה והאמיתית באובססיה לשיאים כמותיים. רפאל נדאל ורוג'ר פדרר, ונניח לרגע בצד את יריבם הדגול נובאק ג'וקוביץ', אמורים לשקף דיון מהותי יותר. לקחת את הספורט למקומות של ערכים.
הדיון ביניהם אמור לסוב על אסתטיקה, המיוחסת יותר לפדרר, מול רוח לחימה, המיוחסת יותר לנדאל. פדרר הגיע לעולם כטניסאי מלוטש שכמותו מעולם לא ראינו, ושמר על יכולותיו באופן די מפליא על פני כמעט שני עשורים. נדאל, לעומתו - התפתח, שינה, למד, התבגר - והוא היום טניסאי שונה לחלוטין מזה שהחל את הקריירה, כמעט בכל אספקט.
אם בין השורות איתרתם שכותב שורות אלו מעדיף את נדאל, אתם צודקים. רבים ומוכשרים יותר יתארו את גדולתו של פדרר. המעניין הוא שכילד העדפתי את ג׳ון מקנרו, שייצג יותר תכונות "פדרריות" על פני ביורן בורג, שהיה הנדאל של תקופתו. וכן - בשינויי ההעדפות הללו אדם רואה את התבגרותו שלו. את עיצוב ערכיו. עולם שלם טמון בדיון - נדאל או פדרר. במיטבו הוא יזקק לכם את האהבה לספורט. במיטבו ממש הוא יעזור לכם להגדיר את עצמכם. אבל עולם שלם של פוחזים קלי דעת מפספס את ההזדמנות הייחודית הזו. ומזיז עוד חרוז על החשבונייה.
דה־הומניזציה על המגרש
הסיבות לעניין הזה מגוונות. אחת היא פשוט חלוקת קשב. נגלה לכם סוד - בעולם שבו 20 אחוזים מהצפיות ביו־טיוב ננטשות בתוך עשר שניות, הרבה אנשים לא באמת צופים במשחקי טניס של חמש שעות במלואם. הם רוצים את מה שהם מבינים, את השורה התחתונה. אפילו הם צופים בתקציר של הטניס עצמו; כמה רגעים מלהיבים ולעיתים מנותקים מהקונטקסט של המשחק עצמו. אין להם זמן להתעמק במשחק הרשת של נדאל. רק תאמרו להם את התוצאה.
סיבה אחרת היא הפיכתם של ערכים לטאבו. תחילה בדיון הפוליטי, ולאט־לאט גם בענייני תרבות ואמנות. ועכשיו הדה־הומניזציה הזו הגיעה גם לספורט. ספורט היה פעם מאוד פוליטי וערכי, אבל כיום, כפי שיודעים כולנו, המדובר בענף כלכלי ומאוד קפיטליסטי.
וכפי שמי שמגדיר סופר איכותי כעדיף על אלוף רבי־המכר - ובכך נתפס כמתנשא - כך גם להצביע על יתרונותיו של המפסיד, נתפס כמין נאיביות. האלים היווניים יושבים באולימפוס ורושמים. הם אינם שבעי רצון כלל וכלל. הם המציאו את הספורט וזועמים שמעשה ידיהם טובע בים המספרים. הם ישלחו בכם את נובאק ג'וקוביץ'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו