בגוף ראשון

כמלך המתחזה לאחד מפשוטי עמו ויוצא העירה לגשש מה חושבים עליו נתיניו, כך משוטט גלעד אפרת בתערוכות עצמו, נסמך אל באי התערוכה, מְצוֹתֵת בחשאי לתגובותיהם. זאת הוא יכול עדיין לאפשר לעצמו באשר פניו טרם מוכרים בציבור הרחב, אך עוד מעט קט ויאבד אפרת את חירות האנונימיות.

"זה לא כבר הגיעה לתערוכתי בירושלים משפחה חרדית", אומר אפרת. "הילדים ישבו מול העבודות מהופנטים, התחברו באופן טבעי אל המופשט. דווקא הבלתי מפוענח אִפשר להם להטעין את הציור בדמיונם המשוחרר. אחד הילדים בהה ארוכות ולבסוף אמר: 'אני ממש מבין את הציור הזה!' הדבר נגע מאוד לליבי.

"בסטודיו אני יוצר את מהות הציור, ובתערוכה הצופה מחיל עליו את משמעויותיו כראות עיניו, בעיניי זה קסם. זו אינטימיות גדולה. המגע עם הקהל הוא רגע נדיר. אנשים לא מבינים, קיים פער עצום בין עבודת הסטודיו הסיזיפית, יום־יום לבד מול הצבעים והבדים - לבין התצוגה בתערוכה, שעליה עובדים לפעמים שנים, והיא חד־פעמית, קצרה, אך יש בה לרגע פנטזיה של מפגש. חיבור אמן־קהל. ואני כָּמֵהַּ למפגש, איני 'כותב למגירה'".

אני פוגשת את אפרת בסטודיו שלו בדרום תל אביב, לב בעלי המלאכה הקטנים הנעלמים מן העולם: נגרים, זגגים, רפדים. לאחרונה מתקשט האזור יותר ויותר באמנים, גלריות, מתחמי יצירה שונים. אפרת פורץ את זירת האמנות בכמה מוקדים. תערוכה מקיפה של עבודותיו "גוף ציור" מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים.

את התערוכה אצר, בחדות עין ושכל, אמיתי מנדלסון. "שפתו של אפרת התפתחה לאו דווקא באופן כרונולוגי", מסביר מנדלסון. "אפרת עבד על סגנונות במקביל, כסבך יצירתי ותודעתי; לכן גם בחרתי להציב את היצירות בחלל, שלא לפי סדרי זמנן". אכן עירוב זה מאפשר לצופה לבצע זיווגים משלו, אף כאלו שייתכן שהאמן לא רמז עליהם כלל.

קירות הסטודיו של אפרת מעוטרים בציורים שמימיים טריים, שצבעם טרם יבש. אלו מיועדים לתערוכה ב"גלריה גורדון" בתל אביב: "רטוב על רטוב", שבה מוצגות עבודות מהשנה האחרונה בלבד. התערוכות מהדהדות ומשלימות זו את זו.

אמנות חוצת תיאוריה

אפרת, בן 50, החל לצייר בגיל 6, וכבר אז אחז בתודעה של צייר: "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאהיה צייר. אני דיסלקט וכילד נכשלתי בכל תחום המילה. בציור מצאתי נחמה, דרך עולם זה זכיתי להערכה, זכיתי בגאוותו של אבי. לאבי היתה חנות לכלי עבודה בתחנה המרכזית בבאר שבע. אמנם, מכורח הנסיבות, הוא לא רכש השכלה אמנותית, אבל הבין באופן אינטואיטיבי אמנות ואהב אמנות.

"היתה בו תשוקה לַמֵעֵבֶר. הוא ידע להעריך דבר יפה. גרנו בבאר שבע, ארבעה אחים בבית, ואבי הקצה עבורי חדר שלם כסטודיו, רק כדי שאוכל לצייר. ואכן מגיל צעיר הייתי מסתגר ומצייר. כאשר הגעתי לבצלאל ב־1991, הגעתי כבר כ'צייר' מגובש. ללא הפריבילגיה של סטודנט סהרורי מתלבט, הבוחן את דרכו. הרגשתי שאין לי כל ברירה, הציור בחר בי".

בשלל מובנים הולם השם הנבחר "גוף־ציור" את התערוכה בירושלים: ראשית, מבקשת התערוכה לחשוף כיווני יצירה רבים של אפרת, מתחילת דרכו בשנות ה־90 ועד עתה. לכן תערוכה זו היא במובן המילולי "גוף" עבודותיו. במובן אחר, באותו גוף עבודות ניתן לראות כיצד גוף האמן משתתף בציור, לא במשיכות מכחול דקות אלא בטכניקות פיזיות של עבודת גוף: חפירה, העמקה, מחיקה, חשיפה.

אפרת מתאר שפה ייחודית זו שפיתח: "זו חוויה אינטנסיבית מאוד של שלושה ימים. ביום הראשון אני מניח שכבות רבות של צבע על הקנבס. ביום השני מתחילה פעולת ההסרה והניגוב של הצבעים. בשלישי אני בוחן את התוצר, לא רק בעין אלא במגע, במישוש, ואני מצייר. עובד בדחיסות רבה ומאומצת, הציור 'נסגר' מהר מאוד, הוא עלול להתייבש. זהו מתח נפשי ופיזי אדיר".

אפרת אינו האמן הסטואי הטיפוסי שגר בדמיוננו, כהֶלֶך של זמן. הוא גוף עבודה יצרני עמלני. גופו הופך לכלי הציור, הפלטה לצבעי עורו, והיצירה לשפה הקרובה ביותר לשפת הגוף עצמו. "מעולם לא עניין אותי לצייר ממבט תיאורטי אלא תמיד לגעת בדבר ביחס לגופי".

עוד בולטת הגופניות של החומר: האמן חופר פנימה אל "גופו של הפיגמנט", חושף ומגרד את מרקם "פני השטח" עד "נימי הגריד" (שְׂבָכָה); לבסוף נטמע אפרת באובייקט היצירה: הגוף החי של האמן, הבא במגע עם הציור ונופח בו חיים, מעוצב ומתחיה דרך המפגש עם הדומם. מתח השרירים, מנח הידיים, התנועה המתמדת, הזיעה הניגרת - כל אלו מפסלים חזרה את גופו של אפרת. 

זהות ומקום ביצירה

"שאלת המקום היא אחת המשמעותיות בזהות וביצירה שלי", מבהיר אפרת. ברובד העמוק הגוף הוא אפוא המקום ביצירה: "היחס בין מקום וגוף מרכזי ביצירתי, הניסיון להבין את המקום שלי אינו אנליטי, פוליטי או אינטלקטואלי אלא ניסיון ממשי־אישי לעבד הוויית זהות ביחס למרחב שבו אני חי ויוצר. כאמן אין לי צורך בחוויה פוליטית. האמנות שלי אינה ניסיון להעביר עמדת שמאל או ימין, זוהי לא שאלה מהותית בעיניי, ולא שאלה אמנותית בעיניי. האמנות שלי היא לכלל הציבור, והדעות הפוליטיות שלי הן עניין פרטי". 

כך, בתחילת דרכו, עוד מ־1995, נגעה יצירתו באתרים ארכיאולוגיים מקומיים בעלי משמעות היסטורית ומיתית: "היה זה ניסיון לשקף את הקיום שלנו בארץ ישראל. השדה הארכיאולוגי היווה עבורי ביטוי ויזואלי להתבוננות הציונית שלי במרחב המקיף אותי, שבאמצעותו בחנתי מה קושר אותי למקום, מה ישראלי עבורי. ליהודי הנודד יש עניין תמידי ושברירי עם מקום. כבן למהגרים התעסקתי בחוויית העקורים של בית הוריי, בתשוקה הציונית לחבר את העם לארצו".

בכל תקופה וסגנון ביצירתו ניתן להבחין במערך התבוננויות משעתקות. כך ביצירותיו ה"ארכיאולוגיות" נדמית שיטת העבודה עצמה כמעשה החפירה. הצבע, המרקם והבד אנלוגיים לשכבות הקרקע. כארכיאולוג חופר אפרת בציור, מגלה את עומקיו, דולק אחר "ההיסטוריה הפנימית" שלו.

כך, ממקום למקום נדד אפרת עד עיי חורבות שוממים של ערים אירופיות, אשר נשמדו במלחמות העולם. החורבות הן המרחב החסר. האמנות הישראלית ניהלה יחסים מורכבים עם דימוי החורבה. הציירים המודרניסטים של ראשית המאה נטו שלא לגלם תמה זו, לפי שהעדיפו להתמקד באידיאליזם של ייצוגי ההתיישבות והבנייה בארץ על פני תהומות ההרס והאובדן.

במותן של ערים אירופיות אלה סימן אפרת את המרחב החורבתי של עמנו באירופה: "החורבות של אירופה קשורות לזהות שלי כישראלי וכיהודי. כשם שמדינת ישראל הוקמה על יסוד אתרי הארכיאולוגיה שלה, כך גם נבנתה באופן סימבולי בעטיין של הערים החרבות הללו". תלי הריסות אירופה הם אפוא אלגיה לחורבן הגוף וחורבן העם, הם הזהות ההיסטורית של חורבננו, "דּוֹרוֹת הַשְּׁקוּעִים בִּבְשָׂרָם וְדָמָם בְּכַמָּה קַרְקָעוֹת בָּעוֹלָם" ("חתוך וצווי", הגברות העולה, אצ"ג). 

כולם היו פניי

כיום אפרת חי ויוצר בתל אביב, אך נולד וגדל בבאר שבע. מתיאוריו עולה באר שבע כקנבס ריק ובשל ליצירה: "באר שבע תמיד תיוותר כחלק טבעי ממני. מקום מישורי, ללא בקעות ורמות, הן בטופוגרפיה, הן במזג האוויר ובמזג. דווקא 'האין־דרמה' הזו מאפשרת את היצירה. באר שבע היא המוכר, האהוב, תמיד נעים לי לשוב אליה... ביתנו שכן בַּסְּפָר, ליד שטחי המדבר הפראי, בנעוריי שוטטתי הרבה לבדי. לבד בסטודיו, לבד במדבר. ריתקו אותי סוגי האבנים, החול, צבעיו.

"עד היום אני אוהב לצייר את נופי הנגב: אשלים, בדואים, מרחבים צחיחים. טכניקת המחיקה בציוריי קשורה אף היא למדבר, כמרחב מחוּק. כשציירתי את פני הירח השוממים או פני המאדים - את באר שבע ציירתי, את נופי עיר־מדבר ילדותי".

ומהי תחושתך לתל אביב?

"באיזשהו מקום יש בתל אביב משהו שאינו מעורר בי תשוקה. היא עיר שלא קוראת לי אליה. אני מכונס בעולמות היצירה רוב היום. תל אביב היא עיר שמאפשרת לי להיות צייר. לא קורץ לי לצאת מהסטודיו לשאון בתי הקפה". 

ציון דרך משמעותי ביצירתו של אפרת נתון בסדרת הקופים, כתווך בין ציוריו הריאליסטיים לציור המופשט. ב־2004 נתקל בתערוכת ציורים מעשה קופים, שקיבלו חומרי ציור ויצרו ציורים מופשטים, ילדיים, במשיכות צבע אקספרסיביות. ציוריהם נמכרו לקהל, וחלק מהקופים אף הפכו "סלבס".

הקוף המחקה משול, עוד מימי הרנסנס, לחיקוי האמנות את המציאות. פני הקופים הסדוקות חרושות הקמטים מעוררות את פני השטח הארכיאולוגי ופני האבולוציה, כשכבות של זמן. תחת השראה זו ביקש אפרת לצייר "כמו קוף", לוותר על הדימוי המובחן. שאיפתו היתה ליצור באינטואיציה טהורה, ללא כבלי שפה, כהגדרתו של קלוד לוי שטראוס ל"פרא".

הקוף אינו יכול לצייר ציור פיגורטיבי, הוא תמיד במופשט. הקוף הוא פרימט גם במובן התודעתי, הוא משוחרר מתודעה, אינו מודע לעבודה שהוא "קוף־אמן". סדרת הקופים של אפרת גם היא אפוא ארס־פואטית. כמו הקוף ביקש לפרושׁ משכבות המודעוּת, להסירן, כהסר שכבות הצבע. אף כאן השלת המודעות באה גם במבע האמנותי, בהשלה של הפיגורציה.

אפרת אמנם מצייר אתרים, נופי ביצה, פני מאדים ופני קופים, אך אין בזאת באמת שינוי קונקרטי במרחב, זהו על־מרחב שבו כולם היו פניו: "אני הולך הכי רחוק כדי להיות הכי קרוב אל עצמי... פני הביצה, פני הירח, פני הקוף הם כולם פָּנַי, הם דיוקן עצמי שלי". 

מן המובחן אל המופשט

בד בבד החל אפרת לנטוש את הציור המתבסס על הדימוי, ולאחר תהליך שארך כעשור היו ציוריו למופשטים. כעת פנה לעסוק בצבע, בכתם, בקו. המהלך הפנימי המקביל בוקע גם מבעד להפשטה: תחושת שחרור המודעות ופורקן השליטה בנפש האמן פורצים אל הבד באקסטטיות חושנית של צבעים עזים, וקומפוזיציות סוערות, חסרות רסן.

את יצירותיו האחרונות הטעין אפרת בממד נגטיבי־משלים בין חִישׂוּף לאיסוף: "מכיוון שעבודותיי כרוכות בהנחה של צבע רב וניגובו, אזי נהגתי לאסוף את שאריות הצבע שנמחו מהבד, ולשמרן חזרה בשפופרות או בקופסאות. את אלו מיינתי לפי גוונים. תמיד ידעתי שיום יבוא ואעשה בזאת שימוש".

שולחנות הסטודיו עמוסים בצבעים אלה, ולפי שמקורם בערבובי השכבות שהרכיבו ציורים קדוּמים, הרי שהם אינם מונוליטיים מובהקים. יש מהם גוני אפור, והטונליות בהם רכה. אפרת מפנה אותי לכל אותם ציורים שצוירו בצבעים "מוּחזרים" אלה, כשהפלטה מקורה בהסרה. הנה היסוד האינטרוספקטיבי חודר שוב מבעד לצורה. מחורבות היצירה העתיקה צומחת יצירה חדשה, במעין אינסוף קוֹרֶמֶת יצירה הנבנית מהסרה.

***

אתרים ארכיאולוגיים, חורבנות מיתולוגיים, פני מאדים, פני קופים, ציורים ריאליסטיים, מופשטים, מקולפים - השפה של אפרת היא שפה אחידה: זוהי דיאלקטיקה נמשכת של פירוק והרכבה, כיסוי וחִישׂוּף של המקום והגוף. נדמה כי יותר משחצה אפרת מהלך אמנותי מן הריאלי אל המופשט, הרי שעבר מהלך משמעותי מן המציאות החוצה לעומק הנפש פנימה, מדקדוקי השפה לטרום־שפה, מן המפורט ועד לריקון המוחלט.

בשולי הסטודיו דומם־רועם לו מערום ציורים, בית קברות של יצירות בלתי גמורות (אולי גנזך): "אלו ציורים שלא יצאו טוב", מבהיר אפרת. מהו ציור ש"לא יצא טוב?", אני תוהה. "זו חוויה פנימית שלי ביחס לתוצר, משהו באיזון העמוק לא היה שם מספיק טוב עבורי. הציור לא הגיע לכלל מימוש. במקרים מסוימים אשליך לגמרי את הציור, במקרים אחרים אניח אותו כאן בצד. כך הם ניצבים להם בלתי פתורים, מונחים בשולי הסטודיו ובמרכז ראשי. ממתינים".

האומנם עם המיומנות והניסיון נוצרים פחות ציורים כאלו "בלתי פתורים"?

"לא, זה לא קורה פחות עם השנים, אלא שעם השנים אתה לָמֵד יותר לסלוח לעצמך על כך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו