"המקום הזה יפה כמו השדות של משפחתנו בצ'פל", ייאנח האב מול נופי קיבוץ משמר העמק שאליו שילח את בנו מהמעברה. "אז למה אתה רוצה להוציא אותי מפה?" ישאל הבן. "אני צריך שתעזור לי... נעבור למקום אחר... לירושלים".
כך נפתח סיפור המסע והחניכה של נורי, גיבור "נער האופניים" (עם עובד) ובן דמותו של המחבר אלי עמיר, זוכה פרס ברנר לשנת 2019 (בתרומת רחל ומשה ינאי). הוא יעזוב את הקיבוץ לבקשת אביו, יחזור לצריף משפחתו בכפר העיוורים שליד גדרה, ומשם ייצא לירושלים, לבדו, כדי לפלס דרך למשפחתו. יעבוד כמחלק עיתונים וכנער שליחויות במשרד ממשלתי, ילמד בבית ספר ערב, ויתאהב. ירושלים של שנות ה־50 תתגלה לעיניו, ויחד איתה יחוורו לו כאבי הגדילה של חברת המהגרים והוותיקים, וגם מאבקי התרבות והממסד הפוליטי במדינה שעושה, כמוהו, את שנות עצמאותה הראשונות.
לכל הכתבות, הדעות והפרשנויות של "ישראל השבוע"
זהו החלק השלישי של האפוס הביוגרפי של אלי עמיר, המלווה את בן־דמותו, נורי, משנותיו כנער עולה מעיראק בקבוצת הנערים בקיבוץ בעמק יזרעאל ("תרנגול כפרות", 1983) ועד שנותיו כבוגר, כשהועסק כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים אחרי מלחמת ששת הימים ("יסמין", 2005). העקירה מהקיבוץ שהיה לבית, שהות המעבר הקצרה בצריף המשפחה והעלייה לירושלים, יהפכו אותו בפעם השנייה בחייו הצעירים למהגר, הפעם בארצו שלו.
אני פוגש אותו בקיבוץ משמר העמק, שאליו הוא חוזר פעם בשנה כאורח, במה שמזכיר במובנים רבים ביקור מולדת. זה לא נתפס שנער מעיראק, למראית עין זר למהות הקיבוצית, האשכנזית, המהפכנית שמתהווה פה, ירים חופן אדמה כדי לסמן את הקשר שלו עם הקרקע.
תסביר לי את החיבור הכל כך עוצמתי הזה.
"הגעתי לפה ממחנה מעבר באחוזה עם עוד נערים על משאית שרצפתה מכוסה בלשלשת של עופות. כל הדרך עמדנו והחזקנו את המעקה, לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. ואתה נוסע בכביש במשאית הפתוחה, ואז פונים ימינה, ואתה רואה את הדקלים ואומר, הגעתי הביתה. בקול רם. כי עיראק זה דקלים. אתה יוצא מבגדד דרומה, קילומטרים של תמרים. 92 זנים של תמרים גדלו בעיראק. ופה דיברו בלי סוף על המולדת ושבנו אלייך, כל השירים הציוניים האדירים של שנות החמישים. עכשיו, מה זה מולדת? הייתי עולה המון לאבו שושה (אחד מחמשת הכפרים הפלשתיניים הנטושים הסמוכים למשמר העמק; א"א). בקיץ היו פירות נפלאים על העצים. אני מסתכל על העמק היפהפה הזה ואני אומר, זו המולדת. אני לא יכול לחבק את כל ארץ ישראל, אני גם לא מכיר את כולה. אבל את העמק הזה אני חורש. הייתי פלאח, חורש, זורע, קוצר. וזו היתה חוויה עצומה שפתאום נתממשה לי המולדת בפיסת קרקע בעמק הזה".
שהוא כשלעצמו ה־סמל של המולדת.
"זה התחוור לי אחרי שהכרתי את השירים של עמנואל לין ושל משוררים אחרים על העמק ואת 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר, שמתרחש במשמר העמק. הוא כותב על גבעת הכרם שבה חיבקתי את הנערה הראשונה שאהבתי. ואכן אני כותב ב'תרנגול כפרות' שהעמק הפך לארצי מולדתי. זאת אומרת, המהגר שמוצא לו אחיזה בארץ החדשה שהוא בא אליה. זהו, אני כבר לא מהגר".
לחפש את הבית
עמיר אמנם כבר לא מהגר, אבל את ייסורי ההגירה הוא לא חדל להרגיש, כאשר מה שבולט בחוויה הזאת יותר מהכל היא הבושה. "העוני, הבושה וגם הכבוד", מוסיף עמיר. "אנחנו רוצים לשמור על כבודנו בכל סיטואציה. אנחנו מתביישים לאבד את הכבוד, או את המעמד שהיה לנו. אתה בא לבית של מיכל (אהובתו של נורי בירושלים; א"א), היא ממשפחה עשירה, והאם מזמינה אותו הביתה והוא מתחמק. מה הוא ילבש, על מה ידבר איתם? הוא קונה בגדים יפים שעולים לו הון - ובשנייה האחרונה הוא מוריד הכל, לובש בגדי חאקי קצרים וסנדלים, ובא לסלון המפואר של משפחת שיסלר, וכאילו מכריז, כזה אני, אין לי יותר. אני לא רוצה להעמיד פנים".
זה רומן התבגרות בודד, חסרה בו דמות שבדרך כלל אנחנו מוצאים ברומני חניכה, וזה חונך, מנטור.
"נכון. אפילו אין לו זמן שיהיה לו מנטור כי החיים שלו עמוסים. הייתי צריך להיות ספוג. נקלעתי למציאות מסוימת, אז החלטתי להיבלע בתוכה, לא לבקר, לא למרוד. ידעתי שהדרך היחידה שאני אתחיל להבין מי הוא מה בארץ הזאת זה לקפוץ ישר למים, כי אין דרך אחרת להבין חברה. נכנסתי לחדר האוכל של הקיבוץ ביום הראשון לבואי, ואמרתי לעצמי: 'פה תאכל מה שהם אוכלים, תעבוד כמו שהם עובדים, תהיה כמוהם, תחקה אותם. בגדד נגמרה, המעברה לא פה, קובה במיה אין פה. ובערב הראשון כבר אכלתי דג מלוח. החברים שלי נגעלו, 'מה זה, אתה אוכל תולעים?' אבל זאת תובנה שהצילה אותי, אותה תכונה להיות ספוג, לקלוט ואחר כך לנקז את החוויה".
בין אבו שושה לבגדד
והחוויות שספג התנקזו לאט אל הספרים. את ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", פרסם רק כשהיה בן 46, וכמעט עשור לאחר מכן יצא לאור "מפריח היונים", המתמקד בקורותיה של יהדות עיראק ערב עלייתה ההמונית לארץ בשנות ה־50. ההגירה והניסיון להיקלט בארץ, שעמיר מגדיר כ"חוויה משותפת ועמוקה לכולנו", בני הארץ, ליוו גם את חייו המקצועיים.
אחרי ששירת כיועץ לענייני ערבים במשרד רה"מ בשנות ה־60, היה ממקימי משרד הקליטה, שבו טיפס עד ללשכת המנכ"ל, ולאחר מכן כיהן כמנכ"ל עליית הנוער. שלוש הביוגרפיות שלו, האישית, המקצועית והספרותית, ממשיכות זו את זו. אבל בעוד חוויית הקליטה שלו, כפי שמתוארת בספריו, ובעיקר ב"נער האופניים", נמזגת לנעורים של למידה וסקרנות, אותה כמיהה אינסופית לספוג ככל האפשר, חוויית הקליטה של הוריו שונה. "נער האופניים" נפתח בטיולים בכפר הנטוש אבו שושה עם אביו, שמחפש וגם מוצא על חורבותיו את כפר מוצאו בעיראק. דבר מה דומה קורה גם עם אמו, שמגיעה סוף־סוף לירושלים ונמשכת מייד אל הסוחרים העיראקים בשוק. שניהם לא חדלים לחפש את הבית.
"נכון. וגם זו חוויה מרכזית של עולה חדש או של מהגר. הוא מחפש את מה שהוא גדל איתו. אמא באה לירושלים, ואני הבנתי מייד שהיא מחפשת משהו מוכר, ולקחתי אותה ישר לשוק העיראקי במחנה יהודה. רציתי שתשמע שבירושלים הזאת מדברים ערבית יהודית עיראקית, והיא יכולה להיות בבית כמו כולם, להתמקח כמו שהיא התמקחה בשוק בבגדד.
"אבל הכפר אבו שושה, שם יש רובד נוסף. היו פה חמישה כפרים ערביים. ילדי אבו שושה באו לאכול פה ולהתרפא במרפאה, וילדי הקיבוץ למדו מהם ערבית, היה ניסיון לשותפות. ודווקא אבו שושה פתחה באש על הקיבוץ ב־48', בניגוד למה שסיכמו ביניהם, שהם לא יירו אחד על השני. בסוף הם נאלצו לנטוש את הכפר ולברוח, כי באו לפה שני גדודים בפיקודו של יצחק שדה האגדי, והם עצרו את קאוקג'י, מפקד הצבא העיראקי.
"הנטישה הזאת, המיידית, הזכירה לאבא שלי את הנטישה של בגדד, כי גם אנחנו נטשנו את בגדד ככה. נשאר הבית, נשאר הריהוט, לא מכרנו אותם בגרושים כי לא היה אפשר למכור. פחות או יותר כמו נטישת הפלשתינים פה. יש כאן סמליות. מצד אחד אתה רואה את המעוז החלוצי הגדול, הקיבוץ המייצג את יישוב הארץ, הפלמ"ח, ומעל לזה יושב לו הכפר הערבי ועוד כפרים שמקיפים את הקיבוץ והם מהווים תזכורת לכך שעוד לא 'נפטרתם' מאיתנו, הפלשתינים. כמו שהם אומרים לנו היום, 'אנחנו פה, יושבים על הגרוגרת שלכם'".
גם היום עמיר לא אופטימי. "אנחנו מתעלמים מהבעיות המרכזיות. אין לי אשליה שמחר יהיה הסדר עם הפלשתינים, ואני מודע לזה שהם בכלל לא מעוניינים באחד כזה, אבל כל עוד אנחנו גוזלים מהם אדמות ולא מנהלים דיאלוג, זה לא ייגמר. הם מסביבנו והם לא הולכים לשום מקום".
נער עולה מעיראק קולט בשנייה רגישויות שהחברה הישראלית אולי רק עכשיו מתחילה להפנים.
"נכון. כי חושיו של מהגר מתחדדים מהר והוא קולט מהר כי הוא מחפש את המקום שלו. אל תשכח, אנחנו גם בני ערב. כשאתה 'איבן־ערב', מכיר את הערבים, אז הרגישויות גדולות יותר, ואם תרשה לי, אגיד על המזרח־אירופאים, אין להם מושג מה זה ערבים ואיך להידבר איתם. הם לא למדו ערבית, הם לא קראו לא ספרות ולא שירה ערבית. אני הקשבתי לנאומיהם של נאסר וסאדאת בשפתם, אני מרגיש את זרם הדם שלהם. לך תביא את הפולני לנהל איתם משא ומתן. 'שב, עשן נרגילה, שתה קפה, אהלן וסהלן... מרחבה ביק, יאללה על העיני', מה שנקרא מוג'עמלאט, מחמאות. בשנייה האחרונה, כשאתה ליד הדלת, אתה אומר לו, 'דרך אגב, יש לי איזו בעיה קטנה, אולי תוכל לעזור לי'. אצל הבדואים היה מנהג שאתה שם את היד ברגע האחרון אצל המארח באבנט שלו. זה מה שעשה אליהו ששון המנוח עם המלך עבדאללה הראשון, הסבא, כשהוא בא לבקש ממנו את שחרור האסירים של מלחמת השחרור.
"משה דיין היה איתו, חסר סבלנות. וששון הוא בן ערב, סורי. קשקשו על העולם ואשתו. קמו, אליהו שם את היד באבנט של עבדאללה, ועבדאללה אומר לו, 'אליאס, אל תבקש משהו שאני לא יכול לעמוד בו', כי זה מבייש את המלך, וגם מקלקל את הידידות. ואז ששון אומר לו, אתם מחזיקים שבויי מלחמה מ־48', אתם מוציאים עליהם הוצאות, שום תועלת אין לכם מהם. שחררו אותם, שהמשפחות שלהם יהיו שמחות. וכך קרה. דיין היה רוצה לגשת תכף לתכלס; הוא לא היה מקבל אסיר אחד".
יש לו את השפה, כמו שאבא שלך אומר לך בספר, כשהוא שולח אותך לדבר עם הפקידים - רק הפוך.
"אני יכול להיות מתווך".
נער שליחויות תרבותי.
"כן, נער שליחויות, מתווך בין שני העולמות. אתה יודע, כשיצא 'יסמין' במצרים, ערכו ערבי ספרות ולקחו אותי לנגיב מחפוז ולכל הסופרים המוכרים שלהם, כי הספר עורר סקרנות עצומה. אז היו קמים עיתונאים ואומרים לי, 'אלי, אתה כותב עלינו בכבוד. אתה מכיר את התרבות שלנו. אתה כותב אותנו מבפנים'. אמרתי, 'נכון, אני בן ערב. ואני רוצה להכיר אתכם מהבטן, ואני רוצה שהקורא הישראלי יכיר אתכם מהבטן'. זו שליחות גדולה. כי הקורא הישראלי לא מכיר ומפחד מהעולם הערבי.
"זאת בעיה ישראלית גדולה; לא מלמדים ערבית, ביטלו את הערבית כשפה רשמית. זה לא חכם, אם להשתמש במילה של בית מרקחת. נכון, אני שמח שהמדינה שלנו מערבית, ושאני גם מערבי, אבל יש לי רגל במזרח. עוד מעט לא יישאר כלום מהדור שלי, ולא יהיה הגורם המתווך הזה.
"אנחנו חיים באזור מסוים. כשיהודים חיו בגרמניה הם ידעו גרמנית טוב יותר מהגרמנים. אתה יכול להיות אי מערבי בתוך ים ערבי? זה בלתי אפשרי".
"אני פליט, לא עולה חדש"
אני חוזר רגע לאבא שלך, ולטיולים שלו פה באבו שושה. הוא לא רק חוזר אל הכווייה שלו או מעבד את החוויה שלו. הוא גם מרגיש הזדהות רגשית, לא?
"הוא בוכה על הפלשתינים. אדם כמוני, או כמו אבי, אנחנו נעקרנו גם כן. באנו עם הבגדים בלבד, הפליטים האמיתיים של המזרח התיכון. אנחנו לא לחמנו בשום ארץ ערבית, היינו נאמנים ותרמנו. אז קודם כל אתם צריכים להכיר בנו כפליטים, וכשתעמוד שאלת הפיצוי, יעמדו יהודי ארצות ערב עם הפיצוי שהם זכאים לו כפליטים, שהפסידו את כל רכושם שם. עד שהשלטון הישראלי התחיל להזכיר את זה, היינו צריכים לנקר את המוח כל הזמן, תזכירו שאנחנו פליטים מארצות ערב. אנחנו לא עולים, המשיח לא בא והעלה אותנו על המרבד הציוני. אנחנו פליטים. חלק מאיתנו ברח משם, זו לא בושה".
"לא התחברתי לאידיאולוגיה שלו על 'שתי גדות'". מנחם בגין, 1979 // צילום: יעקב סער לע"מ
אגב הממסד, בספר הזה אנחנו נחשפים לכל רפרטואר הדחיות וההתנשאות של הממסד האשכנזי, הסוציאליסטי, של מפא"י. אתה מתאר אותן כצריבות איומות, ולעומת זאת נורי רוחש כבוד ליחס של יריבי מפא"י לבני עדות המזרח. איך קורה שאחרי כל זה, אתה נעשה לבשר מבשרו של הממסד הקולט?
"לא הזדהיתי עם הרעיונות של תנועת החרות. אבי היה סוציאליסט עוד בבגדד. דודי, שהיה עורך עיתון יומי ומאוד השפיע עלי, היה סוציאליסט. היהודים בעיראק, רובם המכריע היו סוציאליסטים או קומוניסטים, גם אלה שאחר כך היו ציונים והובילו את התנועה הציונית. שלוש השנים שהתחנכתי פה בקיבוץ כמובן חיזקו את תפיסת העולם הסוציאליסטית שלי. בשבילי הקיבוץ היה גן עדן שהסוציאליזם יצר. החיים השיתופיים, הדאגה לחלש, חדר האוכל שכולם אוכלים ומתלבשים אותו דבר. אני נער רומנטי וראיתי את הכל בעיניים רומנטיות. לא הזדהיתי עם הרטוריקה של בגין, למרות שהיה ארטיסט גדול, שחקן ונואם אדיר. אבל האידיאולוגיה - שתי גדות, אחת שלנו והשנייה גם כן, לא חדרה לי למוח. אני כל הזמן ראיתי את אבו שושה, כל הזמן שאלתי, רגע, מה יהיה עם מי שקוראים לעצמם פלשתינים".
כן, אבל הממסד. לא הרגשת דחייה?
"מבחינתי, החוכמה היתה להצליח בתוך הממסד. אמרתי לעצמי שאני צריך להיכנס לארמון הזה, אני אחפש לי את הדרך להתברג ולעלות. עוד כשהייתי שליח על אופניים, אמרתי שאהיה מנכ"ל. תאר לך, נער שליח על אופניים, אפרא דארעא - מתחת לשטיח, יחלום שהוא יהיה מנכ"ל, כמו טדי קולק שהיה המנכ"ל שלנו. הפכתי להיות מנכ"ל. אחותי אומרת לי, 'ידעת להתחבר עם האנשים הנכונים'. בסדר, אבל לא מכרתי את עצמי. ניהלתי ויכוחים אחרי פריצת הפנתרים השחורים לרחוב, בתוך המפלגה, ובעימות עם גולדה מאיר.
"התווכחתי ורבתי על הדברים שהאמנתי בהם - צדק חברתי, הקיפוח של יהודי ארצות האסלאם, מעמדם בתוך המפלגה, שיטת הייצוג המחורבנת. עשיתי מה שיכולתי במסגרת הקיימת. אבל רציתי להיות חלק מהממסד. עולה חדש נושא איתו תסביכים, הוא רוצה להיקלט, להשתייך. הוא מהגר, אז בשביל להקל עליו את הנחיתות הזו הוא מוכרח להחזיק באדרת של בעל הבית ולנסות שהוא ימשוך אותו עם האדרת שלו".
שאלות של ייצוג ממסדי. הפגנה של הפנתרים השחורים בת"א, 1973 // צילום: משה מילנר / לע"מ
לרוב אנשי העלייה ההמונית זה לא הלך טוב. נוח לך שהגדירו אותך כסיפור ההצלחה של כור ההיתוך?
"זה יצחק נבון אמר: 'סמל הדור הצעיר והצלחה של כור ההיתוך'. שלא תחשוב שהדברים האלה עברו לי חלק. הם הכאיבו וכרסמו. עובדה שרק בגיל שבעים כתבתי את הדברים האלה, זאת אומרת שאני סחבתי אותם יותר מחמישים שנה. אבל גם היו נקודות אור. בכל זאת המשפחה של מיכל היא נקודת אור. אמא שלה בפירוש אוהבת אותו, את הנער הזה, והיא אומרת שליבה יוצא אליו. גם האבא.
"הוא בעיניהם משהו אחר: דווקא מחלק העיתונים לוקח את הבת שלהם לקונצרטים של ימקא, ולתיאטרון אדיסון, קונה לה ספרים, כותב לה הקדשות יפהפיות. היו אשכנזים נהדרים וטובים שעזרו וקלטו והושיטו יד ולימדו, והיו מרושעים; אבל גם בין העיראקים והמרוקאים יש מרושעים ובעלי דעות קדומות.
"ואני אומר לך דבר שיקפיץ אותך, משהו שאבא שלי אמר לי אחרי מלחמת ששת הימים. נבחרתי להיות יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים והיו לי רישיונות כניסה לכל מקום מייד אחרי המלחמה. לקחתי את אבא ואמא לבית לחם, לקבר רחל, אחר כך לקחתי אותם לחברון, עלינו לקבר אברהם והסתובבנו איזה עשר דקות ברחוב, והוא אמר לי, 'איבני, קח אותי הביתה'. נכנסנו לאוטו, ואבא אומר לי, 'איבני, מה אלה עשו פה מאז מלחמת השחרור? חברון נראית כמו שכונת עוני מהגרועות בבגדד', אמר. 'תראה מה האשכנזים בנו. איבני, אנחנו לא היינו מצליחים להקים מדינה'. אז בהתחלה נעלבתי. אני בא מקיבוץ, אני אפנדי, היה לי תפקיד פיקודי, מה זאת אומרת אנחנו לא יכולים להקים? והוא עונה לי, 'איבני, לא חוללנו מהפכה בחיינו. אנחנו חיינו בחברה פטליסטית. כל דבר שקרה, אמרנו מן אללה, זה בא מהשמיים. באו היהודים האלה פה, היהודים שלך מהקיבוץ ואמרו, אללה זה אני, אללה זה אנחנו, ואנחנו יכולים לעשות כל דבר. אנחנו אללה של עצמנו'.
"זה פותח לך את העיניים. אנחנו לא יכולנו להקים מדינה; הם עברו את מהפכת אוקטובר, השאירו את המשפחות שם, עברו את תלאות השואה, אלה מהפכנים. דיברו פה עברית, הקימו את הפלמ"ח, את הצבא, הקימו התיישבות, שרק אנשים מהפכנים יכולים לחולל דבר כזה. השתכנעתי".
דברים שרציתי לומר
בחיים, כמו בספר, עמיר כאב את העקירה מהקיבוץ, שנכפתה עליו. כשאני שואל אותו על התחושות של אביו למהלך הזה, הוא משיב: "הוא הבין שהוא עוקר אותי ממקום חיותי. אבל מצד שני אין לו ברירה. והוא צדק. בסך הכל היציאה שלי מהקיבוץ לטובת המשפחה היתה החלטה נכונה כי פילסתי דרך לאחים שלי, הצלחתי להעביר אותם לירושלים ונפתח להם עתיד אחר אז אני הקרבתי את הנוחות האישית שלי הרגעית, אבל גם מבחינתי זה היה סיפור הצלחה".
אתה חווית בושה, אבל אתה נותן סיבה לגאווה.
"אנחנו היינו בעלי אדמות בקנה מידה שאתה לא יכול לתאר. שם המשפחה היה גאווה גדולה. אחלה שידוך יכולת לקבל עם חלאסצ'י. ופה האחיות שלי התביישו. זה שם ערבי מגעיל. וכל הזמן אני חי עם השם הזה, עמיר, כשם זר. יום אחד מטלפנת אלי אריאל, הנכדה בת השבע, אומרת לי בהתלהבות, 'סבא, אבא לקח אותי לחנות ספרים וראיתי את הספר שלך, "נער האופניים", וצעקתי שזה הספר של הסבא שלי'. מאותו רגע היא מחקה את שם המשפחה הקודם. זה הוריד ממני את המועקה הזאת, כי היא נתנה ייחוס, הקטנה הזאת".
שושלת עמיר.
"מה שהיא אמרה הוא שהיא שייכת לשושלת שראש השבט שלה הוא סופר. כך מתהווה אישיות של מהגר ואיך היא נבנית רבדים־רבדים, עד לישראליות.
"לא תמיד זה היה קל, אבל החיים עברו דרכי וחשתי אותם. חלק מהם יכולתי לכתוב, חלק מהם עדיין לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו