תיבת ההפתעות

כמעט 2,600 שנה המתינה פיסת טין זעירה מימי ממלכת יהודה ששימשה לחתימת מכתבים מלכותיים בין שפכי העפר למרגלות יסודות הכותל המערבי - עד שהגיעו אליה הארכיאולוגים הישראלים. כבר שמונה שנים שהעפר הזה מפונה משם, דלי אחר דלי, מריצה אחר מריצה, היישר לאתר "פרויקט הסינון" שמפעילים עיר דוד ורשות הטבע והגנים בעמק צורים. 

ממצאים גדולים יחסית, כמו איזמל שבו סותתו אבני כותל, מתגלים מייד. ממצאים זעירים נחשפים בדרך כלל רק לאחר זמן. העפר עם החותם המלכותי המתין לתורו שש שנים. לפני שבועות אחדים הוא הגיע לידיה של מתנדבת אחת בת מזל, בתיה אופן, ששפכה את העפר על מסננת גדולה, שטפה אותו במים וחשפה בולה מלכותית מהמאה השביעית לפנה"ס שעליה מופיע בכתב עברי קדום השם "לאדניהו אשר על הבית".

הכינוי "אשר על הבית" מוצמד בתנ"ך לשמונה אישים בלבד. זהו תואר ששמור לשר הבכיר ביותר בממלכה, במקרה זה - ממלכת יהודה. עם זאת, השם אדניהו אינו ברשימת השמונה. בשם זה נושאות שלוש דמויות תנ"כיות - בנו של דוד, אחד הלוויים בימי יהושפט, ואחד מראשי העם בימי נחמיה. אף אחד מהאדניהו הללו לא חיו במאה השביעית לפנה"ס. ה"בולה" הפגישה אפוא את הארכיאולוגים עם אדניהו רביעי, שאינו מוכר. 

הארכיאולוג אלי שוקרון, שניהל בעבר את פרויקט חשיפת יסודות הכותל ואחראי לרבות מהתגליות שם, מעלה השערה באשר לקשר בין הבולה של אדניהו הרביעי, "אשר על הבית", לבין כתובת נוספת מהמאה השביעית לפנה"ס שנתגלתה במערת קבורה מימי בית ראשון (במדרון המזרחי של נחל קדרון) לפני 150 שנה. את הכתובת גילה הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו, ואת פענוחה השלים 80 שנה לאחר מכן פרופ' נחמן אביגד. אביגד קרא אותה כך: "זאת קבורת... יהו אשר על הבית". 

העובדה שהבולה והכתובת תוארכו שתיהן למאה השביעית לפנה"ס, לצד העובדה שעל שתיהן נרשם "אשר על הבית", מעלה אצל שוקרון סברה כי ייתכן שמדובר באותו אדניהו, שפענוח דמותו הוא עדיין בגדר חידה ומשימה לעתיד. 

חמשת המלכים שמלכו ביהודה במאה השביעית לפנה"ס הם מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז ויהויקים. אצל אחד מהם, מציין שוקרון, "שירת כנראה ראש השרים 'אדניהו אשר על הבית'". מכל מקום, הוא מדגיש, "הבולה המלכותית הנושאת את שמו, מעניקה לנו הזדמנות מרגשת לגעת באדמיניסטרציה של מלכות יהודה בתקופת בית ראשון, אחרי תקופת חזקיהו ולפני החורבן".

שוברי מוסכמות

מבצע חשיפת יסודות הכותל - אבני גזית מרשימות שמונחות על סלע האם של הר הבית בנקודה הנמוכה ביותר שלו (הסלע הולך ומתגבה מדרום לצפון), אינו חדל לספק הפתעות ותגליות ארכיאולוגיות. יסודות הכותל היו מוסתרים וטמונים מתחת לפני האדמה גם בתקופת בית שני, ממש כפי שיסודות של בניין בימינו טמונים במעבה האדמה ואינם חשופים לעין. מסיבה זו, צבען כהה יותר מזה של אבני הכותל המוכרות ועולי הרגל לבית המקדש כמובן לא חזו בהן. 

הוא ועמיתו קבעו כי הכותל המערבי לא נבנה על ידי הורדוס אלא על ידי אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. אלי שוקרון // צילום: אליהו ינאי

בשנים האחרונות חשפו הארכיאולוגים בפרויקט כ־60 מטרים מיסודות הכותל, אבל למעשה הרבה יותר מכך. האתר הולך ומתגלה כתיבת הפתעות שאינה מתרוקנת. הממצא הראשוני והמשמעותי ביותר נוגע לתארוך מחודש של בניית הכותל. שוקרון ועמיתו פרופ' רוני רייך קבעו, בניגוד לדעה הרווחת, שהכותל המערבי לא נבנה על ידי הורדוס אלא על ידי אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. מה שהוביל את השניים למסקנה שוברת המוסכמה הזאת היה גילויים של 17 מטבעות עתיקות, שארבעת האחרונים שבהם הוטבעו בשנים 17-18 לספירה, בתקופה שבה שלט בארץ הנציב הרומי ולריוס גרטוס. המטבעות התגלו בתוך אדמת מילוי, שבוני הכותל מילאו בה מקוואות טהרה, שעליהם נבנה חלק מהכותל המערבי.

מאוחר יותר נחשף בין נדבכי היסוד של הכותל המערבי טיט לבן. היה זה ממצא מפתיע נוסף של הארכיאולוגים, שכן ההנחה הרווחת עד אז היתה שהכותל נבנה בשיטת הבנייה היבשה, ושאבניו פשוט הונחו זו על גבי זו ותו לא. 

מאז, הממצאים מ"יסודות הכותל" רודפים זה את זה: תחילה היה זה אזמל סיתות באורך 15 ס"מ שנמצא בתוך ערימה של פסולת חציבה בתחתית הכותל. ייתכן שאחד הפועלים שסיתתו במקום שמט את האזמל מידיו בעת עבודתו על גבי פיגום ולא טרח להרימו; מאוחר יותר נמצאה משקולת בקע מימי הבית הראשון שבה היו שוקלים בצעי כסף של חצי השקל. על המשקולת נכתבה בכתב עברי כנעני המילה: "בקע". היא שימשה משקל, שכנגדו ניתנה תרומת מחצית השקל על ידי עם ישראל לצורך תחזוקת המקדש ולצורכי מפקד. משקולת הבקע מוזכרת בספר שמות, פרק ל"ח פסוק כ"ו: "בקע לגלגלת, מחצית השקל, בשקל הקדש - לכל העובר על הפקודים".

בסיס דמוי חצובה

ממצא מופלא ומרגש אחר הוא חותם הנושא את הכיתוב בארמית "דכא ליה", ובעברית: טהור להשם. גם הוא התגלה במהלך סינון העפר, וגם כאן מדובר בטביעת טין זעירה, שהכיתוב עליה מוזכר במקורות היהודיים כמה פעמים. 

האזכור המפורסם ביותר של חותמת "טהור להשם" נמצא במסכת שבת, שם מתואר נס פך השמן היחיד הטהור שהתגלה במקדש לאחר ניצחון החשמונאים על היוונים, שהיה "מונח בחותמו של כהן גדול", כלומר החותם העיד שהשמן טהור ושניתן להשתמש בו בבית המקדש. מעשה פך השמן שהספיק להדלקת המנורה לאורך שמונה ימים היווה כידוע את הבסיס לסיפור נס חנוכה.

אם לא די בכך, וכאילו כדי להשלים את חשיפת החותם, התגלה בסמוך גם שבר אבן ועליו חריטה נדירה של מנורת המקדש. למרות שלמנורה היו שבעה קנים, הרי בחריטה, שכנראה נעשתה כסוג של גרפיטי (אולי במהירות ובדוחק זמן), מופיעים רק חמישה קנים. עם זאת, הארכיאולוגים רייך ושוקרון מציינים כי לתיאור בסיס המנורה בתחריט חשיבות רבה. הוא מבהיר כיצד נראה הבסיס של המנורה המקורית, שהיה כנראה דמוי חצובה, בדומה לתחריט שנמצא ברובע ההרודיאני מתחת לרובע היהודי, ובשונה מזה המצויר כתבנית במה על שער טיטוס. עובר האורח שראה כנראה בעיניו שלו את מנורת המקדש והתפעל מיופייה, חרט את רשמיו על שבר אבן ולאחר מכן השליך את השרבוט לצד הדרך, מבלי לשער שיצירתו תימצא לאחר 2,000 שנה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו