"אנחנו לא פה כדי להטיף, אנחנו לא פה כדי להגיד לאנשים איך לחיות, מה לעשות, מי להיות ואיך לקיים פולחן. במקום זאת, אנחנו פה כדי להציע שותפות שמבוססת על אינטרסים וערכים כדי לקדם עתיד טוב יותר לכולנו". את המילים האלו אמר הנשיא טראמפ במאי 2017, כאשר נאם מול עשרות מנהיגים מוסלמים שהגיעו לכבד את פניו בערב הסעודית.
הרבה השתנה במזרח התיכון מאז 2017, אך עבור טראמפ שום דבר לא השתנה. כפי שהצהיר בנאומו המכונן, מדיניותו במזרח התיכון נועדה לקדם "אינטרסים וערכים משותפים". טראמפ אינו ברק אובאמה, שהכריז בנאום המפורסם בקהיר בשנת 2009 על "דף חדש" ביחסים עם העולם המוסלמי. טראמפ גם אינו הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שהביא לאזור מאות אלפי כוחות אמריקניים כדי "לייצא" את הבשורה הדמוקרטית על פי אמריקה כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר.
טראמפ הוא טראמפ, והוא חף מסנטימנטים ורומנטיזציה של המצב, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ. זה היתרון שלו, משום שהוא אינו כבול לשום מחנה אידיאולוגי ובעל ברית, וזה גם מה שהופך את היחסים איתו לכל כך בלתי צפויים.
כפי שטראמפ אמר בנאומו אז, הממשל שלו רואה את המזרח התיכון דרך פריזמה צרה של אינטרסים וערכים משותפים. כרגע האינטרס העליון של טראמפ הוא ניצחון על דאעש והיציבות האזורית - בין היתר מתוך שיקולים אלקטורליים פוליטיים. מדובר ביישום הבטחת הבחירות שלו לסיים את מה ששום נשיא אחר לא היה אמיץ מספיק לסיים: "את המלחמות הבלתי נגמרות והמגוחכות" במזרח התיכון.
טראמפ הגיע למסקנה שבמקום שארה"ב תהיה השמרטפית של האזור, השחקנים הראשיים יצטרכו ליישם בעצמם את מדיניות ה"לחץ המקסימלי" כלפי איראן ודאעש. לסעודיה ולטורקיה יש צבאות מודרניים וחדישים שיכולים בנקל להשתלט על כל התפתחות מול דאעש, וגם מול איראן. נוכחות ארה"ב באזור, מבחינתו של טראמפ, רק תנציח את היריבות ותכבול אותה - ותאפשר לשחקנים האזוריים לשבת בלי מעש.
נסיגת ארה"ב אמנם מחזקת את רוסיה, וגם את משטר בשאר אסד, אך האינטרסים של טראמפ, של פוטין ושל אסד זהים בכל הנוגע לדאעש - וגם בכל הנוגע לשלמותה הטריטוריאלית של סוריה. וגם בנוגע לאיראן, טראמפ אינו מודאג. את בעיית הגרעין הוא יפתור בסנקציות, או בהסכם חדש; באשר להתנהלות האיראנית התוקפנית באזור, יש די והותר שחקנים אזוריים (סעודיה והמדינות הסוניות) שנותנים פייט רציני לטהרן. וגם פוטין אינו מתכוון לפרוש לאייתוללות שטיח אדום בסוריה, כפי שהוכיח בתיאום הביטחוני מול ישראל.
מתכון לדם ודמעות
החלטת טראמפ להסיג את הכוחות האמריקניים מצפון סוריה, כדי שלא יהיו עוד בתווך בין הכורדים לבין הטורקים, עוררה כצפוי סערה במזרח התיכון והביאה לקיתונות של ביקורת כלפי הממשל, משני צידי המתרס.
פתאומיות ההחלטה נתפסה כאור ירוק עבור אנקרה לבצע את זממה. במזרח התיכון, החלטות כאלו מתפרשות כחולשה ומותירות ואקום שמתמלא מייד על ידי גורמים אחרים. אך במזרח התיכון הכל זמני - ומה שמתפרש כחולשה יום אחד, הוא קלף מנצח יום אחרי.
טראמפ סבור שהבוחר האמריקני עשוי להעניש את מי שמתמקד בשדרוג מיליציות חבלי ארץ רחוקים // צילום: אי.פי
טראמפ מוכן להמר על הטווח הארוך, גם אם לצורך כך הוא "הקריב" את הכורדים. אך אסור לשכוח - ארה"ב מעולם לא הבטיחה לכורדים מדינה עצמאית בסוריה, או אפילו אוטונומיה בסגנון חבל כורדיסטן בעיראק. שיתוף הפעולה עם הכורדים התחיל עוד בתקופת אובאמה, כאשר היה שילוב האינטרסים שנועד למגר את דאעש וגם לרסן את משטר בשאר אסד.
הכורדים היו קבלני הביצוע וסיפקו את הסחורה. הצלחתם בשדה הקרב הביאה את הכורדים לחשוב כי יוכלו לקבע את מעמדם בצפון סוריה, ואף קראו לישות המדינית שלהם רוז'אבה.
אך מבחינת טראמפ, שכאמור סולד מהחזונות האוטופיים של אובאמה ובוש הבן, אין כל סימפתיה לתנועות שחרור לאומיות - גם אם הכורדים הם הכי פרו־מערבים שיש. מבחינת טראמפ, המזרח התיכון הוא חזיון תעתועים, ואין כל תמורה להקזה של דם אמריקני, בייחוד בשנת בחירות, ויצירת מדינה חדשה באזור היא מתכון לעוד דם ודמעות, למרות כל הסימפתיה לכורדים.
טראמפ רואה לנגד עיניו רק תאריך יעד אחד: הבחירות לנשיאות ב־3 בנובמבר 2020. את 270 האלקטורים שייתנו לו כהונה שנייה יצטרך טראמפ לגרוף במפעלים ובפרברים ובשכונות המערב התיכון של ארה"ב, ולא במזרח התיכון של אסיה.
הוא סבור שהבוחר האמריקני עשוי להעניש את מי שמתמקד בשדרוג מיליציות חבלי ארץ רחוקים במקום בפיתוח התעשייה המקומית באמריקה.
טראמפ צפוי לחרוש את ארה"ב לאורכה ולרוחבה ולשדר את המסר שבו הוא מצטיין: אני לא האליטה הביטחונית שמקדשת בריתות בינלאומיות רק בגלל מחשבה מקובעת; אני לא מוכן להקיז דם אמריקני באזור שבו יש צבאות מתקדמים ומדינות שמסוגלות להילחם את מלחמותיהן בעצמן; אני, בניגוד לדמוקרטים, חושב שהצבא האמריקני הוא לא פרויקט הומניטרי להשכנת שלום בעולם; אני אתמקד רק בכלכלה שלכם.
"מהמר על כל הקופה"
העם האמריקני משווע למסרים כאלו. למרות ההתנהלות הכאוטית של ממשל טראמפ בקדנציה הראשונה, נראה כי הדמוקרטים עדיין לא פיצחו את הדרך לאתגרו.
ב־2016, מה שהביא את ניצחונו המדהים של טראמפ היה קואליציה ייחודית של גברים לבנים מהמעמד הבינוני־נמוך, נשים לבנות מהפרברים שמאסו בדמוקרטים, ומצביעים בלתי־מפלגתיים שראו בטראמפ מועמד על־מפלגתי שיפנה עורף לממסד של שתי המפלגות.
מאז ששם רגלו בבית הלבן בינואר 2017, טראמפ מקפיד להמשיך לתחזק את הקואליציה הזאת בקמפיין תמידי ואף אגריסיבי. אחרי שהחזיר את כבודה האבוד של אמריקה מתקופת אובאמה, עכשיו הנשיא נחוש להחזיר גם את החיילים האמריקנים לביתם.
איש העסקים טראמפ יודע שדימוי לא פחות חשוב מההוויה עצמה, ושאמריקה לא מפטרת את רב החובל אם היא מרוצה מהכיוון הכללי שהיא שטה אליו. כפי שב"פוליטיקו" כתבו השבוע: "טראמפ מהמר על כל הקופה באמצעות יצירת כאוס במזרח התיכון - הוא מקווה שהבוחרים יתגמלו אותו על גישתו, שמסתכמת ב'לעזאזל עם האזור המסוכסך הזה'".
טראמפ הכריז כבר ניצחון על דאעש, ועכשיו צריך להכות בברזל בעודו חם ולסגת. אם המחיר הוא קרב בין טורקיה, איראן וסוריה, כשברקע שחיקה של הרוסים בבוץ המזרח־תיכוני, מה טוב. בנובמבר 2020 נדע אם ההימור הצליח, לפחות בכל הנוגע לעתידו של טראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו