הפתק הבטיח "שוק איכרים" בירוחם. לא צירוף מובן מאליו, אך בהחלט מסקרן. קיוויתי לראות את תוצרת החוות הנעלמות בכבישי המדבר, ומצאתי את עצמי בגן ציבורי בין ספרייה עירונית לקונסרבטוריון. במבט ראשון ההבטחה לשוק נראתה מופרכת: הרבה ילדים שמחים, מתקנים מתנפחים, דוכן צעצועים סיניים ושני דוכני חקלאים מאזור חבל הבשור. אבל בשולי הדברים התגלה העניין הייחודי. בקצה המתחם ישבו נשים בדואיות משבט רחמה מוכרות ממלאכת ידן, ומאחוריהן דוכן צנוע עם קוסקוס. מבט אחד בלובן ובקוטר גרגירי הסולת הבהיר לי שמדובר במלאכת יד מיומנת. הקוסקוס של קורין דדון הוא אחד מהטובים שבטובים.
אין זה מקרי שפלאים עתיקים כאלו ניתן למצוא בירוחם. הדחיקה של יוצאי עדות המזרח אל ערים מבודדות בקצה הפריפריה עשתה עוול לחייהם, אך יצרה משמורת זיכרון למסורת ולתרבות של מאות ואלפי שנים שנדדו עם העולים אל הארץ החדשה, ואלמלא הודרה לגטאות מעברות היתה עשויה להישכח כליל. בין שזה גרגירי הקוסקוס של קורין דדון, שירת הנשים של נטע אלקיים, או מסורות פיוט בנות אלפי שנים, ששרדו בזכות כמה ישישים ותיקים שהתעקשו לשנן פיוטים עתיקים שנלכדו בהם כמו היו אפליקציית ספוטיפיי אנושית.
המאבק להיות ישראלי
יוסי אוחנה היה צריך להרחיק עד ברקלי קליפורניה, כדי לגלות את מה שהיה לו כל הזמן בביתו. "הייתי פעיל בקדמה, בין המקימים של הקשת הדמוקרטית המזרחית. ובשנים 1998-1996 עבדתי כרכז בית הילל בקמפוס שם", הוא מספר, "יומיים אחרי שנחַתי בברקלי, באו אלי כמה סטונדטים ששמעו על חלק מהדברים שעשיתי בישראל בכל הנוגע למזרחיות ומזרח. הייתי עדיין בהלם מהארץ החדשה, אבל עוד יותר בהלם מזה שהם רצו שאלמד אותם פיוטים. לא הבנתי מה לאמריקנים צעירים ולפיוטים, אבל היה שם בחור בשם ג'ון ארליך, שגר כמה שנים בנחלאות וכמי שבא מחו"ל הוא היה הרבה יותר פתוח מאיתנו למה שיש לנו כאן בבית. בנחלאות הוא נחשף למסורות הפיוטים השונות. הוא למד לנגן עוד, והוא והחבר'ה שלו רצו להקים להקת פיוטים. ככה הוקמה להקת זאעתר, שהפכה ללהקת הבית שלנו. ופתאום הבנתי - פיוטים זה לא משהו של פעם".
ארבע שנים לאחר מכן אוחנה חזר ארצה, והקים את פרויקט חייו - קהילות שרות. יצירת קבוצות מפגש בין עולם הפיוט לציבור הרחב ולתרבות הישראלית העכשווית, הנחלת פיוטי עדות ישראל במסגרת שירה קהילתית המובלת על ידי פייטנים ופייטניות. את השורשים לפרויקט הייחודי אפשר למצוא בביוגרפיה הפרטית והמורכבת של אוחנה, אשר מסלול חייו הוביל אותו מכפר אמזירי קטן במרוקו (אמזירים - האנשים החופשיים, שם כולל לשבטים מגבול הסהרה הרואים את עצמם כבני מרוקו המקוריים) אל ישראל בגיל 4.
"שלחו אותנו באוטובוס לגבעת עדה. המושבה נוסדה ב־1903, וכשהגענו ב־1961 עוד היו שם חלק מהמייסדים. היום זה מקום שאנשים רוצים לגור בו כי אתה יודע, נדל"ן, אבל אז זה נחשב לחור. ההורים שלי לא רצו לרדת מהאוטובוס, נשארנו שמונה ימים באוטובוס וסירבנו לרדת עד שבסוף קיבלנו בית דו־משפחתי. אבל היתה קבוצה שהגיעה אחרינו, הם היו יותר מילטנטים, התעקשו ונשארו שלושה שבועות באוטובוס, המדינה הצליחה להכניע אותם רק כי המשטרה לקחה את כל הצעירים למעצר לילה בפרדס חנה, וככה גרמו להם לרדת מהאוטובוס. מסכנים, קיבלו רק שיכון.
קולה של מסורת. יוסי אוחנה // צילום: אורן בן חקון
"זה היה מזל גדול בשבילי, כי בין האנשים שהיו שם היה רבי משה פרץ, ששימש חזן בבית הכנסת שלנו ולימים יהיה חלק מהמסע שלי אל עולם הפיוט. אני מצאתי את עצמי בבית ספר אשכנזי חילוני, כך קיבלתי חינוך ישראלי למהדרין. גם אם הייתי נשאר בחינוך הדתי לא הייתי לומד דבר וחצי דבר על יהדות מרוקו, זה היה חינוך מפדל"י של פעם".
אוחנה התעקש בהתחלה ללכת לבית הספר עם כיפה, אבל הילדים היו מעיפים לו אותה. אחרי כמה שנים הוא כבר העיף אותה בעצמו. "ניסיתי להיות ישראלי בכל כוחי. זה היה מגוחך, עם נקודת הפתיחה של מי שנולד במרוקו, עם המראה שלי והכל, הייתי צריך לעשות טרנספורמציה כדי להיות ישראלי.
"בכיתה ז', בגיל בר מצווה הזמנתי את כל הילדים מהכיתה, אבל לא רציתי שיבואו אלי הביתה, אז חגגתי בבית הספר. משום מה רציתי לנגן להם מוזיקה מרוקאית, להראות שגם לנו יש תרבות, וזה עורר לעג וצחוק נוראי. לקח לי זמן להבין שמבחינת החברה הקולטת לא היה אפשר לשלב את התרבות שלי.
"ניסיתי להיות כל הזמן חילוני, כלומר ישראלי אשכנזי. לצערי, הלכתי ושקעתי עד שהציונים שלי היו לא מספיקים. זה לא היה מקרה, באותה תקופה היה בבית הספר תיוג. אם ידעתי את התשובה, המורה היתה אומרת 'לא יכול להיות שאתה כתבת את הבחינה הזו, אתה לא אמור לכתוב ככה'".
אחר כך התגלגל לפנימייה בשדה בוקר. אחרי שנתיים ברח בחזרה לגבעת עדה. "הייתי ספורטאי, רצתי למרחקים ארוכים ולקחתי את המקום הראשון במרוץ התבור בגיל 19.
"ספורט היה המקום לפרוק את כל הכעסים. אתה יודע מה זה לראות את כל הילדים שהיו איתי ביסודי בכיתות עיוניות ורק אני בכיתה בלי אפשרות לעשות בגרות?"
סגור במסורת
השינוי עבור יוסי התחיל בשירות הצבאי, כשהפך לקצין מודיעין וחתם לשירות קבע. "זה פתח לי את העיניים, הייתי שואל את החיילים שלי, 'מה אתם הולכים לעשות כשאתם משתחררים', והם אמרו, 'הולכים ללמוד כלכלה או משפטים'. אז הלכתי למכינה באוניברסיטה העברית, והתחלתי את המסע שלי להכרה עצמית.
"הבחירות של 81' עשו לי מערבולת פנימית. היה לי קשה להזדהות בצורה מוחלטת עם הצדדים הניצים. היתה לי מורה בשם ניצה דרויאן, תימנייה, היום היא פרופסורית בארה"ב. היא המליצה לי לעשות עבודה על ואדי סאליב, וזה היה המפתח שפתח את הדלת. חיפשתי מאמרים ולא היה כלום באוניברסיטה. זה לא מקרי, זה מטורף. אז הלכתי לארכיונים, עשיתי עבודת רגליים וידיים והעבודה נבחרה לאחת העבודות הטובות. באוניברסיטה אמרו לי, 'תביא את העבודה ונדפיס אותה בחוברת', עד היום לא ראיתי לא חוברת ולא את העבודה שלי".
אני יכול להבין את ההתעוררות הזאת לתודעה מזרחית בתוך מסגרת הלימודים באוניברסיטה חילונית, אבל מה פתאום מתחילה לעניין אותך התרבות המרוקאית שזנחת, הפיוטים?
"לקחתי קורס על פוסט־מודרניזם, שדרכו נחשפתי למושג הרב־תרבותיות. ככה התחלתי לחשוב על חיינו כאן במושגים כאלו. הבנתי שאת מהות התרבות שלי, במובן האמיתי והבסיסי, ספגתי בבית הכנסת. אחי ואני חיכינו לחגי תשרי, כי היו פשוט שירים נפלאים בבית הכנסת. אחר כך, כשאחי הלך ללמוד בישיבה בירושלים, הוא חזר ושר את שירת הבקשות החלאבית. אגב, כשהוא פנה לרבנים ושאל אותם איפה אפשר לשמוע עוד מהשירה הזו, הם אמרו לו, 'תקשיב לרדיו ב־18:30. אתה יודע מה שידרו אז? אום כולתום, בשידורים בערבית. אני לא יודע אם היום יש רבנים שהיו שולחים ילד חרדי לשמוע זמרת ערבייה ולהגיד לו שאלו מקורות הפיוט".
ואיך הגבת לפיוטים שהוא הביא?
"אמרתי לו, מה זה השטויות האלו? מה אתה סגור במסורת, בוא תשמע מוזיקה של להקה טובה - ווינגס של פול מקרטני. אבל מי שהיה סגור היה אני מהאוניברסיטה, ודווקא הוא שבא מישיבה חרדית היה פתוח למוזיקה 'מתקדמת' הרבה יותר ממני. הבנתי שאת הפיוטים של יהדות מרוקו, את המורשת שלי, בקושי הכרתי".
אבל כרגע אמרת שספגת את הפיוטים בבית הכנסת?
אוחנה מחייך בהבנה. "מה שאנשים לא יודעים הוא ש־99 אחוזים מהפיוטים התקיימו בעולם שמחוץ לבית הכנסת. היו פיוטים לכל עת - בשמחות ובעצבות, כשירי יום, כשירי לילה, כשירי עבודה וכשירי מנוחה. אנחנו הכרנו רק את המעט ששרו בבית הכנסת, אבל זה באמת היה רק קצה הקרחון".
הפיוטים היו מוזיקת הפופ והפולק של אבות אבותינו?
"ברור, היו המון פיוטים שנכתבו על בסיס המוזיקה העשירה של מרוקו, מוזיקת השאעבי, הקסידות, המוזיקה האנדלוסית. זו היתה מוזיקת החיים! רק לשירת הבקשות שהיתה נערכת בבתים פרטיים יש קרוב ל־600 פיוטים שאנחנו מכירים. כששמעתי את זה לראשונה אצל חברי ד"ר מאיר בוזגלו, הבנתי שזה פשע שיש ילדים יוצאי מרוקו שלא מכירים דברים כאלו".
מופע פיוטים של קהילות שרות ביפו // צילום: דויד פרץ
לא רחוק משוק האיכרים והמאמות הצעירות בירוחם, הקהל ממתין לאירוע של אנשי "קהילות שרות". חלל מלון אירוס ירוחם, חבורת אקדמאים המורגלים בהלכות קונצרטים יושבת ומצפה לתחילת המופע. חבורת נשים וגברים נכנסת לחדר, כובעי היפסטרים, שמלות רוחניקיות לבנות וארוכות. נגן העוד, ארמון סבח, מובל למקומו ומתיישב כמבוגר האחראי. הקהל מביט בציפייה בהתנהלות המשונה, אך בניגוד למופע רגיל שבו הקהל בא לצפות ולהריע, גם אם הוא לא יודע זאת עדיין, כאן הקהל הוא חלק מהקונצרט.
הפייטנית שיר יפרח מחלקת דפים לכל הנוכחים. מה שבוקע מגרונה לאחר מכן נשמע כקול שנסחף מבעד לשרטוני הזמן וכעוף החול התגשם מחדש בדמות נערה צעירה וחיננית, קולה הצלול של מסורת בת מאות ואלפי שנים. היא כבר עשר שנים אצלנו, לוחש לי יוסי, ואני משתומם. מתברר שהתחילה לשיר פיוטים כשהיתה בת 10.
שיר ממשיכה להוביל את הקבוצה בביטחון של רשג"דית - "אני אשיר שורה, ואתם תחזרו אחריי..." האקדמאים מחייכים במבוכה, שתי דקות לאחר מכן כולם מזייפים ומזמרים את הפיוט בקול מלא ואנחנו עוברים בן רגע לירוחם פינת מרקש.
מהפך הפיוט עוד רחוק
ההתחלה היתה צנועה, קבוצה בירושלים, קבוצה בתל אביב; ומשם זה התפשט לכל הארץ והתרחב. קהל היעד הוא קבוצות הטרגוניות, גברים ונשים, ללא הפרדה, יותר מחצי מהמשתתפים חילונים, מכל הגילים, נפגשים שעתיים בשבוע ושרים פיוטים מכל העדות, ממרוקו ועד חסידות, מסוריה ועד אתיופיה.
למה זה תפס לדעתך?
"כל הסיפור כאן הוא מפגש בין מגוון גדול מאוד של מוטיבציות, אבל לפני הכל, המוזיקה - זו פשוט מוזיקה מדהימה, איכותית ומטריפה, וגם הטקסטים, אנשים נדהמו ופתחו עיניים איזה טקסטים יש לנו כאן. כולל אתיאיסטים לחלוטין. אם אבן גבירול עומד נפעם מול האלוהות, אז הם עומדים נפעמים מול הטבע. גם השקענו בללמד את סיפורי החיים של הפייטנים שכתבו את זה, סיפרנו על ר' ישראל נג'ארה, פייטן עם סיפור חיים טרגי, שהיה הרב של עזה ועדיין קבור שם, ומהר מאוד הפך למשורר האהוב ביותר בקהילות שרות".
מופע פיוטים של קהילות שרות ברחובות // צילום: דויד פרץ
כיום יש עשר קהילות שרות פעילות בארץ (חפשו באתר "קהילות שרות" לפרטי המפגשים השבועיים). עד היום חלפו בפרויקט אלפי אנשים שלמדו לשיר את הפיוטים העתיקים. "יש לנו עוד הרבה לאן להתפתח", מדגיש יוסי, "אני שומע רמזים של פיוטים ברדיו, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאיפה שאנחנו צריכים להיות. הייתי שמח שזה יהיה חלק מעולם המוזיקה הישראלית. אנחנו לא יודעים להעריך את הדבר שלנו, לפעמים בגלל שזה שלנו".
אז מתי תהיה מרוצה ותרגיש שהפיוט קיבל את מקומו הראוי בתרבות הישראלית?
"לפני שלוש שנים עשיתי בכנסת יחד עם השדולה לצדק חלוקתי, יוסי יונה ואורלי לוי־אבקסיס, אירוע גדול שנקרא 'צדק פיוטי'. הם בעיקר נשאו נאומים. המטרה היתה שיעבור חוק שימור תחום הפיוט, נכון לעכשיו במינהל תרבות במשרד התרבות יש מדורים למוזיקה אמנותית, ואמנות פלסטית ותיאטרון, אבל אין מדור לפיוט, וזה חלק מנקודת הפתיחה של הדבר הזה, שתהיה הכרה ממלכתית. יש מדינות אחרות שאנחנו מזלזלים בהן כמו טורקיה, אבל שם מטפלים במוזיקה המסורתית בצורה אדירה, משמרים ותומכים. וזה לא נתפס בעיניי איך אנחנו מזלזלים באחד האוצרות הגדולים והמבוקשים ביותר שלנו. כמו שאמר לי איש מוזיקה קלאסית, 'אצלנו הקונסרבטוריונים מלאים בתלמידים אבל אולמות הקונצרטים ריקים, ואצלכם זה בדיוק ההפך - אין לכם תלמידים או מרכזי מוזיקה, אבל הקונצרטים שלכם מפוצצים". אוחנה מדבר מכאב ליבו, זה שנה שהפרויקט בסכנה קיומית בשל בעיות ביורוקרטיות של ממשלות מתחלפות, העיכוב בתמיכה מצד משרד התרבות מאיים על המשך קיום הפרויקט הזה.
מעבר להתלהבות העצומה שלו בכל הנוגע לתרבות הפיוט, אוחנה מאמין שקהילות שרות זו הדרך הטובה ביותר לתיקון השסעים הפנימיים בחברה. "אתה צריך להבין שכמו שהתרבות היתה המפתח העיקרי לדיכוי יהדות המזרח וממנה נגזרו כל הדברים האחרים - ההדרה מהחינוך, מהכלכלה - כך היא יכולה להיות גם דבר חיובי, גשר לחבר את הרחוקים והמודרים, ולתקן את עוולות העבר למען עתיד טוב ופיוטי יותר לכולנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו