אנו קרבים ליום שבו השמאל בישראל יקבל את מבוקשו זה שנות דור, ויראה ברדתו של נתניהו מהבימה הציבורית. "התקופה שבה 'תם עידן נתניהו' עולה על 'עידן נתניהו' עצמו", הבריקה בטוויטר הלני הדס. כל מערכות הנדסת התודעה בשמאל מוכוונות לסימון כהונתו של נתניהו כ"דמדומי שלטונו"; בעצם, כל ממשלותיו היו "ממשלות מעבר" והוא עצמו "ראש הממשלה היוצא".
מסתובבים בקרבנו עיתונאים ופרשנים ידועי שם, שמושקעים כבר כעשור בטיפוח המיתוס על "תחילת הסוף". הם ניבאו שנתניהו לא יצליח לשרוד את מחאת 2011, נשבעו שהוא ייאלץ להודיע על פרישה בליל המדגמים של בחירות 2015, ופלטו "תם הטקס" אחרי כל הדלפה. "תחילת הסוף" של שלטון נתניהו החלה למעשה כבר ב־31 במארס 2009.
הם כבר יכולים לדמיין את רגעי הזוהר שלהם במסיבת הניצחון שהשמאל סוף־סוף יכול לארגן לעצמו באיחור של 10 שנים; ואם לא 10 אז 6, ואם לא 6 אז 4, ואם לא 4 אז חצי שנה. בפעמים הקודמות שהתקינו אולפן על גג העירייה והכינו את כיכר רבין לחגיגות, הם נשארו שם לבד, עם הקישוטים והכיבוד. לא הפעם.
אבל אחרי הריקודים יבוא ההנגאובר, ואיתו אולי גם הכרה
נתניהו כיהן כראש ממשלה יותר מעשור. בסיומו, עם כתב אישום מעל הראש ותועפות של כתישה תקשורתית, הוא עדיין נהנה מתמיכה ציבורית. אם הוא בכל זאת יירד מהבימה הציבורית, זה אחרי שתי מערכות בחירות שבהן הושג מולו לכל היותר תיקו.
השמאל התקרב לסילוקו באמצעים פוליטיים רק באמצעות מפלגת גנרלים עתירת טסטוסטרון, שאליה גויסו אנשי ימין עמוק מהסוג שהביא לעולם את חוק הלאום, זה שנגדו הפגין השמאל עם דמעות בעיניים.
לקראת הסוף קיוו לעריקה של עוד כמה ימנים, אפילו תמורת הבטחה לסיפוח הבקעה. כן; בשמאל הסתכלו הצידה כשהמפלגה שליו"ר שלה הם הריעו בעצרת לזכר יצחק רבין - הציעה ברצינות צעד רדיקלי להעמקת הכיבוש.
מי שהוריד להם בסוף את הירח היה היועמ"ש. צייצני שמאל אוהבים לספר לעצמם שהם הרוויחו ביושר את השמחה לאיד, אבל האמת היא שלולא ה"דאוס אקס מכינה" המשפטי, הם היו נאלצים להמתין לפחות עד מארס 2020 בשביל סיכוי כלשהו להגיד לפרשניהם האהובים, באיחור של כמה שנים: צדקתם, הוא באמת לא ירכיב את הממשלה הבאה.
והאמת היא שזו מסיבה עצובה
לא רק שנתניהו העניק למחנה הלאומי 10 שנות שלטון רצופות (שעוד לא בטוח שהסתיימו), אלא שבמהלכן הוא אף הצליח להראות שהכלכלה יכולה לשרוד את ה"צונאמי" וה"בידוד", ושגם בלי "מחירים כואבים" כמו נסיגות, אפשר לייצר בריתות ושיתופי פעולה עם מזרח תיכון חדש.
במשך עשור שלם היו עסוקים כל כך בשמאל בדמוניזציה, בדה־לגיטימציה, בניבוי הקץ ובמאבק בשלטון נתניהו, שהם איבדו לחלוטין שליטה על יצירת תשתית אידיאולוגית חלופית.
עשור שלם, עם מתנות בצורת מחאת אוהלים ו"את משעממת", "גזל הגז" ופרשיות שחיתות, סבבי התשה בעזה והצקות איראניות בצפון - גן עדן הסברתי עבור השמאל - ולא נרשמה תזוזה משמעותית בדעת הקהל שמאלה; הסחף ימינה אולי התעצם. מהפך אידיאולוגי לא היה, הציבור לא רוצה דרך אחרת.
זו הסיבה שגם למסיבת הניצחון הזו הם לא מגיעים מוכנים; לא עם מנהיגות נבחרת ומוסכמת, לא עם מפלגה הומוגנית ומובילה מבחינה רעיונית, ולא עם סדר יום ביטחוני, מדיני וכלכלי מנוגד, או לכל הפחות שונה, מדרכם של הליכוד ונתניהו.
בני גנץ יכול לדקלם רפליקות יח"צ על "דרך חדשה" מפה ועד שיגיע התור שלו ברוטציה; נסו לשאול אותו מהי אותה הדרך בכל התחומים המשמעותיים לפולמוס הפוליטי. אף לא דבר, זולת "ניקוי האוויר הרעיל", שכמעשה קסם יחזור להיות צלול בשנייה שנתניהו יעזוב את המעון הרשמי בבלפור.
השמאל שקע בתסביך הונאה עצמית בסדר גודל תנ"כי. הוא צוהל על לכתו המסתמן של נתניהו, מבלי להבין שהוא למעשה חוגג את ניצחונו האידיאולוגי והרעיוני המוחלט של האיש שכנראה הפך גם את הסלידה הכפייתית כלפיו - למשאב פוליטי. הנה, דווקא כשהוא קרוב מתמיד ליומו הגדול, השמאל עומד בידיים ריקות. אין דבר, שישמחו קצת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו