צליל מיתר

כמה דקות לאחר פגישתי הראשונה עם הנִבְלָאִים - נגני נבל בעברית תקנית - ליאור עוזיאל (31) ועדה רגימוב (27), גרר עוזיאל על גבי עגלת משא ייעודית את אורח הכבוד: נבל גדול־ממדים, משקלו כ־50 ק"ג, עשוי עץ ומתכת, מראהו חבוט במקצת מרוב שימוש והוא קשור לעגלה באמצעות חגורה מיוחדת המזכירה חגורת בטיחות לילדים ברכב. עוזיאל העלה את הנבל לקומה השנייה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה שברחוב שטריקר בתל אביב כדי שישמש תפאורה הולמת לסדרת התמונות שמצלם אריק הצלם, אבל ברגע שמופיע הנבל בחדר, הוא מנקז אליו את כל תשומת הלב. 

הנבל אינו הכלי החזק ביותר או הדומיננטי ביותר בכלי התזמורת, אבל הוא ללא ספק היפה ביותר. עמוד התמיכה המהודר, תיבת התהודה הנמשכת לגובה, באלכסון, וביניהם נמתחים 47 מיתרים היוצרים לחץ מצטבר של כ־2 טונות על מסגרת העץ היפהפייה של הכלי הגדול, כל אלה מייתרים כמעט את השאלה "למה דווקא נבל?" שהרי מתאהבים בכלי הנהדר הזה עוד לפני שבוקע ממנו תו אחד בודד, ועל אחת כמה וכמה כשעוזיאל פורט עליו כמה אקורדים מתוך פנטזיה על נושא מתוך האופרה "יבגני אונייגין". רגימוב נרעדת קצת לשמע המיתרים הלא מכוונים של הנבל - המשמש ביומיום לאימונים בקונסרבטוריון התל־אביבי - אבל שאר הנוכחים, הצלם ואני, נשבים לגמרי בצלילים.

ובכל זאת, למה דווקא נבל? "התחלתי בלימודי פסנתר והפסקתי אחרי כמה שנים", מספר עוזיאל, "במקום לנגן שיחקתי במחשב כל היום. כשאבא שלי, שלא אהב את זה, דרש ממני ללכת לחוג כלשהו, אמרתי לו, במטרה להוריד אותו מעלי, שהכלי היחיד שאני מוכן ללמוד זה נבל, וחוץ מזה - כלום. לא חשבתי שהוא יהיה משוגע מספיק כדי לקחת את זה ברצינות ולמצוא לי מורה פה בשטריקר. מאז אני עם הנבל".

"גם אני עזבתי את לימודי הפסנתר", נזכרת רגימוב, "וכעבור זמן יצרו איתי קשר משטריקר והודיעו לי שנפתחה כיתת נבל, וברגע שניסיתי, נתפסתי", היא אומרת ומוסיפה שכילדה ראתה הרבה את "פנטזיה", סרט האנימציה המהולל של דיסני, והתאהבה בקטע עם הנבל. "להרבה נִבלאים יש עניין עם 'פנטזיה', אני חושבת". 

עוזיאל, בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים, מפיק ומנחה את סדרת הקונצרטים "נבל במרכז" המתקיימת זו השנה החמישית בקונסרבטוריון בתל אביב בניהולה המוזיקלי של מריאנה שוורצברט, המורה האגדית לנבל, שכל הנבלאים המקומיים עברו תחת ידה. בקונצרט הראשון במסגרת הסדרה (10.1, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, 13:00) יבצעו עוזיאל ורגימוב, עם מוזיקאים נוספים, שתי יצירות, האחת נכתבה לפני כ־100 שנה, בידי המלחין הצרפתי אנדרה קאפלה והשנייה טרייה ממש, מאת המלחין הישראלי כנען קנטי.

תיבת התהודה הגדולה

אם בימים רגילים ניצב הנבל בירכתי הבמה, בצל הכינורות וכלי הנשיפה, הרי בקונצרטים של "נבל במרכז" הוא תחת אור הזרקורים. "עד עכשיו לא היתה לנו הזדמנות להתבטא, רצינו שתהיה לנו מסגרת להתבטא באופן המלא ביותר", מסביר עוזיאל, "שכל אחד מאיתנו יערוך קונצרט שבו הוא אחראי על המשתתפים ועל התוכנית. היינו חלק מתזמורת או מהרכב קאמרי ולא היינו חופשיים במאה אחוז. בסדרה הזאת אנחנו במרכז".

עוזיאל ורגימוב התחילו לנגן בנבל בגיל מאוחר יחסית, 15. לא היה להם נבל בבית, ומאחר שזה כלי יקר, נאלץ עוזיאל לנגן בכלי היחיד שהיה זמין לו, בכיתת הלימוד בקונסרבטוריון התל־אביבי. "עד שהייתי בן 20 לא היה לי כלי משלי והייתי מגיע לקונסרבטוריון בכל יום, גם בשישי, ונשאר לנגן עד שהשומר היה אומר לי ללכת". ואמנם נבל הוא סיפור יקר. כלי קטן עולה כ־60 אלף שקלים, ומחירו של כלי קונצרטי רציני יכול להאמיר עד 130 אלף שקלים, ואם מצפים אותו בזהב - "אין לזה שום השפעה על הצליל, זה רק שופוני", אומרים השניים - מחירו יטפס עד ליותר מ־50 אלף דולר. 

מה התגובה של אנשים כשהם רואים נבל אצלכם בבית?

"הם שולחים ידיים", צוחקת רגימוב, "אבל זה בסדר, זה לא הורס את הנבל". ממוזיקאים שומעים תגובות מגוונות. "יש כאלה שאומרים 'אוי, איזו טעות, למה לא בחרתם בפיקולו?' וזה אולי נכון, הנבל הוא כלי כבד, משקלו מגיע ל־50 ק"ג, ובהחלט צריך אוטו גדול בשבילו", היא מחייכת. "הוא מושך תשומת לב מכל מיני אנשים, ובעיקר מרתקות תגובות של ילדים. הם מנסים לגעת בו ולפעמים הם ממש המומים מהצליל שלו". 

הנבל, שיש שיתארו את צלילו כמתוק וחלומי ואחרים ידגישו את הזרות והניכור שבו - המלחין כנען קנטי למשל מתארו כ"מדויק, יבש, מנוכר וקצת אלוהי בניקיון הלא־אנושי שלו" - דורש תחזוקה לא מועטה ונוהלי כיוון ממושכים ומחמירים. הקלישאה מספרת על נבלאים המבלים חצי מהזמן בכיוון הכלי ובשאר הזמן הם מנגנים על כלי לא מכוון, אך עוזיאל ורגימוב ממתנים אותה מעט: אמנם חייבים לכוון את הכלי לפני כל נגינה, אבל "אם הכלי מכוון בסדר אז לא צריך יותר מחמש דקות כיוון".

הנבל הוא כלי מורכב ביותר, הוא מיוצר מ־11 סוגי עצים ויש בו לא פחות מ־2,500 חלקים, מוטות ברזל, מזלגות מסתובבים, ברגים, מיתרים ודוָשות - מנגנון שלם, מדויק ועדין כשל שעון עתיק, המסתתר לו בתוך עמוד הנבל. "היצרנים ממליצים לעשות 'טיפול 10,000' לכלי בכל שנה, אבל אנחנו מסתפקים בפעם בשלוש שנים", אומרים השניים, ומייד מתגלה הסיבה מדוע: פעם בשלוש שנים מגיע ארצה טכנאי מומחה לרגל התחרות הבינלאומית לנבל המתקיימת בארץ...

בעוד המנגנון הטכני של הנבל מורכב למדי, הפקת הצליל עצמה נעשית באופן ישיר, בפריטת האצבע על המיתר, ולא כמו בפסנתר, למשל, שבו יש מנגנון מכני המתווך בין האצבעות למיתרים. ואולם למגע הישיר הזה בין האצבע למיתר יש גם מחיר. "עור קשה באצבעות", אומרים השניים יחד וחושפים בגאווה אצבעות מחוספסות עם ציפורניים קצוצות בקפידה (לא נהוג לפרוט בציפורניים על נבל קונצרטי). התנוחה הייחודית של נגינת הנבל גם היא לא טבעית במיוחד לנגן, כאשר תיבת התהודה הגדולה נשענת על כתף הנגן וזרועותיו פשוטות לפנים. "אני עושֶה יוגה", אומר ליאור, ועדה אומרת שהיא צריכה להתחיל. "כשאנחנו מנגנים אנחנו יושבים ללא משענת, והכלי נשען לנו על הירך והכתף, וצריכים להיות מודעים כל הזמן לפוזיציה של הגוף".

שאלה של מגדר

חייו של מוזיקאי מקצועי צעיר סובבים לא אחת סביב תחרויות מתישות התופסות כמעט את כל זמנו. "התחריתי בכמה תחרויות, ברוסיה, בהולנד, בוויילס ובארץ, אבל לאחרונה החלטתי שמספיק לי", אומר עוזיאל. "אני רוצה לנגן את מה שמעניין אותי ולא מה שמחליטים בשבילי. לקראת תחרות מקדישים כל דקה פנויה להכנות וחזרות. יצירות החובה שבכל תחרות מתפרסמות מראש וצריך ללמוד אותן בעל פה. אם אתה אוהב את היצירות אז זה נהדר, אבל הרבה פעמים לא מתחברים אליהן במיוחד ואז זה עלול להיות מייגע". 

כמה קשה ללמוד יצירות בעל פה? 

"נבלאים רגילים ללמוד בעל פה. בגלל המבנה הייחודי של הנבל, התווים לא נמצאים ממש מול המנגן, וההתעסקות עם הדוושות מסבכת עוד יותר את הקריאה בתווים, ואנחנו נאלצים לזכור בעל פה יצירות שלמות" .

אתה מתחרט על כל הזמן שהקדשת לתחרויות? 

"סבב התחרויות הוא השקעה עצומה של שנים, אבל למרות זאת, אם הייתי צריך לעשות את זה שוב, לא הייתי מהסס. התחרויות קידמו אותי ולמדתי איך להיות יעיל בלמידה ובנגינה, זה היה ממש כמו תואר נוסף. 

"החיים תמיד מזמנים לנו תקופות של לחץ", ממשיך ליאור, "אבל זה לחץ שאני בוחר להכניס את עצמי אליו, ובסופו של דבר זה מחזק אותי". 

שמעת גם את שאר המתחרים בתחרויות או שהתרכזת בעצמך?

"עד שלא ניגנתי בעצמי, הייתי מתרכז ברסיטל שלי, אבל מרגע שניגנתי אני בהחלט שומע את שאר המתחרים. מאוד חשוב להקשיב לנגנים הטובים ביותר בני גילך, יש מוזיקאים רבים שנוסעים ללמוד בחו"ל, לאו דווקא בגלל מורה מסוים אלא בגלל כיתה חזקה. כשאתה מוקף בנגנים מעולים אתה מתקדם בעצמך. כשאתה חי בבועה זה הרבה יותר קשה".

רגימוב מסויגת הרבה יותר ביחס לתחרויות. "לא אהבתי את זה מהרגע הראשון", היא אומרת, "תחרויות הן לא בשביל כולם. טבלתי חצי רגל בעולם הזה והבנתי שזה לא בשבילי. זה באמת כיף וחשוב לשמוע נגנים ברמה גבוהה ולהרגיש חלק מקבוצה אמביציוזית ופעלתנית, אבל לא חייבים תחרות בשביל זה. אני חוויתי את זה בתואר השני שעשיתי בוויילס. זו חוויה מאוד שונה מתחרות, היא מתמשכת לאורך זמן ולא מתפוגגת אחרי כמה ימים". 

הנבל אינו נטול אסוציאציות מגדריות שונות, ובימינו הוא מזוהה לא אחת ככלי "נשי". עוזיאל מודה שהוא היה הבחור היחיד בכיתת הנבל בקונסרבטוריון, ושרוב המתחרים בתחרות הבינלאומית לנבל בישראל הן נשים. עם זאת, מרבית הווירטואוזים הגדולים של המאה ה־20 היו דווקא גברים - רגימוב מזכירה את הרפו מרקס, מהאחים מרקס, שהיה נבלאי מופלא, וגם בכיר הנבלאים הישראלים, סיוון מגן, הוא גבר. "אולי זיהוי הנבל עם נשיות קשור לתקופה הוויקטוריאנית, שבה היה מצופה מ'האישה האידיאלית' ללמוד נגינה בפסנתר או בנבל", מציעה רגימוב, "אולי זה תרם להבניה של הנבל ככלי נשי". 

ומה באשר ל"מנעד הלאומי" של המתחרים? "הנבל מזוהה באופן מסורתי עם המוזיקה הצרפתית", אומר עוזיאל, "הכלי כפי שהוא כיום הוא למעשה פיתוח צרפתי מסוף המאה ה־19, והיצירות הגדולות ביותר ברפרטואר של הנבל נכתבו בידי מלחינים צרפתים - ראוול, דביסי ואחרים - לכן באופן טבעי רוב המתחרים בתחרויות הם צרפתים, אבל כמו בעולם הפסנתר, הגיעה גם אלינו, הגם שבאיחור מסוים, המהפכה הסינית, וב־2015 אף זכתה נבלאית סינית בתחרות הבינלאומית בארץ (צ'ן יואינג; מ"א)".

עם תום הצילומים מוחזר הנבל אחר כבוד לחדר הנבלים בקומה השנייה של הקונסרבטוריון. שוב הוא נקשר בעדינות לעגלת המשא, ואגב כך מספרת לי רגימוב על רגישותו הרבה של העץ לשינויי אקלים ולחות, "אם יבש במיוחד אני אפילו שמה לו מפזר אדים", היא אומרת, ושוב אני נתקף באסוציאציות של טיפול בפעוטות. בחדר הנבלים מוצב הנבל אחר כבוד ליד אחיו הצעירים, הנבלים הקֶלְטִיים הקטנים, ומכוסה בכיסוי מיוחד ומרופד, שיהיה לו חמים ונעים. עוזיאל לא שוכח להוריד את התריס כדי שהשמש לא תכה בו, ואולי, בלי שנשים לב, לוחש לו כמה מילות חיבה לפני השינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו