בשנה זו, של פסח בבידוד, נזכר חיים נתנאל בערגה בסדרי הפסח שחגג לפני עשרות שנים בבית סבו, אבי אמו, שארל שאול חמאווי. "היינו מתכנסים שם בערבי החג", הוא נזכר, "והסדר קיבל משמעות מיוחדת. היו מכניסים בו כל מיני מנהגים, לחנים ומילים בערבית. יש טקס שבו לוקחים את המצה השמורה לאפיקומן, עוטפים אותה במעין מפית, שמים אותה על אחת הכתפיים ואומרים: 'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה'. הנוכחים פונים בערבית לנושא המצה: 'מהיכן אתה בא?' והוא משיב: 'ממצרים'. 'ולאן אתה הולך?', 'לירושלים'.
"ואז מסובבים את המצה מסביב לראש ואומרים: 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. בנוסף היו כל מיני בדיחות וחידודין על נוסח ההגדה, והיו אוכלים מאכלים מצריים - ממולוחיה, ריבות קוקוס עם מי ורדים ועוד. היום הסדר אצלנו מודרני יותר אבל תמיד משתדלים לשמור על אופי מיוחד - בזמירות, במאכלים. את 'קדש ורחץ כרפס' אנחנו שרים עד היום עם מנגינה שהיתה מעין המנון של המלך פארוק ובית המלוכה".
נתנאל, מרצה לפרשנות ייחודית של התורה ולתולדות עם ישראל, נולד ב־1961 בתל אביב להורים יוצאי מצרים, שעלו לישראל בעשור הראשון לקיומה בנסיבות שונות למדי. בצעירותו, כצברים רבים באותם ימים, לא מאוד התעניין במורשת התרבותית של הוריו.
"ידעתי שהוריי ילידי מצרים אבל לא נפנפתי בזה בגאווה וגם לא הסתרתי את זה. הישראליות דבקה בנו. כשאבי הגיע ארצה הוא הצליח מאוד מבחינה כלכלית. בגיל 25 כבר היתה לו דירה בצפון תל אביב. הוא מייד נטמע בביורוקרטיה האשכנזית ששלטה בארץ. הבוס שלו היה אוסטרי והם דיברו בצרפתית.
סיפור של קהילה ייחודית. נתנאל // צילום: יוסי זליגר
"גם מצד אמי, המצריות נשארה בבית: הסרטים הערביים בטלוויזיה, המאכלים. אבל בחוץ, היינו כולנו ישראלים. הם השאירו את מצרים בקופסה, ב־ד' אמות המשפחה. כשאבי היה שומע את אום כולתום ברדיו הייתי אומר לו: 'כבה את היבבות והיללות הללו'. זה לא היה ישראלי. לימים, אחרי פטירתו, כשהתאהבתי בנושא של מצרים, שמתי במכונית דיסק של 'אינתא עומרי' (משיריה הידועים ביותר של הזמרת הלאומית המצרית), התחלתי לשיר בערבית והתחברתי למוזיקה הזו. ראיתי בעיני רוחי את אבי מחייך חיוך ניצחון ואומר לי, יללות ויבבות, הא?! המעגל נסגר מבחינתי".
קיבוץ גלויות במצרים
עם מותו של אביו, עזרא נתנאל ווהבה, לפני 12 שנים, יצא חיים למסע מחקר בעקבות תולדות הקהילה היהודית המצרית בארץ הנילוס ובארץ ישראל, ואותו העלה על הכתב בספרו "המצרי אנוכי?"
"דגדג לי לחקור מהיכן הגיעו יהודי מצרים, מה היה הוויי החיים שלהם, איך נטמעו פה בארץ", מספר נתנאל, "הסיפורים ממצרים תמיד עניינו אותי, אם כי הם באו בטפטופים. אמי עדיין בחיים. שמעתי גם ממנה סיפורים וגם מפיהם של דודים מהצד שלה ומצד אבי. אבי עלה לארץ ב־1949, כלומר כשהמדינה היתה בת שנה והמלך פארוק עוד היה בשלטון במצרים.
ישיבת אהבה ואחווה בקהיר. מלפנים, במרכז (בתרבוש) - הרב עובדיה יוסף
"זו היתה יציאת מצרים שונה מזו שחוותה משפחת אמי, שיצאו בינואר 1957, חודשיים לאחר מלחמת קדש, תחת נאצר. המצב של יהודי מצרים אז הלך והחמיר. במרחב הציבורי היו התנכלויות אישיות, הלאמת חנויות של יהודים. צמצמו להם את אפשרויות המחיה והם הרגישו ששעון החול הולך ואוזל ושהם צריכים לעזוב. התחיל גל נטישה ועקירה של יהודי מצרים. אבי ומשפחתו אמנם חוו הצקות אחרי מלחמת העצמאות, אבל תחת המלך פארוק המצב היה באופן יחסי הרבה יותר טוב. היו במצרים באותה תקופה שליחים של הסוכנות היהודית שעודדו יהודים לעלות לישראל, ואז המשפחה החליטה לעלות לארץ".
סיפורה של יהדות מצרים שונה מזה של רוב הקהילות היהודיות בארצות ערב. אין מדובר בקהילה שיכולה להתגאות בשורשים עתיקים כקהילות עיראק, סוריה, מרוקו או תוניסיה. "יהדות מצרים היתה יהדות של הגירה", מסביר נתנאל, "רק חלק מאוד קטן ממנה היה עם שורשים של כמה דורות במצרים. הרוב הגיעו ממקומות שונים: חלבים מסוריה, סוחרים למיניהם שנטמעו מהר מאוד בחברה המצרית כי דיברו ערבית; יהודים אשכנזים שהגיעו ממזרח אירופה - היה בית כנסת אשכנזי בקהיר; היו יהודים שהגיעו מאגן הים התיכון - מטורקיה, מיוון, מאיטליה, מצרפת; ויהודים שהגיעו מתימן, מעדן, שהיתה מושבת כתר בריטית, ושבדרך לארץ ישראל נתקעו במצרים ונשארו לדור או שניים.
"היה שוני לא רק בין הקבוצות הללו אלא גם בין יהדות קהיר ליהדות אלכסנדריה. הראשונה בפיוטים וגם בהתנהלות שלה היתה קרובה יותר למה שהגיע מסוריה. השנייה היתה בעיקר מורכבת מיהודים יוצאי יוון ואשכנזים. מה שאיחד את הקהילה היו ראשיה. הקהילה נהנתה מאוטונומיה דתית מוחלטת. חיי התרבות נעו סביב בתי הכנסת. גם בשכונת היהודים בקהיר היו בתי כנסת כמעט של כל עדה. העדות שמרו על המורשת שלהן, אם היו מתגלעות מחלוקות הן לא היו מגיעות לידי השלטונות המצריים. הכל היה נסגר במוסדות הקהילה".
בית הכנסת עזרא בקהיר העתיקה, מהמאה ה־9 לספירה // צילום: יוסי זליגר
והיה עוד עניין, שהבדיל את היהודים משאר המצרים. "כשהבריטים שלטו במצרים ואורחות החיים נוהלו בידיהם", מחדד נתנאל, "הם אפשרו למצרים לקבוע את סוגיית האזרחות. היהודים ויתרו על האזרחות המצרית מרצון. רובם היו בעלי אזרחות אחרת ולא דחק להם לקבל את האזרחות המצרית, שהיתה כרוכה בשירות צבאי ובחובות אחרים. הם העדיפו להתבשם בבדלנותם. לימים, כשחלקם רצה לקבל אזרחות, המצרים הערימו בפניהם קשיים רבים. גם אלה שנולדו במצרים לא זכו לקבל אזרחות מצרית".
וזה הקל על השלטונות המצריים להציג את היהודים כגוף זר שאפשר לזרוק אותו מהמדינה?
"הוויתור הראשוני על קבלת האזרחות נוצל ברבות הימים על ידי השלטונות. במיוחד היה זה נאצר שעשה בזה שימוש. ההתנכלויות התחילו בפרעות ביהודים בתקופת מלחמת העצמאות תחת המלך פארוק, והתבוסה של הערבים במלחמה עוררה כעס עצום בקרב המצרים על שכניהם היהודים. בגלל שלא היו אזרחים אפשר להמיט עליהם כל גזרה ולצייר אותם תמיד כגיס חמישי. קראו להם 'ציונים', למרות שרבים מהם לא היו כאלו.
"היו שתי אסכולות ביהדות מצרים: ציונית ולא־ציונית. בציונית היה זרם דתי וזרם חילוני. בלא־ציונית היו הרבה יהודים דתיים, שראו את מצרים כ'אם העולם', ואם לא היו נבעטים ממצרים היו נשארים שם. והיו את הלא־דתיים, שיכלו להחליף את מצרים בכל גלות אחרת. ביניהם היו גם קומוניסטים, שחלקם התאסלם כדי שיוכל להישאר במצרים. רובם קשישים שנותרו במצרים אחרי ההגירה הגדולה".
למרות "זרותה" זו היתה קהילה שמאוד תרמה לחברה המצרית - בתרבות, בקולנוע, בזמר, במסחר, בבנקאות.
"זו היתה יהדות משכילה מאוד. לעשירי הקהילה היו עסקים גדולים וקרקעות. בתי המסחר הגדולים ביותר היו שייכים ליהודים, כמו אלו של משפחות סיקורל ועדס. הם עשו חיל ותרמו לחברה המצרית ככלל. קראו להם 'חוואגאת', אדונים, כמו לבריטים. לסוחרים היהודים היה לקסיקון מיוחד מאוד. הם דיברו בקודים משלהם כשנמצאו לידם ערבים, כדי שאלה לא יבינו. עורבבו בעגה הזו מילים מלשון הקודש ומהעברית.
ביקור הנשיא נגיב בבית כנסת בקהיר // צילום: יוסי זליגר
"ידוע מאוד הסיפור של לילה מוראד, אחת הזמרות הגדולות במצרים, יהודייה שהתאסלמה ודי הכאיבה בכך למשפחתה. היו אנשי מוזיקה מפורסמים נוספים שהגיעו לישראל, דוגמת 'פלפל אלמסרי', אלבר מוגרבי, זמר ושחקן, שלא הצליח מאוד בישראל; וכמובן זוזו מוסא, שהיה כנר ראשי ב'תזמורת היהלומים' של עבדל חלים חאפז, ונאלץ לנטוש את מצרים בגלל דרכונו הצרפתי, לפי דרישת נאצר. בארץ הוא הפך להיות מנהל התזמורת הערבית של קול ישראל".
קשר בל יינתק
לישראל עלתה כמחצית מכלל קהילת יהודי מצרים, שמנתה בשיאה כ־100 אלף איש. השאר נסעו לארה"ב, לצרפת, לאנגליה וכמה הגיעו אפילו עד אוסטרליה. איך חיים עם הידיעה שבקרוב לא יהיו יותר יהודים במצרים?
"כעיקרון, אין יותר יהודים במצרים", מבהיר נתנאל, "יש כמה נשים קשישות שהתאסלמו או התנצרו. ראשת הקהילה בקהיר, מאגדה הארון, נולדה לאמא יהודייה, והתחתנה עם לא יהודי. היא שומרת על נכסי הקהילה ומתפרנסת מההכנסות מכך. המצרים משכירים את בתי הקהילה לשימושם ומשלמים סכומים צנועים. בתי הכנסת שעדיין קיימים במצרים שייכים לרשות העתיקות המצרית.
"המצרים עושים הבחנה מוחלטת בין ישראל לבין היהדות. עכשיו הם הבינו שכדאי להם לשמר את המורשת היהודית במצרים ונטלו על עצמם לשפץ את בתי הכנסת. גולת הכותרת היתה סיום השיפוצים של בית הכנסת 'אליהו הנביא' באלכסנדריה, בין היפים ביותר במזרח התיכון. א־סיסי לקח את הנושא תחת חסותו".
כריכת ספרו של חיים נתנאל
"ליהדות מצרים יש ערגה למצרים של פעם", מסכם נתנאל, "הקשר ההדוק בא לידי ביטוי בקבוצות רבות בפייסבוק, בין השאר על מאכלים ומוזיקה מצרית. הרבה גם ביקרו במצרים, אבל הם יודעים שמצרים של היום אינה מצרים של פעם, של 'מין זמאן'. מאחר שמדובר בקהילה שהגיעה ממקומות שונים, היא גם נפוצה לכל עבר. לא כמו המרוקאים או העיראקים או הלובים. אלה שעלו ארצה נטמעו, לא השאירו שובל עדתי אחריהם והפכו להיות ישראלים שנולדו במצרים.ְ אחרי ביקור סאדאת והסכם השלום הרבה מהם נסעו למצרים לראות את מחוזות ילדותם.
"אמי לא רצתה בכך. היא זכרה את אחת השכנות שלהם, שהיו בנות בית, אומרת בתקופת מלחמת קדש 'הכנתי סכין גדולה ליהודים'. אבי יישר איתה קו. עם ביקור סאדאת בארץ הרגישו עולי מצרים תחושה מעורבת של גאווה בהיותם מצרִים וניצחון על אלה שזרקו אותם ממצרים בלי אפשרות לחזור. והנה, הנשיא שלהם בא למדינת היהודים שלנו וידו מושטת אלינו לשלום. הם ראו בכך מעין הודאה בטעות יחסם של המצרים ליהודים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו