העיתונאי עמית סגל שיתף אמש (שני) בטוויטר סרטון שדלף לאינטרנט מתוך דיון בבית המשפט העליון, היושב בגבעת רם בירושלים.
זמן קצר לאחר מכן הסירה "יד נעלמה" את הפרק מהרשת, אך בהמשך הוא הותר מחדש לפרסום. בדיון זה המליך בג"ץ את ותיק הח"כים כיו"ר הכנסת (במקביל ליו"ר הכנסת המכהן יולי אדלשטיין, ובניגוד גמור לדעתו), לצורך השתלטות על הרשות המחוקקת וקידום הפיכה שלטונית נגד רה"מ נתניהו. מדובר בפרק האחרון בסדרת "בית הקלפים: ישראל", המתמקדת ברשות השופטת.
הציבור מכיר את סוף הדרמה. המזימה נכשלה, יו"ר הכנסת המיועד, מאיר כהן, נותר ח"כ מהשורה, כחול לבן התפרקה, ואמש נחתם הסכם לממשלת אחדות, כשנתניהו מכהן ראשון כראש הממשלה ברוטציה. לעיתים, הלחץ מייצר את הפעולה ההפוכה.
פרק זה היה אמור להישאר על רצפת חדר העריכה, לולא הועלה בדרך לא דרך לרשת האינטרנט. הצפייה בו קשה, כואבת ומשאירה טעם מר ורע. נשיאת העליון וחבריה להרכב הגיעו לדיון עם החלטה. כל הדיון, שנמשך כשעה וחצי, נועד לשמש תפאורה לפסק הדין שנכתב כשעה מתום הדיון.
המסקנה העולה מהדיון ומפסק הדין היא כי השופטים סבורים כי נתונה להם הסמכות לשלוט ברשות המחוקקת ולקבל כל החלטה במקומה ובמקום בעלי התפקידים בכנסת ישראל. אין הפרדת רשויות; הנשיאה מנהלת את המדינה. לשיטתם, סמכות זו מוקנית להם מתוקף סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "מוסמך ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לתת צווים לרשויות המדינה, לפקידיהן... לעשות מעשה... במילוי תפקידיהם כדין".
לדעת השופטים, הרשות המחוקקת היא רשות מרשויות המדינה ויו"ר הכנסת הוא פקיד. פשוט כך, אין הבדל בין פקיד במשרד הפנים ברשות המבצעת, לבין חבר כנסת המשמש יו"ר בית המחוקקים.
עוד בנושא:
אדלשטיין שמר על ערכיו והציב תמרור "עצור" לשופטי בג"ץ
גם גנץ מעוניין למנוע התערבות בג"ץ
הנשיאה חיות כותבת בפסק הדין כי המשיבים בעתירה החדשה הסכימו שהדיון בה יתקיים כאילו הוצא צו על תנאי. לא ברור מי מהמשיבים הסכים לכך. יו"ר הכנסת וכנסת ישראל לא נשאלו ולפיכך גם לא הסכימו. היחיד שהסכים היה היועץ המשפטי לכנסת, שהוא פקיד המייצג את יו"ר הכנסת, ואינו מהווה נבחר ברשות המחוקקת, וכך גם היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט, שדעתו כלל לא היתה אמורה להישמע.
תחושת הבהילות שאחזה בשופטי העליון להוכיח ולהראות מי בעל הבית במדינה, הבליחה בכל משפט שיצא מפיהם בדיון. אליהם הצטרף היועמ"ש מנדלבליט שהצטרף לבהילות בהדחת אדלשטיין מכיסאו.
הדיון ופסק הדין, העוסקים בתתי סעיפי התקנון, אינם אלא כסות משפטית־מקצועית לדרמה כוחנית פוליטית, חלק ממלחמה שמנהלת נשיאת העליון וחבריה השופטים בהיכל, לשימור "שלטון המשפט" ומיטוט "שלטון החוק" והרשות המחוקקת והמבצעת.
כה פתטי היה לראות כיצד היועץ המשפטי לכנסת, ימים ספורים לפני תום כהונתו, מסביר לשופטים כמה קשה לו הסיטואציה, שיו"ר הכנסת לא מוכן לשמש פקיד. הוא התחנן בפני השופטים שיבינו כי אין הוא ממליץ על מתווה משפטי מסוים, אלא פורס בפניהם את דעתו המקצועית־משפטית בלבד, והם סוברנים להחליט כראות עיניהם.
באותה נקודה הבין היועץ המשפטי לכנסת שהוא אינו אלא פקיד בלבד ודעתו האישית כלל לא חשובה ונחוצה, שכן מהות העתירה וההחלטה היא כלפי בית המחוקקים ויו"ר הכנסת.
הפוליטיקה אמרה את דברה
היה מי שהגדיר את הפרק הזה "בבית הקלפים: ישראל" כביקור במפעל נקניקיות, מבלי שהשחקנים מודעים לכך שהצילומים יעלו לשידור. אבל הפוליטיקה אמרה את דברה, והעבירה מסר. בית המשפט העליון מתחיל להבין שהמטוטלת מתחילה לנוע, וכך גם מערכת המשפט; דן אלדר יוסיף לכהן בחצי השנה הקרובה כפרקליט המדינה.
אבל עד שלא יראו איך בגבעה ממול מחשבים מסלול מחדש, אסור לחברי הכנסת להעלים מבט מהחומרים המטרידים שנשארו על רצפת העריכה. גם לנו, הציבור, אין רשות להתעלם מהדברים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו