כמה שעות לפני שנכנס לתוקפו העוצר על העיר ניו יורק, התקשרתי לחברי אבי שריפי, בעל שתי חנויות נעליים בסוהו, והתעניינתי אם דאג כמו כולם למגן את עסקיו מפני ביזה. בעיר שהפכה למוקד המגיפה העולמי, עם מניין של 24 אלף מתים עד כה, בתי קברות המוניים ומאות אלפי נדבקים, הישרדות - רק הישרדות ולא יותר - הפכה למטרה היחידה של כל בעל עסק בעיר. להציל לפחות את המעט שעוד נותר.
בתחילת השבוע עוד היה נדמה שניו יורק מראה סימני התאוששות. מניין המתים והחולים היה במגמת ירידה, בתי החולים כבר לא היו בסכנת קריסה והציפייה היתה שבתוך שבוע־שבועיים יחלו לפתוח מחדש את העיר. יממה אחת לפני פרוץ ההפגנות ששטפו את ארה"ב כולה, לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, מינסוטה, שיגר מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קומו, מסר של תקווה כשאמר: "קשה להגיד זאת כך, אבל ברוח הימים האלה, 79 מתים בלילה זו בהחלט בשורה מעודדת". במהלך השבועות האחרונים היו ימים שמניין המתים מהמגיפה הגיע ל־1,100. לחלקם לא נמצא אפילו מקום קבורה והגופות נערמו ואוחסנו בתוך משאיות קירור ששכרה העירייה.
ואז החלו ההפגנות, ואיתן גם המהומות. לסגר הקורונה החלקי שהוטל על העיר נוסף גם עוצר לילי, אבל בלילה יתברר שעל אף העוצר, הבוזזים יבזזו והשוטרים יביטו עליהם בחוסר אונים.
מגיעים עם רשימה מוכנה. בוזזים נמלטים עם השלל מחנות בניו יורק // צילום: רויטרס
"זה לא יעזור, הם מרסקים גם את לוחות העץ, אין להם אלוהים ולי כבר אין כוח להילחם", ענה לי שריפי בנוגע למיגון החנויות שלו. בלית ברירה, השיטה שבחר היתה לפנות את חלון הראווה מנעלי היוקרה, לנתק את החשמל ולקוות לטוב.
לצורך מיגון החנויות ובניית מכשול מעכב (אך לא כזה שמונע מפני ביזה), נאלצו בעלי העסקים שהקורונה רוששה לגייס עוד אלפי דולרים ולחפש חברת מיגון פנויה שתספיק לבצע את המלאכה לפני רדת החשכה, לפני שיגיעו הפורעים. הלילה ההוא מבחינת שריפי היה כבר קרב אבוד.
בסוהו, באחת השכונות היוקרתיות של ניו יורק שבהן נמצאות חנויות הנעליים שלו, נותרו מעט עסקים שלא נבזזו. הפורעים, שפשטו על העיר אחרי שההפגנות התפזרו, הלכו תחילה על המותגים המוכרים - חנות לשעוני רולקס, תיקים של לואי ויטון, חנויות הדגל של אפל סטור ועוד. את חנויות המותגים הפחות מוכרים ישאירו ללילות הבאים.
בין ביזה להדבקה
חיכיתי לבוקר, לסיום העוצר. רק צירוף המילים "עוצר על ניו יורק" הוא בלתי נתפס. אירוע היסטורי נדיר בכל קנה מידה. בעבר הוכרז רק פעמיים עוצר לילי על "התפוח הגדול": באוגוסט 1943, בעקבות מהומות בהארלם וביזת חנויות שפרצו לאחר פציעתו של רוברט בנדי, פועל שחור על ידי שוטר לבן; ושנתיים אחר כך, בפברואר 1945, נדרש ראש העיר פיורלו לה גווארדיה להטיל עוצר בימי ראשון רק כדי לחסוך בפחם לייצור חשמל, שנדרש למאמץ המלחמתי של אמריקה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.
פלויד - עוד חוליה בשרשרת הזעם. מפגין דורש צדק // צילום: אי.פי
חוץ מההשלכות הפסיכלוגיות ותחושה של חורבן העיר, לרוב תושבי העיר הגדולה עוצר לילי לא שינה דבר. ממילא ניו יורק - אחת הערים הסואנות בעולם - הורגלה בשבועות האחרונים להתרוקן בשבע בערב, שעה שרוב המסתגרים בבתיהם יצאו למרפסות להריע לצוותים הרפואיים, לשוטרים ולגיבורים האחרים שהמשיכו לתפעל את החיים בסוג של שגרת מגיפה.
לקריאות העידוד, מחיאות הכפיים ורעש כלי מטבח שהפכו למעין תופים, נלווו בדרך כלל צלילי שירו המפורסם, הלוקל פטריוטי, של פרנק סינטרה, "ניו יורק ניו יורק". הכל רק כדי לומר בקול - אנחנו ניו־יורקים בעלי אופי נדיר, ידענו רבות ונעבור את הכל מחוזקים. אבל כשהחלו המהומות נדמו התרועות.
ניו יורק עברה להתמודד עם הסופה הקטלנית הבאה, והדילמה שלי היתה אם לנסוע בבוקר למרכז העיר, מוקד הביזה והמהומות, במכוניתי הפרטית ולהסתכן במחסומים ובמפגינים, או לעלות על הרכבת התחתית ולהסתכן בסבירות גבוהה בהדבקה. הרכבת המשיכה לפעול כמעט כרגיל, אבל 90 אחוזים מהנוסעים העדיפו לשמור על נפשם, לשהות בבתים ורק במקרה הצורך, כשאין ברירה וחייבים להגיע למרכז העיר, לחפש אלטרנטיבה אחרת. בינתיים.
בחרתי בתחתית. שעה וחצי אחרי שהעוצר הוסר אני ועוד שלושה נוסעים ניצבנו לבד על הרציף. "היום ריק מתמיד", הסביר לי פרדי, שנאלץ לדבריו יום־יום לעלות על התחתית כי אין באמת דרך אחרת להגיע לעבודה. "אתה יודע, הימים קשים ואני לא יכול להרשות לעצמי להיעדר שעה אחת".
איפוק כנקודת מוצא. שוטרים מול מפגינים // צילום: רויטרס
אחר כך גם נידב עצה של נוסע מתמיד: "אתה יכול לבחור איזה קרון פרטי שתחפוץ, אפילו לישון ולבקש מנהג הקטר להעיר אותך בתחנה".
זו היתה הפעם הראשונה שלי בתחתית מאז הפסקתי את עבודתי בטיימס סקוור, המקום הכי הומה בעיר. "למה צריך כל כך הרבה קרונות כשאין נוסעים והכל ריק?" תהיתי. "כדי להשאיר פתח של תקווה שהכל בשליטה, וכשזה ייגמר ניתן יהיה לחזור מהר לשגרה", השיב פרדי.
בחרתי את הקרון האמצעי. חלקתי אותו עם נוסע נוסף שישב בקצה, מרחק זהיר מספיק למנוע הדבקה. התחתית חלפה בתחנות הריקות שפעם לא ניתן היה להכניס בהן בשעות העומס אפילו סיכה. ירדתי בפן סטיישן אחרי שהדיווחים שהחלו לזרום בבוקר מוקדם סיפרו על כנופיות פורעים שחוללו שמות באזור זה.
מוקד הביזה היתה חנות הענק של רשת מייסיס, המתהדרת בה כחנות הגדולה בעולם. את הרחבה מילאו צוותי טלוויזיה שהעבירו בשידור חי לצופי תוכנית הבוקר את החדשות הטריות ממרכז מנהטן, ותיארו איך חנות הענק הופכת למבצר.
באים בבוקר להרס ולחורבן. חנות שנבזזה בניו יורק // צילום: אי.אף.פי
עבודת הקונסטרוקציה, איטום הפתחים ומיגון הזגוגיות החלו יום לפני פרוץ המהומות, אבל חלק מלוחות העץ נעקרו והבוזזים עשו את שלהם. מישהו עוד הספיק לרסס בשחור, "פאק 12. הכוח השחור". פרשנים ועיתונאים שברו את הראש למה נבחרה הספרה 12 דווקא, שאותה מקפידים הבוזזים לרסס על רוב החנויות. אחת ההשערות היתה שזהו שם קוד ליחידת המשטרה למלחמה בסמים הידועה לשמצה, ושמוזכרת בשיר של להקת היפ־הופ שחורה מאטלנטה "מיגוס". באחד השירים ממליצים חברי הלהקה בחום להשליך את הסמים הצידה לפני שתגיע המשטרה, ולאחר הריגתו בחניקה של פלויד הפך ההאשטאג F**ck 12 לפופולרי בטוויטר ובמחאה בכלל.
הולכים על הכי יקר
לא הרחק משם פגשתי את מוראד, בעל חנות "תכשיטי מדיסון", שבדיוק הגיע לראות אם חנותו שרדה. הוא גילה שהחנות נפרצה והבוזזים "ניקו" את המדפים ואת המגירות מכל התכשיטים, בנזק של מאות אלפי דולרים. מוראד הצית סיגריה, מנסה לעכל. שותפו לחנות פילס דרך בין שברי הזכוכית הפרוצה כדי לבחון אם בכל זאת נשאר משהו שהותירו הפורצים. כלום. אפילו לא טבעת אחת. ניסתי לשאול אותו שאלה והוא כעס, בצדק. "זה לא הזמן, אתה לא רואה את מה שאני רואה?"
ראיתי. רסיסים ושברים בכל עבר, הרס רב ושלט חדש שהספיק לתלות כמה ימים לפני הפוגרום, שעליו נכתב: "אנחנו שמחים לפתיחה מחדש של החנות. ביטחונך בראש מעיינינו".
חנות התכשיטים מטבע הדברים לא זכתה להיפתח, אבל הבעלים לא רצו לאבד זמן ומיהרו להדפיס שלט לכשיינתן האות לחזרה לשגרה.
למרבה המזל, דילגו מעל החנות החשוכה. אבי שריפי // צילום: שלומי אלדר
משם המשכתי לסוהו לפגוש את שריפי, שהגיע לראות במו עיניו אם חנויות הנעליים שלו שרדו את הלילה. ה"ניו יורק טיימס" בחר באחת מחנויותיו לרשימת עשר חנויות הנעליים הטובות בניו יורק. בין לקוחותיו הטניסאית סרינה וויליאמס, מגיש מהדורת החדשות המרכזית של האן.בי.סי לסטר הול, השחקנית האלי ברי, נשיא חברת פורד לשעבר מארק פילד ועוד.
"לא הצלחתי להתאפק ובאתי באמצע הלילה למרות העוצר לראות מה קורה, הייתי כאן עד שתיים לפנות בוקר", סיפר בהתרגשות ובעיניים טרוטות מעייפות. אחרי שנייה הגניב לרגע חיוך קטן של סיפוק ואנחה קלה של רווחה. "מתברר שהשיטה שלי עבדה. החנויות לא נפרצו. החושך והמדפים הריקים עשו את העבודה. ואולי הם פסחו עלינו כי חיפשו מותגי־על מוכרים. עמדתי בצד כמו אוויר והסתכלתי. לא אשכח את הלילה הזה לעולם. סרט מלחמה. היו כאן איזה אלף שוטרים, אבל הם עמדו בצד ולא הפריעו לכנופיות לפרוץ לחנויות ולבזוז".
שריפי מספר כי הנוסחה חוזרת על עצמה: תחילה מגיעה מכונית, שניים או שלושה ברנשים יורדים במהירות, מנפצים את חלונות הראווה ומשאירים את העבודה לבוזזים. "תאמין או לא, היתה להם רשימה ביד של חנויות שסימנו מראש. הם ידעו בדיוק לאן הם הולכים ומה הם רוצים לגנוב. שעוני רולקס, תיקי יוקרה , מותגים ידועים, שאנל, דיזל, לואי ויטון, טלפונים סלולריים. הסתכלתי על הכל כמו בסרט והלב שלי פעם כמו משוגע, יגיעו לחנויות שלי או לא. ישברו ויכסחו או יעברו למותג־העל הבא".
אז בלילה ההוא החנויות שלו שרדו. אבל הרחוב כולו נראה כמו אחרי סופה. הרבה זמן ייקח לשקם את ההריסות ולהחזיר את המקום לשגרת עסקים.
סמוך לו עמד בעל חנות תיקים יוקרתית "ריבג". מחיר ממוצע של תיק נע בין 3,000 ל־5,000 דולר. לא נשאר דבר. בעל החנות טאטא בשקט את שברי הזכוכיות לפני שיגיעו אוטמים לבנות מחסום עץ, שכבר לא יציל את החנות. "תאמין לי, ראיתי אותם באים לחנות שלך בלילה", סיפר לו שריפי. "הלכתי לשוטרים ואמרתי להם, 'תצילו את החנות הזאת, הם בדרך אליה, הם מסמנים אותה'. ראיתי אותם במו עיניי, אבל הם לא רצו להתעמת איתם, פשוט נתנו להם לעשות מה שהם רוצים".
"אין בעיה, חבר, תודה שניסית, אני מעריך את זה מאוד", השיב הבעלים.
"אתה יודע כמה זה מוזר", מוסיף שריפי, "ראיתי אותם יוצאים מבין הזכוכיות המנופצות עם שלל סחורה בידיים, ואני מוכן להישבע שאפילו שהם היו רעולי פנים, הבחנתי בעיניים הגלויות שלהם שהם מתביישים. הם לא היו מסוגלים להסתכל לי ישר בעיניים כשאחזו בסחורה הגנובה".
"NYPD" זו לא המציאות
ההפגנות, ההתפרעויות והביזה ההמונית שחררו שד חבוי שעוצמתו הצליחה להפתיע גם את ותיקי העיר, שאלימות ופשע הם חלק בלתי נפרד מהדנ"א המוכר שלה. עשרות סדרות פשע צולמו בעיר הזאת כש־NYPD - משליטי החוק ברחובות הזועמים - הפך למונח מוכר למיליוני צופי טלוויזיה ברחבי העולם. בסדרות "חוק וסדר" השוטרים יעילים ונלחמים בפשע ברחובות, אבל במציאות של ניו יורק בפוסט קורונה, עם הפגנות המוניות וכנופיות ביזה מאורגנות, הסיפור שונה.
הרס בעוצמה כזאת ניו יורק לא חוותה מעולם. עיר עצובה, שרחובותיה נראים כמו אחרי סופה נוראה. רחובות שלמים אטומים וריקים. הטיימס סקוור, אתר התיירות הפופולרי, שומם. השלטים הענקיים על הבניינים הגבוהים אמנם ממשיכים להבהב, תזכורת מנצנצת לא־שייכת למציאות חדשה.
המחאה בארה"ב, השבוע // צילום: אי.פי
הכל נראה כמו סרט אימה עתידני של עיר רפאים שחוותה סופה איומה. עד לפני פרוץ הקורונה עבדתי כאן. באחד מגורדי השחקים, בקומה ה־24, ערכתי את סרטיי. בוקר־בוקר פילסתי את דרכי בין מאות אלפים שלא הותירו מקום על המדרכה. כאן, ליד מוזיאון השעווה של מדאם טוסו, עמדה יום־יום בקור המקפיא צעירה עם שלט ביד וחילקה שוברי הנחה לעוברים ושבים, משכנעת אותם לפקוד את דמויות השעווה.
הכל נאטם ונסגר. על דלתות אולמות, שבהם הציגו את המיוזיקלס המפורסמים, תלו שלטים - "סליחה, מצטערים, אנחנו סגורים עד חודש ספטמבר". עכשיו כבר לא בטוח שתאריך היעד הזה הוא בכלל אפשרי. מאות מליוני דולרים הפסידו המפיקים, כי ספק רב אם תיירים יחזרו השנה לעיר שהיתה מרכז העולם התרבותי והפכה לעיר חולה, מוכה וחבולה. על אחת כמה וכמה כשאסור להצטופף באולם שמאכלס אלפים.
אבל שאלת מיליון הדולר היא תפקוד הרכבת התחתית. "הסאבוויי", מערך הרכבת התחתית, הסיע לפני משבר הקורונה, בצפיפות ועד קצה יכולתו, כ־10 מיליון נוסעים מדי יום ביומו. 4 מיליון לפחות היו תיירים. בלי רכבת תחתית, ניו יורק לא תוכל לחזור להיות העיר שהיתה.
בעיר שמספר תושביה הוא כ־10 מיליון בני אדם, אי אפשר יהיה לזוז מילימטר בלי מערך הסעה פעיל. האם יחזרו הנוסעים לעלות לקרון עמוס ולהסתכן בהדבקה?
על דבר אחד מסכימים כולם. ניו יורק תתגבר על המהומות ועל ההרס שנזרע ברחובותיה. גם בעלי העסקים והתיאטראות יחזרו בעתיד הקרוב אט־אט לפעילות. אבל בלי תחתית פעילה, ניו יורק לא תוכל לחזור להיות "מרכז העולם". לסוגיה האקוטית הזאת איש מפרנסי העיר עוד לא מצא פתרון.
השוטרים סופגים בשקט
שש בערב. בעוד שעתיים ייכנס העוצר לתוקפו. אחרי ביזת הלילה שעבר החליט ראש העיר ביל דה בלסיו להקדים את העוצר לשמונה בערב. לתוך הטלפונים הסלולריים של כולם הוכנסה התראה: "עוצר מוטל על העיר ניו יורק החל משמונה הערב ועד מחר בחמש. רק בעלי מקצועות נדרשים מורשים לנוע ברחובות". ההודעה חוזרת ונשלחת לטלפונים של התושבים, אולי כדי להמחיש שהלילה הזה, בניגוד ללילה שעבר, וההרס שזרעו הפורעים, העוצר ייאכף.
דה בלסיו ספג ביקורת נוקבת. מושל המדינה, אנדרו קאומו, דאג גם להדליף לתקשורת כי שקל לרגע להעביר אותו מתפקידו ולקחת את סמכויותיו לנוכח אוזלת ידה של המשטרה למנוע את ההרס והביזה. לדבריו לא עשה זאת כדי לא להחריף את המשבר. נשיא ארה"ב טראמפ הפסיק להקניט את מושלי המדינות בכל ארה"ב ודרש מהם להכניס מייד את המשמר הלאומי, אחרת לדבריו "תפסידו את העיר".
ואכן זו הדילמה שעומדת בפניהם. האם להכניס את הצבא לרחובות ולהסתכן בעימות אלים שיבעיר את ניו יורק עוד יותר, ייצא משליטה וישליך על כל הערים הגדולות של ארה"ב.
את האסטרטגיה שנבחרה יכלתי לראות באופן מוחשי בכיכר היוניון (יוניון סקוור) כמה שעות לפני שהעוצר נכנס לתוקפו. עשרות אלפים שחורים ולבנים זרמו למקום וצרחו בקול לתוך אוזניהם של השוטרים "תתפטרו", "רוצחים", "חיי שחורים חשובים". ולובשי המדים ספגו בשקט ובסבלנות את ההשפלות.
והם המשיכו. אלפים קראו בשמות של שחורים שהוצאו להורג בידי שוטרים במהלך השנים האחרונות. ובמקהלה אדירה חזרו שוב ושוב על מילותיו האחרונות של ג'ורג' פלויד לפני שנחנק למוות: "אני לא יכול לנשום".
ברור שההוראה שניתנה היא להבליג. לתת למפגינים להוציא קיטור ולקוות שהמחאה תירגע כי הכל כל כך נפיץ. הרוגים נוספים ברחובות ניו יורק עלולים לגרום לכאוס גדול שלא ניתן יהיה לעצור. השוטרים, בפנים מכוסות ובפנים חתומות, חיכו שהערב יירד. עוד מעט עוצר, ההפגנה תתפזר ואחר כך יתפרסו במוקדים רגישים בעיר לתצפת על הבוזזים. גם כלפיהם הם ינהגו בסובלנות. עד יעבור זעם. או עד שכבר לא יישאר עוד מה לבזוז.
סמוך למוקד ההפגנה, על חנות זארה שנבזזה עד היסוד, נכתב על לוחות העץ: "תירגעו, לא נשאר דבר לקחת". שיידעו שחבל להם על הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו