בערב קר ב־15 ביוני בשבוע שעבר, כוח של צבא הודו בהובלת ביקומלה סנטוש באבו, קצין מעוטר ומנוסה, נפגש עם כוח של צבא סין בעמק גלוואן שבחבל לדאק בהרי ההימלאיה, אחד המקומות הנידחים והעוינים בעולם.
שני הצדדים מסכימים כי הכוח הסיני עלה על זה ההודי ביחס של פי שלושה לפחות, ושמטרת הפטרול של באבו ואנשיו היתה להביא לנסיגתם של הסינים מהעמק, ששתי המדינות תובעות ריבונות על שטחו. מכאן הדעות לגבי השתלשלות האירועים חלוקות.
הסינים טוענים כי באבו ואנשיו היוו איום על החיילים הסינים, וניסו לפרק אוהלים שהקימו אנשי צבא השחרור העממי של סין; ואילו ההודים טוענים כי הסינים ערכו מארב מתוכנן לבאבו ולאנשיו. אך בתום שש שעות של קרב בידיים חשופות, באבנים ובמוטות ממוסמרים, בחושך מוחלט ובמעלות מתחת לאפס באוויר ההררי הדליל, 20 מאנשי הכוח ההודי, ובהם הקולונל באבו, נהרגו ועוד עשרה חיילים מהכוח נשבו על ידי הסינים.
מספר לא ידוע של חיילים סינים גם מצא את מותו ככל הנראה. ההודים טוענים כי מדובר ב־43 חיילים וקצין בכיר, ואילו המודיעין האמריקני נקב במספר 35, אך בייג'ין מסרבת להתייחס לנושא.
תקרית הגבול החמורה הביאה למתיחות שיא בין שתי המעצמות הגרעיניות. נשיא סין, שי ג'ינפינג, הורה לפיקוד המערבי של צבא סין לשלוח אלפי חיילים לאזור הנידח ולהתכונן ל"תרחיש הגרוע מכל".
גם ההודים החלו להחיש כוחות לאזור הגבול מקשמיר הסמוכה, ולהאיץ רכישה של מטוסי קרב מתקדמים מתוצרת רוסיה. דעת הקהל בהודו סערה, והפגנות שבהן הוצתו דגלי סין ונשמעו קריאות לחרם כלכלי התפשטו בהודו במהרה.
גבולות השאפתנות
על מנת להבין מדוע חיילי עילית של שני הצבאות החזקים ביותר ביבשת אסיה קיימו תגרה עם כלי נשק המתאימים לאדם הקדמון בעמק הררי צחיח ולא מיושב, צריך להסתכל על ההיסטוריה הבעייתית של גבולות ההימלאיה.
מפגין הודי נגד סין // צילום: אי.פי
כבר עם קבלת העצמאות של הודו בשנת 1947 היה הגבול עם סין, ובמידה רבה גם עם נפאל, מקור לתביעות טריטוריאליות.
כניסת צבא סין לטיבט בשנת 1951 הגדילה באופן ניכר את הגבול עם הודו במערב רכס ההימלאיה. הסינים טענו כי מחוז אקסאי צ'ין, הגובל בחבל לדאק והוחזק בידי ההודים, הוא חלק בלתי נפרד מסין. ההודים סירבו להעבירו לידי סין. בשנת 1962 פתחו הסינים בפלישה למחוז. ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, היסס להשתמש ביתרון האווירי של הודו מול הפלישה הסינית, ובתום מערכה קצרה אך עקובה מדם הצליחה סין לכבוש את רוב השטחים שטענה לבעלות עליהם; אך עמק גלוואן ואגם פנגונג טסו, נותרו בידי הודו.
לאורך השנים התרחשו לא מעט תקריות גבול בין הצבאות, אך המתיחות מעולם לא הידרדרה שוב ללוחמה גלויה. בשנת 1993 נחתמה סדרת הבנות בין המדינות, שמטרתן היתה למנוע הסלמה ולהביא לגבולות מוסכמים, סביב הקו שכונה משנת 1962 "קו השליטה בפועל". בין ההבנות שנחתמו היה איסור שימוש בנשק חם סביב הקו, והוא הסיבה שההתכתשויות בשבוע שעבר בוצעו בנשק קר.
עדויות ראשונות לעימות שנראה בשבוע שעבר הופיעו כבר ב־15 במאי, כשקטטה דומה, אך לא קטלנית, התרחשה בין חיילים הודים לסינים מול חופי אגם פנגונג טסו. במקרה זה עלה בידי ההודים לפרק מחנה סיני שהוקם בשטחי המחלוקת בין המדינות. כמה ימים לפני זה הביעו הסינים תרעומת מדרך חדשה שבונים ההודים בשטח שמוכר על ידי שני הצדדים כשלהם.
ואיך קשורה הקורונה?
ריבוי נורות האזהרה לקראת העימות גורם לרבים בהודו לטעון כי חילופי המהלומות בין הכוחות היו מהלך מתוכנן של בייג'ין. "זו פעם ראשונה שמדינה לא מערבית, שנולדה וגדלה על גבי מיליוני מנוצלים, בוחרת לנהוג בבריונות נגד אומה לא מערבית אחרת, בעלת תרבות והיסטוריה עשירות, בשביל כמה קילומטרים לא מיושבים", כתבה הפרשנית ההודית ג'ייוטי מלהוטרה באתר החדשות "הפרינט" בתגובה לאירועים.
בעוד ביום שלישי כבר נחתמו הבנות חדשות בין מפקדי הצבאות באזור המחלוקת, לאחר שיחות של כ־11 שעות, בהודו טוענים כי סין עושה שימוש בסכסוך הטריטוריאלי על מנת לסחוט מהודו ויתורים. בעוד בהודו הדמוקרטית הפכה התקרית להתנצחות בין הקואליציה של ראש הממשלה מודי למפלגות האופוזיציה, בסין נשמרה שתיקה תקשורתית באשר לתקרית.
בעוד התגובות והמניעים ההודיים ידועים, מה מוביל את בייג'ין בעימות הזה הוא הנעלם הגדול של המשוואה. אלכסנדר פבזנר, מנהל־מייסד של המרכז לחקר התקשורת הסינית במסלול האקדמי המכללה למינהל וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), מבקש להציג הקשר רחב יותר לתקריות האלימות.
"יש לראות את התחממות הגזרה עם הודו בהקשר רחב, של דיפלומטיה סינית אסרטיבית יותר בשנים האחרונות, ומצד שני כפגיעה בתדמית המפלגה בעקבות משבר הקורונה. כמובן שסין לא באמת מעוניינת בעימות צבאי ממשי מול הודו. אבל הממשל הסיני כן מעוניין להקרין החלטיות והגנה על האינטרס הלאומי לצורכי פנים", מסביר פבזנר.
פבזנר סבור שהמדיניות האסרטיבית יותר של סין בשנים האחרונות מתנקזת לכדי עימות אחד: "לסין בעיות במספר רב של חזיתות, לא רק הודו או ים סין הדרומי. הבעיה העיקרית היא מול ארה"ב, שתוקפת את סין ואת מדיניותה, והדבר מקרין גם על הונג קונג, למשל, שם ארה"ב בוחשת בקלחת, לתפיסת סין. סין מרגישה, ולא משנה אם זה נכון, שהיא מתגוננת בכמה חזיתות, וניתן לראות שהדיפלומטיה הסינית הנחושה והתוקפנית יותר זוכה לתמיכה בציבור הסיני".
לגבי פרוץ מעשי האלימות, מסביר פבזנר כי ייתכן שמדובר דווקא בסוגיה נקודתית. "קשה לדעת, ואני לא חושב שמישהו מחוץ לדרגים הגבוהים של ההנהגה הסינית יודע מדוע הוחלט לחמם את הגזרה דווקא עכשיו. זה יכול להיות דבר פרוזאי כמו מזג אוויר - ידוע שההתנגשויות בין סין להודו מתרחשות בקיץ, כשהטמפרטורה באזור הגבוה והקר מאפשרת פעילות, אם כי לא סביר שמדובר ביוזמה של קצין מקומי חם מזג", אומר פבזנר.
בין שמדובר ביוזמה מתוכננת ובין שבהתלהטות קצרת מועד, הסיכון שמהווה עימות בין שתי המעצמות הגדולות של אסיה לשלום ולכלכלת העולם הוא אדיר. וכשמאבק הכוחות בין וושינגטון לבייג'ין סביב הונג קונג וטייוואן רק הולך ומסלים, ניתן לקוות שמנהיגי העולם לא ישכחו שיש חבית חומר נפץ על גג העולם שצריך לנטרל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו