היו זמנים בבנימינה

שנת 1952 היתה שנה סטנדרטית ונינוחה במונחים ישראליים. שלושה נושאים עיקריים הטרידו את יושבי המדינה: המאבק בעד ונגד הסכם השילומים עם גרמניה, הבחירות לנשיאות המדינה (שבסופן נבחר יצחק בן־צבי כנשיא השני), והתאגדות כמה חברות אוטובוסים כקואופרטיב תחת השם "אגד". אבל אי שם בחולות בנימינה, הרחק מעיני הציבור, על חורבותיו של מפעל הבשמים הוותיק, הוקמו "יקבי אליעז" שעתידים לשנות את פני תעשיית היין הישראלית. לא פחות.

הסיפור שלנו מתחיל עוד קודם. כחלק ממפעל התמיכה העצום שלו בהתיישבות הציונית, הקים הברון רוטשילד בשנת 1924 מפעל בשמים במושבה בנימינה ולצידו שכונה חדשה, "שכונת יעקב", שתושביה, משפחות עולים מגרוזיה שהובאו מפתח תקווה, הועסקו בקטיף הפרחים למיצוי תמציות הבשמים - פרחי יסמין לצד ציפורנים, שיטה, נרקיס, מרווה, ורדים, גרניום ומנטה, לצד תמציות פרי הדר כמו חושחש, תפוז וברגמוט.

קיסר אתיופיה האחרון, היילה סלאסי (1975-1892) ואשתו, בביקורם בארץ בשנת 1933, קיבלו בהוקרה בושם מיוחד מתוצרת המפעל שנשא את השם "מלכת שבא". אך הצלחת המפעל לא האריכה ימים. בשנת 1934, עם המעבר של תעשיית הבשמים העולמית לתמציות סינתטיות - נסגר המפעל וננטש, והמבנים שלו שימשו בעיקר לאימוני "ההגנה", לקראת המדינה שבדרך.

ביקום מקביל, באירופה העשנה, מצליח יוסף־צבי זלצר, תעשיין ובן למשפחת בעלי כרמים ויקבים הונגרית, לשרוד את מחנות העבודה וההשמדה הנאציים ולהתאחד עם שלושה מתוך ארבעת ילדיו אחרי המלחמה. בספרו "נתיב שארית הפליטה" הוא מתאר את שיבתו לעיירת מגוריו, ואף שהיקב המשפחתי הושב לידיו, הרי "שנאת הגויים סביבנו גברה מיום ליום והובלטה חוצה בהתקוממות פועלי מפעל מתכת כבדה(...) שקמו לעשות שפטים ביהודים שלפי דעתם שוב התעשרו יתר על המידה מאז שחזרו ממחנות ההשמדה. מצד שני התקווה לארץ ישראל הופרעה לשמע החדשות על קרבות עזים עם הערבים, אך דבר אחד היה ברור - שעלינו לעזוב את הארץ הטמאה הזאת". הוא עולה עם משפחתו לארץ ביוני 1948, ומייד עם הירידה מספינת המעפילים מגויס בנו, אליעזר, למחנה אימונים בן שבועיים, ומשם לקרבות בכיס פלוג'ה, שמהם לא שב.

עם ההודעה על מותו של בנו, שהגיעה אליו בליל שבת תוך שהוא עומד ומקדש על גביע היין שבידו, שב זלצר ונתקף דיכאון: "שוב התהלכתי סחור סחור בין האנשים, כחולם בהקיץ כבחושך מצרים... עמדתי שוב זמן רב בפרשת דרכים עם השאלה המפורסמת: 'לחיות או לא לחיות' [אך לבסוף] בחרתי בחיים, עבור החיים! עבור כל אלה היקרים לי סביבי!".

בשנת 1952, לאחר שעמד ללא שימוש כ־18 שנה, שוכר זלצר את מתחם "בית החרושת ליסמין" ממועצת בנימינה, ומקים את "יקב אליעז" ע"ש בנו אליעזר. הוא גם החליט להוסיף את שם הבן באופן רשמי לשמו, ומאז חתם "יוסף זלצר־אליעז".

"הראשון שבראשונים"

כדרכן של התחלות, גם הקמת היקב נתקלה בקשיים ביורוקרטיים, שכן הוא איים לשבור את המונופול של "אגודת הכורמים" (כרמל מזרחי) בקליטת ענבי יין. בניסיון למנוע את הקמת היקב, החלה אגודת הכורמים לקבל את חקלאי בנימינה לאגודה השיתופית והתחייבה לרכוש מהם את ענביהם, ורק בהתערבות ישירה של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, העניין הוסדר והיקב החל לפעול. לצד ייצור היינות, התמחו באליעז גם בייצור כהלים וליקרים. הראשון והמפורסם שבהם, ליקר אגוזים, כהוקרה לראש הממשלה, נשא את איור פדחתו ונקרא "Hard Nut Liqueur" (אגוז קשה לפיצוח). במילותיו של זלצר עצמו, במכתב ששלח לבן־גוריון - "ובחרתי את הראשון שבראשונים, את הנבחר ע"י ההשגחה העליונה להיות שומר ומנהיג ישראל החדשה - דרך רמז על התווית על אישיותו החזקה... בצורה הנותנת וגורמת הרגשת ביטחון ואמונה בעיני העם השוכן בציון ובתפוצות גם יחד". בן־גוריון לא נשאר חייב, ובמכתב תודה הוא כתב לזלצר: "אין מילים בפי ובעטי להביע רחשי התודה והיקר על השי ששלחת לי ועוד יותר על המכתב ותוכנו".

בקיץ 1965 אירעה במפעל שריפה חמורה שהתרחשה כנראה מהתפוצצות מכל ספירט. הפיצוץ גרם למותם של חמישה מבכירי היקב, לפציעת רבים נוספים ולקריסת חלק מהמבנה. כוחותיו של זלצר כבר לא עמדו לו והוא העמיד את היקב למכירה. הרוכשים, משפחת ויליאמס הבריטית, בעלי בנק א"י־בריטניה, התחייבו להשאיר את הנצחת בנו של זלצר בשם היקב, אך נפילת הבנק כעשור מאוחר יותר, הביאה גם לסוף החזקתם ביקב.

הבעלים הבאים היו משפחת ביסין החרדית־קנדית, תעשייני ברזל ופלדה. במשך שנות החזקתם, התבסס היקב והתמחה בייצור יינות קידוש ממותקים, יין שולחני בסיסי וכמובן ליקרים וכהלים. בשיאו הוא היה יצרן הליקרים השני בישראל ויצרן היין הרביעי בגודלו, אולם רוחות חדשות שנשבו מצפון הארץ באמצע שנות ה־80, ערערו את מעמדו של היקב; הקמת יקבי רמת הגולן העמידה רף גבוה מאוד בכל הקשור לאיכות היין, והם סחפו אחריהם את כל השוק.

מוטי קירמאייר, שהיה ראש מועצת בנימינה בין השנים 1998-1981, מספר: "למרות שהיקב היה ועודנו סמל חשוב במורשת של המושבה ורבים מבניה מצאו בו את פרנסתם, הוא היה חולה. סירחון של ממש נדף מבריכת החמצון והדבר הורגש גם באיכות של התוצרת". גם אילן חסון, שהצטרף ליקב כסוכן מכירות בשנת 1992 מצטרף לתחושה: "בשנות ה־80 היקב היה בשיא תפארתו, אבל אחר כך צצו הרבה בעיות איכות והרבה סחורה הוחזרה מהלקוחות. כשהגעתי ליקב, המוצרים המובילים בו היו 'למבדה', מעין יין נתזים, רק שהוא הורכב ממים ומתמציות ולא הכיל יין, כהל בסגנון ברנדי (BBB), ויין הקידוש קיסריה".

היקב שוב הועמד למכירה ובשנת 1992 נרכש ע"י קבוצה בראשות איז'ו שני, מבעלי קולנוע "לב" התל־אביבי, ואבי לרנר ודני דימבורט, מפיקי סרטים הוליוודיים. "איז'ו קנה את היקב כי רצה שיהיה לו עסק עם ניחוח יוקרתי", מספר קירמאייר, "אבל הניחוח היה מסריח, באופן מילולי. הוא הרגיש שהוא נפל בפח. באותם זמנים המועצה כרתה ברית 'ערים תאומות' עם טוקאי ההונגרית, יצרני יין הקינוח המפורסם - וביקב בבנימינה התקנאו בהם והחליפו את כל הציוד - מכלים, בריכות בטון וכו'. גם את שם המותג של היקב החליפו מאליעז לבנימינה. לדעתי שני הפסיד שם לא מעט כסף".

בריכות, עובש ובקטריות

יחד עם הציוד הובא גם יינן חדש, אד זלצברג מיקבי כרמל שהכניס רוח חדשה ליקב, אולם לאחר כארבע שנים בלבד הוא קיבל הצעה מפתה מיקב ברקן המתחרה; "הייתי באותם הימים היינן הראשי והיחיד של יקב ברקן והתגוררתי בקריית ביאליק", נזכר עמרם סורסקי (84), ותיק יינני ישראל. "נסעתי כל יום מהקריות עד ברקן, והיה לי קשה לנהל לבד את העבודה בכרמים וביקב. שמואל בוקסר, הבוס שלי בברקן (כיום ראש עיריית נס ציונה; ר"פ), סיפר לי שהוא הציע לזלצברג לעבור לברקן לעבוד תחתיי, ואני שמחתי על כך מאוד".

אבל חסון, שכבר ניהל את יקב בנימינה, פעל מהר - "במקביל, אני מקבל פתאום טלפון מאילן חסון שמבקש ממני שאבוא לעבוד אצלו כי 'גנבו לו את היינן'. בנימינה היתה הרבה יותר קרובה אלי הביתה, אבל מצד שני היקב הזה היה ממותג מקצועית הרבה פחות מברקן, כרמל ורמה"ג. הדיבור באותם ימים היה ש־50 אחוזים מהסחורה שיוצאת בבוקר ללקוחות, חוזרת אחרי הצהריים ליקב. לא שזלצברג לא ידע לעשות יין, רק שהתנאים שלו שם היו גרועים - בבנימינה השתמשו בבריכות בטון להתססת היין ולא במכלי נירוסטה, ובריכות כאלה, אם הן לא מצופות לגמרי, כמו שצריך, זו צרה צרורה ליין - עובשים, בקטריות ושאר מרעין בישין. בבנימינה הן לא היו מצופות כלל והן היו מסריחות.

"נזכרתי אז בסיפור על יקב דלהיים בדרום אפריקה - יינן גרמני בשם שפרלינג היגר לשם בסוף שנות ה־40 וחיפש לרכוש יקב. היין ביקב דלהיים היה גרוע עד שהוא כונה 'שפאצנדרעק' (לשלשת של ציפור דרור) אבל את התנאים הסביבתיים - אדמה ואקלים - הוא מצא כמצוינים, ולכן הוא החליט לקחת את המקום ולשפר את איכות היין. בתוך כמה שנים היקב הפך לאחד היקבים הטובים במדינה. מפה לשם - החלטתי לעבור לבנימינה ולעשות את ה'שפאצנדרעק' שלי. מהר מאוד התחלנו לקבל מדליות מכל מיני תחרויות בעולם".

גם חסון מספר על הימים ההם עם זיק בעיניים: "מוניתי לנהל את היקב במאי 96', מייד עם הגיעם של לרנר ודימבורט לשליטה בחברה. הובלתי הרבה השקעות בציוד ובכרמים, הכפלנו ושילשנו את כמות הענבים. בשנת 2001 הגיע ששון בן אהרון לעבוד לצד עמרם, וכשעמרם פרש לפנסיה, הוא החליף אותו כיינן ראשי. ואסף פז, יינן נוסף, הצטרף ב־2005.

"זו היתה תקופה מרגשת, תקופה של עשייה בלתי פוסקת, חדשנות, צמיחה ופריצת דרך. הובלנו את מהפכת הענבים בישראל - תשלום לכורמים לפי איכות ולא לפי כמות, ייצרנו את סדרת היינות 'יוגב' שהוקדשה לחקלאים שמטפחים עבורנו את הכרמים, את סדרת 'אבני החושן' ועוד".

תחת הנהלת חסון עבר היקב מהפכה והפך ליקב מסחרי גדול ולגיטימי. אחת ההברקות המוצלחות שלו היתה למתג את יינות הדגל של היקב תחת השם "יקב המערה". מדובר במערה חפורה בסלע בת כ־400 שנה שנמצאת בהר חורשן שברכס הכרמל, ששימשה את העות'מאנים ששלטו אז בארץ לאחסון סחורות רגישות.

יש בה תנאים אופטימליים ליישון יין - עומקה כ־90 מטרים, גובהה כתשעה מטרים, הלחות בתוכה גבוהה והטמפרטורה בה נמוכה גם בימי הקיץ. בשנת 1892, גילו את המערה חלוצי זכרון יעקב ובנימינה ואחסנו בה יינות ומשקאות חריפים. שם, בחביות אלון מיוחדות, משכשך יין הדגל של בנימינה ומתבגר עד לביקבוק. המותג הושק בתחילת המילניום ומהר מאוד הפך לאיקוני, ועד היום מחזרים אחריו חובבי ואספני היין.

בשנת 2008 פרשו דימבורט ולרנר מעסקי היין, לא לפני שהעניקו בקבוקים מיין המערה לחבריהם רוברט דה נירו, שרון סטון, הארווי קייטל וכוכבי קולנוע נוספים, והיקב עבר לידי הבעלים הנוכחיים, קבוצת חצי חינם. על אף חששות וניחושים כי הקבוצה רכשה את היקב בשל הערך הנדל"ני של המתחם, עם השנים העידו השקעותיהם הכבדות בו כי כוונותיהם רציניות.

"אין לנו ספייר במחסנים"

מי שמנהל את היקב בעשור האחרון הוא אושיק אפרים (51), במקביל לכהונתו כמנכ"ל חברת ויטה־פרי גליל, גם היא בבעלות הקבוצה. היינן הראשי הוא יונתן שוטס (39), שאת השכלתו המקצועית רכש באוניברסיטת פירנצה והתמחה ביקבים בארץ המגף (קיאנטי ופיאמונטה) ובאוסטרליה. לבנימינה הוא הגיע בשנת 2015, לא לפני שעבד יחד עם יועץ היין העולמי הנחשב מישל רולאן ביקב אמפורה הישראלי.

יש תחושה שיקב בנימינה קצת נעלם בשנתיים-שלוש האחרונות מהשיח, ובקרב חובבי היין - חוץ מיינות המערה - אין דיבור על יין של היקב כנחשק.
אפרים: "תחושות הן דבר יחסי. אנחנו מוכרים את כל התוצרת שלנו בלי בעיות והרבה פעמים אפילו יש חוסרים. בסוף אנחנו מדברים במספרים, ולי אין יין ספייר במחסנים. אולי אנחנו לא מובילים במסעדות, אבל ברשתות השיווק ובחנויות המתמחות אנחנו עושים יופי של עבודה. גם היצוא שלנו הוכפל והוא עומד היום כבר על כ־26 אחוזים מכלל הייצור. אני יכול לומר בביטחון מלא שאנחנו אחד היקבים הכי רווחיים היום בארץ".

מבחינה ייננית, אתם היקב היחיד כיום בארץ שמגדל כרמים נרחבים ואיכותיים ברכס הגלבוע.
שוטס: "רכס הגלבוע ממוקם מעל עמק המעיינות והפרשי הגובה שם עצומים. החורף למעלה קר מאוד והרוחות שורקות שם אפילו בחודשים יולי ואוגוסט, מה שנותן אפקט של קירור ואוורור לכרמי מירב ומעלה גלבוע, ותורם להבשלה ארוכה, מתונה ומאוזנת יותר ולענבים באיכות גבוהה. יש לנו שם כורמים נפלאים שמגדלים עבורנו זנים ים־תיכוניים ייחודיים כמו פטיט סירה, מרסלן ושיראז, גרנאשה טינטוררה, קלאדוק, רוסאן, מרסן ועוד, לצד אזורים נוספים בארץ שמהם אנו קולטים ענבים, כמו הגליל והגולן, שפלת יהודה וכמובן מהאזור שלנו".

70 שנה לא הולכים ברגל. מה החזון שלכם קדימה עבור היקב, לעשור הקרוב?
שוטס: "נכנסתי יחסית צעיר לנעליהם של ייננים גדולים ומובילים שהיו פה לפני - יפתח פרץ, ששון בן אהרן, אסף פז, עמרם סורסקי ועוד - הרבה בזכות האמון שנתנו בי מנהלי היקב, והאמת היא שאף על פי שאני עוד עובד להתאים את עצמי לנעליים האלו, אני מרגיש בהן די נוח. החזון שלי, וזה הכיוון שהיקב הולך אליו, הוא להתאים ספציפית את זני ענבים לתתי־האזורים שבהם הם מניבים את התוצאות הכי טובות".

אפרים: "אנחנו שואפים לשפר את איכות היינות שלנו ולהתמקד בייינות הפרימיום, ולכן שתלנו מאות דונמים של כרמים חדשים באזורי איכות גבוהים כמו רמת הגולן והגלבוע. אנחנו גם פועלים לקלוט כמויות גדולות יותר של ענבים בבצירים הבאים ובמקביל להגדיל גם את שטח היקב. קצת צפוף לנו".