את ערב ראש השנה תשל"ד, שחל באוקטובר 1973, העביר אלוף (מיל') ד"ר עמנואל סקל, היום בן 80 ואז מג"ד גדוד השריון 52 של חטיבה 14, בביתו שברחובות. בנו הבכור יואב חגג בתאריך ב' בתשרי את יום הולדתו השביעי, וסקל יצא להתאווררות קצרה מהתעסוקה המבצעית בתעלת סואץ. כשחזר לגזרתו, הגזרה הדרומית של התעלה, לא שיער בנפשו כיצד הולך להיראות אותו חודש תשרי, מהנוראים שידעה המדינה.
"בערב יום הכיפורים, ואני צם, התקשרתי לעדנה רעייתי והלכתי לישון בקרון שלי במיתלה. בשעה עשר בבוקר העירו אותי ואמרו לי לנסוע לקבוצת פקודות בבסיס טסה. גם שם לא בדיוק היה ברור מה קורה, למרות שכבר בארבע וחצי לפנות בוקר הרמטכ"ל דדו אמר שזאת מלחמה, אבל בשעה עשרה לאחת קראו למח"ט אמנון רשף לטלפון והוא חזר במהירות ואמר לנו 'תפעילו שובך יונים עכשיו'.
"נסעתי במהירות בחזרה למיתלה ופתאום אני רואה ארבעה מטוסים מנמיכי טוס. אלה היו מטוסי סוחוי מצריים, אבל אני אמרתי 'מה פתאום פנטומים שלנו טסים ביום כיפור?' הייתי עדיין בהדחקה. הסתכלתי שמאלה, ראיתי את אום חשיבה עולה באש לאחר שהמטוסים הפציצו אותה, ואז שמעתי וראיתי את הלמות הארטילריה המצרית לכל אורך התעלה. הסמג"ד שלי אמר בקשר 'תחנות שקל, כאן מוסקט, עלו לעמדות, פתחו באש, סוף'.
"הגעתי למיתלה בערך בשתיים בצהריים, עליתי לחמ"ל כדי להתעדכן וירדתי מהר לתעוז נוצה, שם עליתי לטנק ונסענו לחבור לפלוגה ב' שלי, שכבר יצאה קדימה לכיוון המעוזים. המ"פ שלה, חנוך סנדרוב, נפצע בעיניו ולאחר מכן נהרג בשעה ארבע אחר הצהריים מפגיעת טיל בטנק שלו.
"ברמפה שמדרום לכביש ראינו טנק ראשון של הפלוגה בוער ואת ארבעת אנשי הצוות שוכבים ירויים לידו. תפסתי את הראש ואמרתי 'מה, טנק שלי בוער?', ואז חטפתי ירי מנשק קל מצרי על הצריח. התברר שהם צלחו את התעלה, תפסו את הרמפות שלנו ופשוט ירו עלינו. נתתי עם יד שמאל מכה חזקה על הצריח, אמרתי לעצמי 'איזה מטומטמים אנחנו, זה לא היה צריך להיות ככה', ואז פקדתי 'צוות, בזוקה אש' והתחלנו להילחם".
"המצרים הורידו אש תופת"
הלחימה תחת האש המצרית הכבדה היתה קשה מאוד. "פיקדתי על הלחימה בצומת המיתלה ודיברתי בקשר עם המ"פים שלי", נזכר סקל, "ירינו על המצרים עם מקלעים וקראתי לפלוגת הסיור, שהגיעה בארבע וחצי אחר הצהריים. יחד איתם יצאנו להתקפת הנגד הצה"לית הראשונה, שכללה את הטנק שלי, טנק של סגן מפקד פלוגה ב' אבי גור וחמישה נגמ"שים מפלוגת הסיור. נסענו על כביש התעלה, הסתערנו על הרמפות מאחור והמצרים ברחו. הצלחנו לכבוש את העמדות בחזרה.
"בדמדומי הערב שקט האזור, והסמ"פ אבי גור עסק בגרירת הכלים הפגועים ובפינוי הנפגעים לתעוז נוצה. לפתע ראיתי כוח מצרי על הרמפה במרחק 50 מטר ממני, וחייל מצרי עומד מולי ומכוון עלי קלצ'ניקוב. אמרתי 'נהג אחורה מהר', אבל ההילוך האחורי לא נכנס. הלך לי הינע. מקום יפה שילך בו הינע, נכון? התחלתי לירות לכיוון המצרים עם מקלע המפקד ולמזלי הם ברחו, ואז החלפתי טנק. עם רדת החושך נשארתי טנק בודד על הרמפות והמצרים הורידו עלי אש תופת. ארטילריה רצחנית, כולל קטיושות.
סקל כמג"ד במלחמה // צילום: אבי גור
"בינתיים, הקשר המבועת של פלוגת הסיור התפרץ לרשת הקשר הגדודית בצעקות 'המ"פ נהרג, כולם נהרגו!' התברר שפגז ארטילריה נפל על הנגמ"ש של מ"פ הסיור נחום שמר והרג אותו ועוד ארבעה לוחמים בכניסה למעוז מפצח א'. היה קשה מאוד לאתר את הנגמ"ש הפגוע, אך לבסוף הצלחנו בכך
"בשעה שמונה בערב הודיעו לי שפלוגה כ' מגדוד 195 של חטיבה 401 מגיעה לתגבר אותי, ואני שמעתי את זחלי המג"חים שלהם מצלצלים בחושך ולאור הירח העולה של מוצאי כיפור ראיתי את הטנקים גולשים לכיווני. אז אמרתי לעצמי 'יהיה בסדר, אנחנו ננצח את המלחמה'".
"אחד הכישלונות הגדולים"
בבוקר היום השני למלחמה, ה־7 באוקטובר, היה סקל באותו קו עמדות. "נשארנו בדיוק היכן שהיינו בצהרי היום הקודם, לא זזנו", הוא מדגיש, "בהמשך היום התחלנו לראות טנקים מצריים צולחים את התעלה, אבל הם היו רחוקים מאיתנו, כי הם ידעו שהטנקים שלנו מרוכזים ליד המעוזים ולכן צלחו בין המעוזים.
"זה היה לדעתי אחד הכישלונות הגדולים ביותר של המלחמה, שכן לא הבנו אז שאם היינו שולחים טנקים לנקודות הצליחה היינו בולמים את המצרים ומכים אותם שוק על ירך. אם מעט הטנקים שהיו, ארבע פלוגות של גדוד 46, היו זזות דרומה לנקודת הצליחה בקילומטרים ה־137 וה־141 שעל התעלה, היינו בולמים את הצליחה של הארמייה השלישית".
כריכת הספר של סקל
סקל, שגדודו עבר להיות תחת פיקודה של חטיבה 401, קיבל פקודה מהמח"ט דן שומרון לנסוע אחורה מעט, לכיוון תעוז נוצה. "נסעתי מזרחה 3 ק"מ בלבד, ולא עד נוצה שהיה במרחק 10 ק"מ, כדי לא לאבד שטח גדול מדי", הוא אומר, "בסביבות אחת בצהריים יצאתי להתקפת נגד, נסעתי מערבה לכיוון המדונה והתעלה ואז השמדתי את הטנק המצרי הראשון שלי, בטווח 3,800 מטר. זו היתה הרגשה נהדרת.
"אמרתי לדן שאני בעמדות ויש לי הצלחות, ו'אם תכניס את 3 (גדוד 195) משמאלי, אנחנו דוחפים אותם חזרה'. אבל 195 לא יכול היה להגיע ואני נאלצתי לנסוע אחורה כי לא יכולתי להישאר לבד בעמדות. לעת ערב הקמנו חניון גדודי של שלושה טנקים, אבל במשך הלילה התחילו להצטבר כלים ובבוקר הייתי כבר עם 14 טנקים".
ב־8 בחודש, יום התקפת הנגד הכושלת של צה"ל, יצא סקל בבוקר עם כוחותיו אל הדיונות שמדרום לקרת מורה, השולטות על כביש התעלה. ב־9 בחודש היה שם עם שתי פלוגות, ואילו המצרים שלחו לכיוונו גדוד טנקים מכיוון מעוז המזח.
"הם התחילו לקצר טווחים אלינו ובערך ב־2,000 מטר התחלנו לפגוע בהם", הוא מספר ועיניו נוצצות, "בתוך 20 דקות השמדנו גדוד מצרי שלם, כולו בער, תקענו אותם אחד־אחד. חשבתי את עצמי לאיזה נפוליאון, אז עליתי על גבעה כדי לראות את שדה הקרב, ואיזה טנק מצרי שחשבתי שכבר מת תקע לי פגז בזחל וקרע לי את כנף הטנק. עפו לי רסיסים לפרצוף. ירדנו מהר מהעמדה ואיך שירדנו פגע במקום שבו היינו פגז נוסף".
בימים הבאים ביצעו הגדוד והחטיבה לחימת בלימה על ציר המיתלה, אולם המלחמה זימנה לסקל עוד קרב הרואי. "ב־12 בחודש נקראנו לעזרת גדוד 195, שתקף גבעה שנקראה גבעת העמודים", הוא נזכר, "היה שם קרב קשה ואני נסעתי לעזרה עם הטנק שלי. פתאום, אחרי שעברתי דיונה קטנה, מצאתי את עצמי במעין חצר שבתוכה שורות־שורות של חיילים מצרים.
"התחלתי לירות במקלעים ולזרוק רימונים, ולפתע מופיעים מולי שני טנקים בטווח 400 מטר. גיורא בן ארי, הקמב"ץ שלי, שהיה גם הטען־קשר, הזין טווח 1,200, שזה טווח קרבי, ואנחנו ירינו ראשונים. את הפגז הראשון החטאנו, אבל העפנו המון חול על הטנק שעליו ירינו. עם הפגז השני פגענו בטנק השני ואז חזרנו והשמדנו גם את הטנק הראשון.
"כשהתאפסתי, הבנתי שאני נמצא כמעט לבדי והחלטתי לנסוע לאחור. לימים התברר לי שכשירינו על שני הטנקים הללו קם מאחורינו חייל מצרי עם אר.פי.ג'י מצרי, אבל נגמ"ש הקש"א שלי, זוטא, חיסל אותו ולמעשה הציל אותי ואת הצוות מפגיעה ישירה".
את המשך המלחמה העביר סקל בגזרה הדרומית של התעלה וב־23 באוקטובר נקרא לצלוח אותה. "עברנו על גשר הגלילים ונכנסנו לאפריקה. נסענו מערבה וב־24 בחודש הגיעה הפסקת האש, ולאחריה התארגנו במקום שנקרא גבעות ג'ניפה.
"כשהיינו שם הגיע אלי חיים גורי, שאותו הכרתי עוד קודם ואני גאה לקרוא לו ידידי. ראיתי אותו יושב בפנים נפולות וכששאלתי אותו 'מה קרה?' הוא ענה בעצב, 'אתה לא יודע מה קורה בעורף'. הבנתי זאת היטב בחופשה הראשונה שלי אחרי המלחמה, בסתיו העגמומי של סוף נובמבר".
על חלקו במלחמה זכה סקל בעיטור העוז. גדודו, גדוד 52, נותר מאז בחטיבה 401, והוא ואנשיו ישבו בסיום המלחמה בק"מ ה־101.
"הארץ שינתה את פניה"
המלחמה היתה שיאה של תקופת שירות ארוכה במיוחד, שבע שנים סוערות, שאותן העביר סקל בסיני ועליהן כתב את ספרו "סיני שבלב" (הוצאת ליאור שרף - הפצות, עורך: דני דור), שיצא לאחרונה.
קדמו לו הספרים "הסדיר יבלום", שעליו זכה בפרס יצחק שדה, "בן הארץ", "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"ימי לבנון", המתאר את לחימת אוגדה 252 שעליה פיקד במלחמת שלום הגליל.
הוא בן 80, יליד המושב בית יוסף בעמק הירדן ("מקום קשה, חם ויבש, שביאליק כינה בשם 'חרבוני קיץ'"). אביו יליד דמשק ואמו ילידת פולין, וכשהיה בן 5 עבר עם משפחתו לחולון, שם גדל. את שירותו הסדיר העביר דווקא בגולני, השתחרר כמ"מ צעיר, הלך ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והכיר את רעייתו עדנה. בספטמבר 1966 נולד בנם הבכור יואב ז"ל, ב־1969 הבת ורד וב־1973 הבן הצעיר אבנר.
לאחר סיום לימודיו החל לעבוד במכון הגיאולוגי, אולם מלחמת ששת הימים, שבה שירת כמילואימניק, טרפה את הקלפים. "הארץ שינתה את פניה. ירושלים הפכה ל'עיר המון גויים', היתה תחושה אחרת לגמרי ואני החלטתי שאני חוזר לצבא, לשריון. הלכתי לישראל טל, טליק, שהוא דמות מפתח בחיי, הוא הסתכל עלי בעיניו החודרות ואמר 'בסדר'.
"ב־28 ביולי 1968 לבשתי שוב מדים והלכתי לעשות הסבה לשריון, לטנקי הצנטוריון, השוטים. אחרי ההסבה הייתי סגן מפקד פלוגה אצל גורודיש, שהיה מפקד חטיבה 7, ולאחר מכן מפקד פלוגה בגדוד 77 שאיתה ירדתי לתעלה. זו היתה תקופת מלחמת ההתשה וקיבלנו קו מול פירדאן, בגזרה המרכזית של התעלה. שם היה לי 'כמעט ונפגע', אחד מעשרה שהיו לי בקריירה.
עמדתי במקום שנקרא הדקליות ופגז 152 מ"מ נחת 20 ס"מ מזחל ימין שלי. נזרקתי כמו טיל לתוך הצריח והצנטוריון הזקן והכבד נהם, נאנח ונחת על הזחלים. אמרתי 'נהג אחורה מהר', ירדתי מהעמדה וטיווחתי את הארטילריה לטובתי".
מלך סיני
את תפקידו הבא קיבל סקל ביולי 1970 מאברהם אדן, "ברן", שהיה מפקד גיסות השריון. "הוא אמר לי בחיוך 'לך תהיה מפקד פלוגת הסיור של חטיבת השריון 14, וכאן התחיל סיפור האהבה האמיתי שלי עם סיני. הגעתי לתפקיד בספטמבר 1970, ממש בסיום מלחמת ההתשה. הסתובבתי עם הג'יפ בכל מקום, הייתי מלך סיני".
לאחר מכן שירת סקל כסגן מפקד גדוד 9 ובמאי 1972 מינה אותו מפקד האוגדה דן לנר למפקד גדוד 52, התפקיד שבו שירת במלחמה. אחריה מינה אותו מח"ט 401 דן שומרון לסגנו, תפקיד שבו נשאר גם כסגנו של אהוד ברק, שהחליף את שומרון, ובספטמבר 1975 החליף את ברק כמח"ט.
בהמשך כיהן כמפקד בית הספר לשריון וכמפקד אוגדה 880, כראש מטה פיקוד דרום וכמפקד אוגדה 252, שאיתה לחם במלחמת לבנון. באפריל 1985 מונה לאלוף וב־5 בספטמבר 1986 נהרג בנו הבכור יואב, ששירת בסיירת גולני, במהלך פעילות מבצעית בלבנון. בינואר 1988 השתחרר מצה"ל.
ב"אזרחות" כיהן כמנכ"ל חברת פוספטים בנגב, תפקיד שעליו זכה בפרס קפלן, ולאחר מכן חזר שוב למדים, הפעם כמפקד חילות השדה. בתום תקופה מאתגרת בת ארבע שנים השתחרר שוב, באופן סופי, וכיהן עשר שנים בתפקיד מנכ"ל קצא"א, קו צינור אילת אשקלון.
"שירתי בסיני יותר מכל קצין אחר בצה"ל", הוא אומר, "ומלחמת יום הכיפורים היתה עבורי מעין סגירת מעגל, כי כמ"פ בגדוד 77 בהתשה הייתי בגזרה המרכזית, כמ"פ פלוגת הסיור הייתי 'מלך סיני', כסמג"ד גדוד 9 הייתי בגזרה הצפונית וכמג"ד 52 הייתי בגזרה הדרומית, כך שחרשתי את סיני לאורכו ולרוחבו, מהגוש המאגמטי בדרום ועד דיונות הענק שלחוף הים תיכון.
"את הספר אני מסיים בכך שכמפקד אוגדה 252 הקפדתי שאימוני הצמ"פ עדיין ייערכו בסיני והשתדלתי בכל פעם לרדת לאימון המסכם שם. ממש לפני השלמת הנסיגה מסיני הגעתי לבוחן האחרון - תרגיל הלילה - של הפלוגה האחרונה שהתאמנה בסיני.
עם סיום התרגיל שאלתי את אנשי הצוותים 'מי התותחן שירה את הפגז האחרון?' קם איש צוות והרים את ידו, משוכנע שביצע משהו שלא כהלכה. הרגעתי אותו ואמרתי לו שנפלו בחלקו הזכות והכבוד להיות תותחן הטנק שירה את כדור התותח הצה"לי האחרון בסיני, הלוואי".