מיקי גורביץ
הסופר והזקנה מרחוב עמדן 5
את יהושע קנז הכרתי ב־1987, במסעדה של חיים וחנה ברחוב בזל בתל אביב. הייתי בן 36, הוא היה בן 50. היו שם גם עלי מוהר, גם הקולנוען איתן גרין וגם הסופר חיים לפיד, שלמעשה הביא אותי למקום והכיר לי את יהושע.
נדמה לי שעד אז קראתי מספריו רק את "מומנט מוסיקלי" ואת "התגנבות יחידים", שפתחו בפניי שפה חדשה, מדויקת, עשירה וחפה מכל זיוף, שדומה לה פגשתי רק כשהגעתי לקרוא את כרכי "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון, יצירה שקנז העריץ ושקרא פעמיים ברצף, בצרפתית. בגלל אהבתו לפרוסט שנא את אנדרה ז'יד, מפני שזה סירב להדפיס את הכרך הראשון בהוצאת גאלימר, ולא סלח למרות שלימים ז'יד התחרט על כך מאוד.
בכלל, היו ליהושע אהבות ושנאות כמו לילד, שנהג לבטאן בשיחות מלאות אירוניה מעודנת, עם שני חבריו הוותיקים יורם ברונובסקי ואברהם יבין, שהיה עורכו. מעל שולחנם התעופפו תדיר גיצי לעג שנשמעו כמחמאות לאוזן בלתי מיומנת, ורק הזיק המבודח בעיניהם הסגיר את תוכנם האמיתי. במשך שנים רבות מאוד נפגשנו מדי צהריים במסעדה, שעם מותו של חיים הפכה למסעדה של קובי בנו. בימי שישי, שבהם לא פעלה המסעדה, מצאנו לנו מסעדה נוספת, והמסעדות הללו היו לנו מעין בית נוסף, שבו פגשנו, מדי יום, כמה מבני המשפחה שלנו, שלא היו אלא חברינו.
שמענו מיהושע על אישה מבוגרת, שגרה קומה מעליו ברחוב עמדן 5, ושלמרות סלידתו ממנה, מטיפשותה ומצרות עולמה, היה נוהג לעלות אליה מדי יום שישי, לקחת אותה לספר שיצבע את שערה, שלא תבצבץ בו חלילה שערה לבנה שתסגיר את גילה, הביא לה אוכל מן המרכול הסמוך ועשה עבורה את כל הסידורים שאישה מבוגרת זקוקה להם. כשאושפזה בבית חולים נסע לבקר אותה, וגם שם המשיך לדאוג לכל צרכיה. על כל הדברים הנוגעים לאותה אישה סיפר בדרך כלל בלעג, באירוניה, כמעט בכעס.
על כן כה גדולה היתה הפתעתנו לקרוא את ספרו החדש "בדרך אל החתולים", שעסק כולו באותה אישה, אלא שהפעם היה תיאורו מרגש, עטוף חמלה ותובנה עמוקה לנפשה. כמו היו שני יהושע קנז: האחד - שאינו רואה אלא את הטרחה שאותה אישה עומסת על כתפיו (למרות שאיש מעולם לא אילץ אותו לעשות למענה דבר), והשני - הסופר הגדול, הרואה בבהירות חדה את מה שמעבר לדברים, המזהה במקרה הפרטי את המשל האוניברסלי ואינו מאבד לרגע את היומיום על אינסוף גרגיריו הקטנים.
רבות משבחים את "התגנבות יחידים", אך בעיניי "בדרך אל החתולים" הוא יצירת המופת של יהושע. קנז כתב לא מעט על ילדות והתבגרות. לפעמים כשהייתי מתבונן בו מתרחק ממני אחרי שנפרדנו בפינת הרחוב, נדמה היה לי שאני רואה בהחזקת הגוף שלו, בהליכתו הנמרצת, בנפנוף הידיים, את הילד שגדל בפתח תקווה ושהמשיך לחיות בו עד זקנה. היה בו יושר של ילד תמים. לא פעם נאלצתי להפציר בו לחצות את הכביש, כשנעצר באור אדום, אף שלא נראתה מכונית במרחק רב, אף שטיילנו ביום כיפור. היתה בו יושרה של אדם טהור ושמחת קיום אמיתית. במסעדה הזמין תמיד בקבוק מיץ אשכוליות עם בקבוק סודה, מזג את שניהם לכוס אחת, ואמר בהנאה מבודחת: אהה, השמפניה של הטבע.
הוא אהב את הכתיבה, אף שייסרה אותו, הוא אהב את פריז אף שחי בעיקר בארץ, הוא אהב את חבריו אף שהבדידות היתה אהובתו. ואנחנו אהבנו אותו מאוד, אף שמעולם בעצם לא הכרנו אותו.
נדב שרגאי
חסכן במילים, קנאי לשפה
"יהושע יערוך אותך השבוע", כך התבשרתי מאות פעמים באכסניה העיתונאית הקודמת שלי, עיתון "הארץ", בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת - ורווח לי. "העורך יהושע קנז" - צירוף מילים פחות מוכר - שבמשך שנים נאלץ להתפרנס מעבודה בעיתון, ומעולם לא הסתיר כי מדובר במקור מחיה. חייו האמיתיים היו נטועים בעולם הספרות, הרחק מהכרוניקה העיתונאית, מהפוליטיקה, מהמדיני, מהביטחוני. אלה, בלשון המעטה, מעולם לא הלהיבו אותו, ולעיתים אף העיקו עליו. למרות זאת קנז היה שם, נוכח ועורך גדול, בראש ובראשונה מכיוון שכיבד כותבים וטקסטים. הוא היה קנאי למילים ולשפה והבין לליבו של מי שביקש לדייק בהן כמוהו.
העבודה מולו הביאה אותנו מעת לעת אל מחוזות השיח, שקנז כה נרתע מלהיכנס אליהם. האם הטקסט מעניין? מה אתה חושב עליו? מה דעתך? ניסיתי לא פעם לחלץ ממנו. הקשיתי עליו. והוא השיב לרוב כמי שכפאו שד, בנימוס מרוחק, חסכן במילים ומנסה לעקוף את שאלותיי. רק לעיתים רחוקות הצלחתי להבקיע את הסגירות שלו בנושאים שמהם ביקש להתרחק. ואז להפתעתי, ואולי גם להפתעתו, היה חורג מהקורקטיות, במילה אחת שבה עשה שימוש חריג: "טמבל". המילה שהפכה לכה ישראלית, ושמעבר לה לא הרשה לעצמו. בתואר היו זוכים בדרך כלל כמה מדוברי הימין הפוליטי והאידיאולוגי, שאת דבריהם הבאתי בכתיבתי.
אידיאולוגית, בשונה ממני - הלאומי־הדתי־הימני - קנז היה בשר מבשרם של השוקנים, ועל פי הגדרתו שלו אפילו "לא ציוני". אני לעומת זאת כתבתי ב"הארץ" על המתנחלים ומפעלם בהערכה. קנז לא אהב אותם. הוא תמך ב"שתי מדינות לשני עמים" לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כפי שהסביר פעם בראיון לשירי בן ארי, "כדי שישראל תהיה מדינה בה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות..."
מולי, אני מודה, הוא ניסח את הדברים מעט אחרת. על משנתם של אחדים מהרבנים הוא רטן כי "אלה אינם רבנים, דבריהם אינם יהדות ומוסרם אינו מוסר". אלא שהשיח עימו מעולם לא הרחיק לכת מעבר לכמה משפטים קטועים. עזוב, היה אומר, "מה אני מבין בפוליטיקה" או "מה זה בכלל משנה מה אני חושב" וגם "אני לא מעניין כאן... אני לא העניין כאן".
כעורך הקפיד על קלה כבחמורה, הן ברמת הניסוח, הן בפיסוק והן בסדר הדברים. הוא היה עבורי מורה מושלם. בניגוד לנטייה של כמה עורכים להתנתק מהכותב ולהתרכז בטקסט בלבד, קנז היה שונה. "שלום, מדבר יהושע, למה התכוונת כשכתבת כך וכך?" היה טורח להתקשר ולשאול. "כמו הנביאים הקנאים לשם", משירו של ירון לונדון על אליעזר בן־יהודה, גם קנז "קינא לפועל ולתואר ולשם"... ושפתו, כמו בשיר, "גדלה ולא הכירה את מראה דמותה בבוא השחר". זכיתי.
קרן דותן
המכוער שמתייפֶּה, היפה שמתכער
אומרים על יהושע קנז שהוא היה סופר ישראלי מאוד, ואומרים שהיה מאוד לא שייך לספרות המקומית, ושני הדברים נכונים. הכתיבה שלו מתבוננת בקיום הישראלי, רואה גם את הצדדים הפחות יפים ואפילו כעורים שלו - ומנסה לשמור על מרחק בטוח. מנסה, ולא תמיד מצליחה. והכישלון הזה הוא כנראה הדבר היפה ביותר בכתיבתו.
יש סצנה ב"התגנבות יחידים" שבה בן דמותו של קנז, מלַבֵּס, מתבונן במה שמתרחש בין אחד הטירונים המזרחים, רחמים בן חמו, לבין אמו שבאה לביקור בבסיס. היא מתקרבת אל השער, מטפחת לראשה, ובידיה סל מלא מטעמים. בנה מתבייש בה, מסרב לצאת אליה, אחר כך יוצא, בועט ב סל, בוכה ומתרפק בחיקה. זאת סצנה מביכה, מטרידה, והיא מתוארת בפרטי פרטים, דרך עיניו של מלבֵּס שלא מצליח להסיר ממנה את המבט. חברו אבנר אומר לו שאסור להביט, שיש דברים שצריך להשאיר בפרטיותם, אבל הוא נשאר על עומדו, אף על פי שהוא יודע שמבטו מוסיף ל"כיעור" של הסצנה; שהסצנה הופכת, עם נוכחותו, לנלעגת ובזויה, ויותר מזה, שהוא עצמו הופך להיות חלק בלתי נפרד מאותו כיעור. הקו המתעתע שבין היפה למכוער - המכוער שמתייפֶּה, היפה שמתכער - מעסיק את קנז לאורך כל כתיבתו.
הכיעור אצלו אינו רק הבחנה אסתטית, יש לו גם ממדים אתיים, פוליטיים, מרחביים. ב"התגנבות יחידים" השאלות על היופי מקבלות ממד אקטואלי, כשהרומן נוגע בסוגיה הנפיצה של מוזיקה מזרחית. בזמן שאותו בן חמו רוקד ריקודי בטן לצלילים מזרחיים, כמה מהאשכנזים עומדים בצד מבוהלים. אחד מהם, ילד שמנת חובב מוזיקה קלאסית, ניסח את סערת רוחו במילים שבדיעבד, במרחק של יותר מ־30 שנה, מתברר עד כמה קלעו למלחמת התרבות שהתפתחה כאן. "כשהם שרו אתמול את השירים המגעילים שלהם ובן חמו המגעיל רקד, ממש נכנס לי פחד: אם באמת גם זאת אמנות וגם זה מין יופי... אז אולי אין בכלל טעם לחיים שלי. אם הכיעור הזה הוא גם כן אמנות אז הכל לא שווה כלום. כלום! אז הולכת להיות פה מלחמה לחיים ולמוות".
מלַבֵּס נמשך לאליטה המאוימת הזאת אבל גם נדחה מפניה; בעיניו גם היא מסמנת עמדה נלעגת. היופי עבורו נמצא ביכולת המאוזנת "לחיות עם בני אדם, יחד עם הכיעור והגועל". אבל המשיכה של קנז אל השולי והבזוי לא גולשת גם אל הממד הצורני של כתיבתו, ששומרת על דיוק וריסון מופתיים, נמנעת מעודפויות, מצרימות, מגסויות, אפילו מ"לכלוך" העברית בשפות זרות.
למרות המשיכה שלו לכל האחרויות השוליות, קנז נזהר לא לכתוב בקולן. במובן הזה, ואולי דווקא מפני שהכתיבה שלו מסמנת שיא של זיקוק בספרות העברית, היא היתה קטליזטור לנטישת המודוס האסתטי הזה בעשורים הבאים לטובת קולות מזוקקים פחות, שרופפו את כל מה שקנז ריסן.
ענת עינהר
זיקוק הגלוי והסמוי בנפש האדם
ביום שני, איבדו בני האדם דבר מיוחד במינו. מותו של יהושע קנז סילק משדה הראייה את מבטו החד־פעמי במופע הקיום האנושי - על עליבותו, על תפארתו ועל האבסורד חסר התקנה שמשוקע בו. נדמה שלא היה דבר שנעלם מעיניו של קנז - נפשותיהם הסוערות של צעירים מכל קצוות ישראל ב"התגנבות יחידים", ילדים שגילו לראשונה את טעם הבגידה ב"סודו של הנריק", קשישים הגולים בתוך חייהם ב"בדרך אל החתולים" או אימת השכנוּת האורבת מאחורי כל דלת ב"האשה הגדולה מן החלומות" וב"שורפים ארונות חשמל". פעם סיפר לי קנז, שבילדותו במושבה פתח תקווה בשנות ה־40, הוא ייחל לכך שהכל־הכל - השדות, הפרדסים, מגרשי החול - יתכסה באספלט ובניינים.
גם ספריו של קנז מאוכלסים בצפיפות, עולים על גדותיהם באנשים מאנשים שונים. כולם נאחזים זה בזה כדי להפיג את בדידותם, ובה בעת הם גוזלים זה מזה את שטח המחיה, את החמצן, אפילו את הנשמה. קנז הכיר בכפילות האפלה הזאת ורותק אליה. מאחר שאין ליישב בין שני הדחפים האלה, נידונו הדמויות בספריו, כמונו כולנו, לקיום בלא נחת. קנז לא נדרש ללכת למחוזות רחוקים, לפתל עלילות בלהטוטנות נוצצת, לסגנן דמויות גדולות מהחיים, לסלסל בשפה - די היה לו בניצוץ האספלט ובשוכני הבניינים שצמחו מתוכו.
יש מי שהיסוד הקיומי הזה מדבר אליהם באופן מיוחד, שהשפה הקנזית זה כבר נעשתה ביטוי מסחרר לראיית עולמם. קוראים כאלה, שנפשם נקשרה בספרים של קנז, יתקשו למצוא ספרות דומה לה. קשה להעלות על הדעת עוד סופרים שמסוגלים לבטא כך, בזיקוק מילולי, סגנוני, עלילתי, את הגלוי ואת הסמוי בנפש האדם. שוב ושוב, באמצע מלאכות היום, אני חוזרת אל ספריו כדי ללכוד דרכם, ולו לרגע, משהו מהחומר הנפשי הזה.
זכור לי רגע נדיר שבו, כך פתאום, הניחו רגע מילותיו של קנז לנפשות הפועלות ולשטף הסיפור, וכמו חברו זו לזו כדי לאחוז במחברן ולהפשיט את נפשו. "שבוע תמים דחקה עלי דאגה זו", הוא כותב באמצע הנובלה "מומנט מוסיקלי", "שסיבתה נעלמה ממני ומנעה אותי מהמשך כתיבתו של הסיפור הזה. מנוחתי נעכרה ונהרס כוח־הריכוז שלי. ישבתי שעות ליד מכונת־הכתיבה ואצבעותי, כמו מחשבתי, היו מאובנות. אמרתי בלבי כי אפסח על הקטע הזה ואעבור אל משנהו, אך המועקה לא הניחה לי."
כמה אמת וגילוי לב פועמים ברגע הזה, שבו הסופר מתוודה על חולשתו לעומת עוצמתה ונקמנותה של הכתיבה. לא, הכתיבה לא נועדה לפאר אותו, להטביע את חותמו בדברי הימים, לקנות לו כיבודים, לזכות אותו במטמורפוזה אמנותית; הכתיבה אינה אלא האמת שלו, ובלעדיה הוא פגום, כמעט שקרן.
קנז לא היה סופר אגוצנטרי. בעשור הראשון של שנות האלפיים הוא היה חבר מערכת בכתב העת "קשת החדשה", שערך אהרן אמיר. קנז קרא אז בסקרנות סיפורים קצרים שכותבים צעירים וחדשים שלחו למערכת, והיה נרגש לראות אותם מתפרסמים לראשונה. עם חלק מהכותבים הוא קשר קשרי ידידות, וליווה את כתיבתם המבשילה כחונך מסור, קשוב לכל מילה, מבלי לתבוע בעלות על טיפוחם ו"גילוים". הקשר הזה אינו חד־סטרי בשום אופן. קוראים צעירים לא חדלים לגלות את ספריו, להתאהב בהם ולראות בהם מגדלור ספרותי. הרי המבט הקריסטלי והעברית החפה מראווה אינם מתיישנים, וטוענים את תשעת ספריו באיכות על־זמנית.
קנז הלך אבל המבט שלו עודנו כאן, אצור בין דפי הספרים, והוא רענן ומפעים כביום היוולדו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו