"קשה מאוד לעמוד מול החולים"

מעטים הרופאים שיש להם היכרות כל כך קרובה עם הקורונה כמו לד"ר מרגריטה משבי, מנהלת פנימית ד' בוולפסון. בתחילת אפריל היא נכנסה לתפקידה כמנהלת מחלקת קורונה לאחר ששהתה בבידוד בגלל חולה מאומת שנמצא במחלקתה, ומלבד שלושה שבועות במהלך חודש יוני שבהם ירדה רמת התחלואה והיא חזרה לטפל בחולים "רגילים", היא כבר שבעה חודשים רצופים בתפקיד. לפני כשבועיים הסכימה להעביר את השרביט לעמיתה, ד"ר דורון מנחמי, כדי לצבור כוחות לקראת החורף.

"מה שאקח איתי מהתקופה הזו, בעיקר מהגל הראשון, זה הפחד של החולים", אומרת ד"ר משבי (60), בסיכום התקופה שלדבריה היתה המעניינת ביותר ב־30 שנותיה כרופאה, "זה לא סתם פחד אלא חרדה מול זה שהם הולכים להפוך להיות חולים קשים. קשה מאוד לעמוד מולם, מכל הבחינות. החולה מבקש שיעזרו לו ושזה יסתיים, ואין לך אפילו את המימיקה להראות שאכפת לך ושאת רוצה לעזור ושאת נותנת הכל".

תחילת הדרך היתה מלאה בחוסר ודאות. "לא היו תרופות שאפשר להציע לחולים. השתדלנו עם מילה טובה להרגיע ולתת מענה ותשומת לב. כשהיינו צריכים לשכנע את החולים לקבל טיפול דרך הווריד עלו בכל פעם אותן שאלות - את חושבת שזה יעזור? זה לא מסוכן? זה באמת יעיל? אנשים הרגישו שהם לא רוצים להיות שפני ניסיון ומאוד פחדו. היה לי קשה להעביר את המסר ולגרום למטופל להאמין, כי גם אני לא הייתי בטוחה".

באמצע מארס, כשלושה שבועות לאחר שחולה הקורונה הראשון אובחן בארץ, אובחנו המקרים הראשונים גם בוולפסון. בתוך כמה ימים הרופאים התורנים בפנימית ד' נכנסו לבידוד בעקבות מגע עם חולה, ולאחר מכן נכנס לבידוד שאר הצוות בעקבות מגע עם חולה נוספת (משבי: "זו הפעם היחידה שהילדים שלי ראו אותי יושבת מול הטלוויזיה"). אחת האחיות נדבקה בקורונה מאותו חולה ובהמשך גם אמה, שנפטרה מהמחלה.

"במהלך הבידוד החליטו שהמחלקה שלי הופכת למחלקת קורונה, מכיוון שטריטוריאלית היינו מחוץ לבניין הראשי", מספרת ד"ר משבי, "ההנהלה שאלה אם אני אהיה מוכנה להישאר ולנהל".

השבועיים הראשונים נמשכו לחודשים ארוכים, וד"ר משבי מספרת על רוח ההתנדבות אצל כל העובדים: "לא הכריחו אף אחד. כתבתי לרופאים שלי כי היתה גם אפשרות שהם יעברו למחלקות אחרות. הייתי בטוחה שהצוות יבוא איתי ואכן, בפה מלא כל אחד אמר שיהיו איתי היכן שאהיה. ככה התחלנו חיים חדשים לגמרי, תקופה מעניינת לכולנו.

"הרגשתי שאני חייבת לתת תמיכה לכל הצוות ושאין מה לפחד. ברור שלכל אחד יש משפחה וידענו שיש סכנה מסוימת במה שצריך לעשות. ביום הראשון היו חרדה ופחד, ובתוך יום־יומיים ראיתי שהצוות מוכן להיכנס ולעשות כל עבודה שנדרש. ראו שיש מיגון".

ד"ר משבי גאה במיוחד בכך שבמשך כל שבעת החודשים איש מהצוות הרפואי והסיעודי שבמחלקתה לא נדבק: "זה אחד המרכיבים המובילים בעבודה שלנו - עד כמה חשוב להיות עם הנחיות של מיגון ומסיכות".

סכנת ההנשמה בגל השני

הטיפול נעשה תחילה בצורה של ניסוי וטעייה, מהאנטיביוטיקה אזניל, דרך טיפול בתרופה הידרוקסיכלורוקווין, שלדברי ד"ר משבי נמצאה פחות מתאימה לאוכלוסיית המטופלים הקשישים, ותרופות נוספות. לדבריה, מתן של פלזמה ממחלימים הצליח לסייע לחולים רבים.

מחלקת קורונה // צילום: יוסי זליגר

"זה עבד מצוין. היום את מרגישה שאת יכולה להציע משהו לחולים. בגל הראשון אפשר היה לתת מילה טובה, היום את יכולה גם להציע תרופות שאת רואה תוצאות שזה עובד. בגל הראשון יותר מיהרנו להנשים. לעומת זאת, בגל השני ראינו דיווחים מניסיון של בתי חולים אחרים שלא תמיד הנשמה היתה מוצדקת. האם זה הזיק? אני לא בטוחה. לא היו לנו אפשרויות טיפוליות. לא יכולנו לעצור את המהלך הטבעי של המחלה, וזה אולי גרם לאי־ספיקה נשימתית קשה.

"זה לא שלא היו הצלחות: בגל הראשון עשינו חישוב של תמותה בקרב מי שהגיע להנשמה והיא היתה בערך 60-50 אחוזים, פחות מהדיווחים במדינות אחרות. לצערי, בגל השני החולים קשים יותר ואני נזהרת מאוד להגיע להנשמה, כי יש אופציות טיפוליות. בגל השני בקרב חולים מונשמים התמותה יותר גבוהה. למה? קשה להגיד. בגל השני יש חולים יותר צעירים ויותר בריאים ורואים פחות הצלחה".

החולה שיישאר חרוט בליבה הוא אדם בן 63, בריא וללא מחלות רקע, שד"ר משבי הכירה מהעבר לאחר שאמו ודודתו, תאומות בנות יותר מ־80, טופלו במחלקתה ונפטרו. "הם זכרו היטב את המחלקה ופנו כשהוא הרגיש לא טוב, אחרי שבוע שהיה בבית עם חום גבוה", היא נזכרת. המטופל פיתח קשיי נשימה במהירות.

"הוא התקבל ביום שישי והבת התקשרה אלי בשבת למרות שהם שומרי שבת. ביקשו ממני משהו להרגעה. אמרנו שאנחנו פוחדים לתת כי זה עלול להשפיע ולהחמיר את המצב הנשימתי. היא ביקשה ממני לשכנע את האבא ועשתה לנו שיחת ועידה. כששאלתי בשיחה 'אמנון, מה אתה מרגיש?' הרגשתי שקשה לו לנשום; הוא אמר 'אני לא יכול. כל כך קשה לי, תעזרו לי'. כששמעתי את הקול אמרתי שהחולה חייב לעשות הנשמה. 

"התייעצתי עם תורן טיפול נמרץ כללי. בצילום כבר ראו את הנזק לריאה, הכל היה לבן. לצערנו, הוא היה כמעט חודש מונשם, עשינו את המקסימום, נתנו את כל הטיפולים. זה מקרה שהיה מאוד קשה מול המשפחה, הכרתי אותו אישית. זה מקרה שישאיר צלקת להרבה שנים. היו מקרים שראינו הצלחות בטיפול, אך בלב נשארים המקרים שבהם נתת את המקסימום והמקסימום לא שווה כלום".

ד"ר משבי נולדה בבריה"מ לשעבר וסיימה לימודי רפואה בטשקנט ב־1983. היא הגיעה לישראל בעלייה הגדולה של 1991, כשמאחוריה כבר כמה שנות ניסיון כרופאה, אך התחילה מחדש, למדה וקיבלה רישיון ישראלי. "זה אולי נשמע הזוי", היא צוחקת, "אבל שנה וחצי עבדתי בתור מתנדבת בפנימית ד' שאותה אני מנהלת כיום. בין כל הרופאים שעלו היית צריכה להוכיח מה את שווה". כעבור חצי שנה החלה לעשות תורנויות, ולאחר מכן קיבלה תקן שמומן על ידי משרד הקליטה והחלה בהתמחות בישראל ברפואה פנימית, שאותה סיימה בהצטיינות.

בבריה"מ החלה להתמחות באנדוקרינולוגיה. בארץ, כעולה חדשה עם שני ילדים שהיו אז בני 6 ו־5, לא השלימה את ההתמחות. במקום זה עשתה קורס והוכרה כרופאה יועצת לסוכרת. ב־2004 מונתה לסגנית מנהל פנימית ד' וב־2018 החלה לנהל את המחלקה. "המסלול שעשיתי הוא אחד הדברים שחיזקו אותי, למדתי לדעת להתמודד עם אתגרים שונים. זה לא היה קל, אבל כנראה יש לי גם גנים מתאימים".

היא אמא לשלושה (21, 34, 35) וסבתא לשני נכדים קטנים. במשך שבועות לא ראתה את בני משפחתה. "זו היתה השנה הראשונה שחגגנו פסח באופן מצומצם. במשפחה שלי נהוג שבכל שבת מתאספים כולנו יחד, והתקופה הזו היתה שונה. לידי גרים אחי ואמא שלי והמשפחה ולא ראיתי אותם תקופה. פחדתי שאמא שלי, בת 80, עלולה להידבק, והיה חשוב לי לשמור על הבריאות שלה.

"לילדים שלי היה קשה. הם היו שולחים לי סמס בכל בוקר 'אמא, תשמרי על עצמך, תהיי מוגנת'. הם פחדו אבל ידעו שלא אוותר, שאני לא מפחדת. יש הרבה דברים שלא סיפרתי בבית כי לא רציתי להכניס אותם ללחץ. הילדים שלחו לי סרט שצילמו כשנתניהו אומר שיוסר הסגר, והנכדה שואלת האם כבר אפשר לבקר את סבא וסבתא. אני שמחה שעברנו את התקופה הזו".

על תקופת העבודה האינטנסיבית במחלקת הקורונה מעיבות הטענות הקשות שחשף רן רזניק ב"ישראל היום", שנשמעו גם מצד רופאים במחלקתה, שלפיהן חולי קורונה מתו מהזנחה עקב מחסור בצוות סיעודי. "נתנו מה שידענו ומה שיכולנו לתת", היא מסבירה, "להגיד שזה גרם למוות זה ממש לא נכון. ברור שהיו קשיים, מכשולים ואתגרים, זה משותף לכל בתי החולים וקשור לכל מה שקורה בעולם. חולי קורונה מתים בכל העולם. עדיין יש הרבה סימני שאלה סביב המחלה, שאנחנו לא יודעים לתת תשובה וזה הקושי, שלא תמיד אתה מצליח. להאשים רופאים ולהגיד שלא עשיתם - זה לא במקום. אתה לא נותן את הנשמה כדי לשמוע שהרגנו חולים. זה כואב מאוד לשמוע".

כל אחד חלק מהמלחמה

ד"ר משבי אופטימית לגבי הסיכוי למצוא חיסון: "היום יש יותר מ־200 חברות בשלבים שונים לאתר חיסון. אני לא מאמינה שזה יקרה בחצי השנה הקרובה, אך מאמינה שיהיה חיסון כי עובדים על זה חזק. שום דבר לא נשאר לנצח, גם לא הקורונה.

"הרצון להמשיך כמנהלת המחלקה גם בגל השני היה כולו שלי. היתה תקופה סופר מעניינת, סופר טובה. נהניתי מהתחושה שתרמתי ונתתי. אחרי יותר מ־30 שנה ברפואה לא יכולתי לחלום על משהו יותר מעניין ברפואה ממה שקיבלתי".

מלבד האתגר להתמודד עם חולים במחלקה, ד"ר משבי מספרת שקשה לה לצאת מבית החולים ולראות אנשים שלא מקפידים על ההנחיות. "אפשר לפתוח הכל ולשמור על כל אמצעי המיגון והדרישות - אם נהיה ממושמעים זה יעבוד. גם אני לא רוצה סגר". 

"כרופאה אני חוששת שלא נוכל לתת מענה לא רק לחולי קורונה אלא גם לחולים רגילים. אולי בעוד שנה-שנתיים נהיה בלי קורונה אבל עם חולים שאובחנו מאוחר יותר, בגלל אוכלוסייה מבוגרת שחששה לבוא להיבדק.

"אני בעד מיגון ולא בעד סגר. אבל אנשים לא ממושמעים. היינו עם הבת בקניון כשהכל היה פתוח. עומדת אישה עם מסיכה על הצוואר, פתאום מתחילה לדבר בטלפון. אני אומרת לה, 'סליחה, את יכולה לשים מסיכה?' והיא התחילה לצעוק.

"כל אחד בעם ישראל אחראי כמה נצליח מהר לנצח את הנגיף ונוכל לעבור את התקופה הקשה. שכל אחד יחשוב 'גם אני חלק מהמלחמה' - רק אז נצליח".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו