אחרי שיצא המרצע מן השק, ושר הביטחון בני גנץ הודיע לכל העולם בראיון שנתן לעיתונות ערבית על תפיסתו הפשרנית מול הפלשתינים, ניתן להבין כמה ממהלכיו של נתניהו בשנה האחרונה – ממשלת האחדות, המידור סביב הסכמי השלום וגם ההתעצמות הביטחונית.
באחד הראיונות הנדירים שנתן נתניהו לפני מספר שנים הוא נשאל לגבי מורשתו, ואמר: "ביצור ביטחונה של ישראל ל-100 השנים הבאות". אם תרצו, זו תמצית האסטרטגיה של רה"מ. אחרי שהתבונן בעשור הקודם במהלכים המדיניים והביטחוניים של ראשי הממשלה ברק, אולמרט ושרון, הוא הגיע למספר תובנות: אין תכלית להתפשרות מול הפלשתינים, יש צורך בהעצמה של צה"ל ביכולות אסטרטגיות, ואת הכלכלה הישראלית יש להזניק ככל הניתן. אלו אבני הדרך של ממשלות נתניהו מאז 2009, וכל פעולותיו במישור הפוליטי הן טקטיקה שתכליתה לממש את אותה מורשת.
ממשלת האחדות עם "כחול לבן" הייתה אילוץ פוליטי שנועד לא רק להוציא את "העגלה" מהבוץ אחרי שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, אלא גם לממש את הפירות האסטרטגיים כאשר בבית הלבן יושב בן ברית אמיתי לישראל, הנשיא דונלד טראמפ. נתניהו נקט בטקטיקה הידועה של "חיבוק דב" מול בני גנץ. אפשר אפילו להגדיר זאת כ"שמור את יריבך צמוד אלייך". זו הייתה טקטיקה מקיאווליסטית, שכל תכליתה לשמור על רציפות הרעיון האסטרטגי של נתניהו.
גנץ ידוע בחיבתו הרבה לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ולא מפתיע שהוא מצודד בפתרון הבעיה הפלשתינית כאילו היא אם כל הבעיות שלנו. אולם התפיסה הזו אינה מתחברת, שלא לומר נוגדת לחלוטין את האסטרטגיה של נתניהו, שמנסה בכל דרך לבודד את הפלשתינים, ולשמור על חייץ בין יהודה ושמרון ובין חמאס בעזה.

ועכשיו אולי אפשר להבין מדוע נתניהו מידר את גנץ ואשכנזי מכל המהלכים האסטרטגיים לאחרונה, בדגש על הסכמי השלום. היכולת שלהם להכניס את ה"תבלין הפלשתיני" לכל תבשיל מדיני הייתה מטרפדת את המהלכים, לכל הפחות מכניסה מחדש את הפלשתינים ה"זנוחים" לתוך המשוואה. וזה, כאמור, לא מצוי בתכניות של ראש הממשלה.
ההצהרות המדיניות של גנץ מוכיחות שפרדיגמת אוסלו לא ננטשה, היא חיה וקיימת בחוגי המרכז-שמאל, ובאליטה הביטחונית של ארגונים כגון "מפקדים למען בטחון ישראל". קשה להבין אחרי מתקפת הטרור העקובה מדם שהתרחשה כאן בעשור הקודם איך הפרדיגמה הזו עדיין חיה. איך אחרי שמצליחים להוביל התקדמות מדינית חסרת תקדים ללא הפלשתינים יש מי שממשיך לנסות ולהכניס אותם לקונצנזוס. ויותר מזה, קשה להבין איך אנשים ששלמו מחיר דמים בקרבות עדיין מצדדים בפרדיגמה הזו.
ההצהרה של גנץ ככל הנראה נבעה מהמציאות הפוליטית בה הוא מצוי - כנראה שהוחלט ב"קוקפיט" המרוסק של כחול לבן לחשק מצביעים מהשמאל-מרכז לקראת בחירות צפויות. פופוליזם טהור, בטח כשמובן שם שבקרוב מאוד חיסוני הקורונה יסיימו את המגפה הזו, והציבור הישראלי ישכח את ההחלטות המביכות של הממשלה, שלא היטיבו עם נתניהו.
מכאן שאנו מבינים מהי האג'נדה המדינית-ביטחונית של השמאל-מרכז, כולל חנופה לנשיא האמריקני הבא, ג'ו ביידן. ונותר רק לשאול את אותם משדרי רפיסות – באמת, זה מה שנשאר לכם בארסנל הפוליטי? הפלשתינים? לאיזו מדרגה נמוכה הצלחתם להגיע?

אפשר להבין את אי-הנחת המשודר מקהלים מסוימים נוכח ההחלטות האסטרטגיות של נתניהו, את אי השיתוף עם המערכת הביטחונית, את ההישענות על המועצה לביטחון לאומי ועל המוסד, המונהגים על ידי אנשי שלומו, שככל הנראה שלמים עם האסטרטגיה שלו, ומיישמים אותה כלשונה. אותם קהלים מבכים את "סוף הדמוקרטיה".
ומה שנדרש לשאול לקראת הבחירות הבאות הוא מה אנחנו מעדיפים? דמוקרטיה "ורודה" שמחזירה אותנו לידיו של אבו-מאזן, או דמוקרטיה "מקיאווליסטית" שממשיכה לבצר את עוצמתה של מדינת ישראל.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו-"האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו