ע', בן 17, לא מפרט את העבירות שבגינן ישב בבית הכלא. הן מאחוריו. הוא כבר למד לנטוש את ההרגלים שניטעו בו בזמנים שבהם חש שכבר לא יצא ממנו שום דבר, להתרחק מהם לאחר שהזיקו לו וחשוב מכך, להתקדם הלאה - ולהעז לחלום. "אני מתחרט על סיפור החיים שלי, על מה שקרה לי ועל דברים שעשיתי, אבל עברתי כאן תהליך משמעותי", הוא מתוודה.
יחד עם 40 נערים נוספים שוהה ע' ב"בית הנער", מעון טיפולי שיקומי סגור הפועל ברשות חסות הנוער במשרד הרווחה. לפני כשנתיים החליט לנצל את ההזדמנות האחרונה שניתנה לו ולהתמסר לשיקום. בעוד שמונה חודשים הוא צפוי לצאת הביתה, שואף להתגייס לצה"ל.
איזה נער היית לפני שלוש שנים?
"הנער שהייתי בעבר היה עצבני, כועס כל הזמן, תוקף ובעיקר מופנם, אחרי הכלא כבר היה שלב שלא האמנתי שייצא ממני משהו. היום זה ממש אחרת, עברתי תהליך רציני, לא ויתרו עלי, וחשוב מזה, אני לא ויתרתי על עצמי".
מה היה הדבר שהוביל לשינוי?
"נקודת המפנה היתה כשמצאתי את מה שאני הכי אוהב - לרקוד. זה מוריד ממני את כל העצבים, אני מתמסר לזה. בסוף היום אני מוצא פינה שקטה, מפעיל את היו־טיוב, לומד בעצמי תנועות חדשות, אני רוצה להצליח ושואף ביום מן הימים להגיע לחו"ל".
החומות הגבוהות של מבנה המוסד, גדרות התיל והשמירה הקפדנית, עלולים להטעות. כשנכנסים פנימה מתגלים ביתנים רחבי ידיים, מדשאות ענקיות, מגרשי כדורסל וכדורסל, וצוות זמין ומסור של מדריכים ועובדים סוציאליים שמספקים מענה רגשי 24 שעות ביממה. כל הנערים מגיעים בצו בית משפט, כשהמטרה היא לבחור מחדש במסגרת, לרצות להיות חלק ממנה, וחשוב מכל, להפנים ערך עצמי ולצבור חוויות מיטיבות.
לבנות מחדש את הערך העצמי
"העולם שבחוץ קשוח", מספר א' (17) שנמצא במסגרת זה שלוש שנים. "נהגנו להסתובב ברחובות, כבר בגיל 14 התנסיתי בעישון הג'וינט הראשון, ומשם קל היה להיגרר. אם לא היינו כאן היינו עלולים למצוא את עצמנו כל החיים ללא מעש, ללא עתיד. יכול להיות שהייתי נכנס לכלא ולא יוצא משם".
מה גורם לנער להתנסות בסמים?
"זה תלוי מה הוא עבר בחיים, בילדות שלו. אצלי זה היה הגירושים של הוריי. זה עשה את שלו, משהו אצלי נשבר. היו מקרים שאבא שלי הבריז לי ולא הגיע - וזה שיגע אותי, אז ברחתי לרחוב. לאמא שלי לא היה מושג מה קורה איתי, הייתי משקר לה ועושה מה שבא לי".
חשיבות השגרה. "בית הנער" צילום: גדעון מרקוביץ'
עד שהגיעה נקודת השבר.
"ברגע שמסתיימת ההשפעה של הסם, אתה חוזר בדיוק לאותו המקום שבו היית. אתה מנסה להשכיח את הכאב, לא להתמודד עם מה שקורה כאן ועכשיו ומוצא את עצמך חי בשקר. היה שלב שחטפתי דיכאון עמוק ועברתי ניסיון אובדני, זו היתה זעקה לעזרה".
שלוש שנים אחרי, א' במקום אחר. הוא עוסק באילוף כלבים, מתנסה בפעלולי קסמים וגם מנגן בגיטרה. לאחרונה הוא מתכונן לשירות הצבאי. "בית הנער עזר לנו לחזור לתלם, להפוך ממתבגרים לבוגרים. הרעיון הוא לקבל אחריות על מה שעשית ובעיקר על מה שאתה רוצה ויכול לעשות בעתיד. להפוך להיות מישהו עם מטרה בחיים. ראיתי שאני מתקדם, שאני מקבל פידבק חיובי, שאומרים לי כל הכבוד על ההצלחות, שרואים אותי".
שגרת החיים בבית הנער צפופה, מההשכמה בשבע בבוקר ועד תשע וחצי בערב. יום הלימודים מתבצע בקבוצות קטנות ובתוכנית מותאמת אישית, במסגרת מסלול היל"ה לצמצום פערים לימודיים. אחה"צ הנערים מתנסים במגוון מגמות, החל מצורפות, אמנות, שירה ומוזיקה, ועד לטכנאות סלולר, אילוף כלבים, ענפי ספורט ועוד.
"המקור של השינוי בתהליך שהנערים עוברים כאן הוא מעבר לגילוי הרצון הפנימי", מציינת נרדי עפארי, 41, מנהלת המעון מטעם עמותת עינב ואחראית להכשרת הצוות הטיפולי ובניית התוכניות השנתיות, "נוצרת כאן מעטפת בנייה ראשונית של הערך העצמי".
תחושת הכישלון נוגעת לנשירה מהמסגרות?
"בוודאי. כשילד נפלט ממערכת הלימודים זה לא תורם לחוויית הערך והביטחון העצמי שלו. אמנם בית הנער זו מסגרת שנכפתה עליהם, רק שבניגוד לעולם שבחוץ כאן יש מישהו שעומד מולם, הם פוגשים לראשונה מדריכים ואנשי צוות שמאמינים ששמים להם גבולות, רואים אותם, ומתעקשים עליהם. הם צוברים הצלחות, תחילה ברמה הכי בסיסית כמו לשבת מחדש בכיתה בשיעור של 45 דקות. הם לומדים לדבר על הקשיים שלהם, לשתף, לבטא את עצמם ולווסת תסכול".
איך השפיעה הקורונה על השגרה במוסד?
"בזמן ששגרת המסגרות בחוץ התערערה, פה דווקא התחזק החוסן הפנימי. שמרנו על מעטפת של שגרת חיים נורמטיבית. מצד אחד זה היה קורע לב כי הילדים לא הורשו לצאת לחופשות הביתה. רק שבזמן שכל המדינה בחוץ לא חגגה את החגים, הפסח בבית הנער היה אחד הערבים המרגשים. כולנו, הצוות והנערים, חגגנו יחד כמשפחה גדולה. עד לקורונה, החג בבית הנער היה עצוב עבור אותם ילדים בודדים שלא היתה להם משפחה לחזור אליה".
המקום הזה הופך לבית?
"בתוך התהליך הם מתמודדים עם הקושי שהיה בתוך הבית שממנו הגיעו. אנחנו לא מעוניינים לקחת מהם את הבית. להפך, הרעיון הוא לדעת להתמודד בדרכים חדשות עם הסיפור האישי, להשלים איתו ולרכוש סל כלים להתמודדות עם הקושי והכאב. בניגוד לתקופה המאפיינת את הקורונה - הנערים כאן לא היו סגורים בבתים, וסביר שאם זה היה קורה, טוב לא היה יוצא מזה. מעטפת השגרה והגיבוש עם קבוצת השווים מעניקים חוסן - זה ממש מציל אותם".
הרבה עוקבים - ושום חבר
שנת הקורונה מערימה לא מעט קשיים על בני נוער בישראל - ואין ערובה לכך שהסגר שהתחיל הלילה יהיה האחרון. קשיים אלו משמעותיים בפרט לנוכח התפוררות שגרת החיים של מסגרות החינוך, הדרישה להסתגר בבתים והמשבר הכלכלי והתעסוקתי שהפעיל בתורו מכבש לחצים על מאות אלפי תאים משפחתיים. הדו"ח האחרון של עמותת עלם שסיכם את הרבעון האחרון של השנה, מתאר תמונה קודרת למדי. ראשית, נרשמה עלייה של 40% בפניות של נוער לסיוע של העמותה. אחת המגמות המרכזיות שהעמותה מצביעה עליהן היא שנערים ונערות שלא היו קודם לכן במעגלי סיכון, מצאו את עצמם מידרדרים לשוליים החברתיים, שהתרחבו.
חוסן חברתי. עפארי // צילום: גדעון מרקוביץ
הדו"ח מציג שיעור נשירה ממסגרות חינוכיות (אחד מכל עשרה ילדים), החרפה משמעותית במצוקות הנפשיות, עלייה במקרי האלימות, בפגיעות העצמיות ובשימוש באלכוהול ובסמים. הדיווחים על חרדה ודיכאון גדלו פי ארבעה, הפגיעות העצמיות פי 1.8, והפרעות האכילה הכפילו את עצמן ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. האלימות שהתעצמה בתחילת הקורונה, בתקופת הסגר, המשיכה להעמיק גם ברבעון האחרון. הדיווחים על אלימות בתוך הבית שילשו עצמם, והאלימות מחוץ לבית גדלה פי ארבעה. בהתאם, נרשמה גם עלייה דרמטית בשימוש בחומרים ממכרים, כאשר הדיווח על שימוש בסמים ובאלכוהול הכפיל את עצמו.
"דור העתיד שלנו נמצא במצוקה גדולה, המענה חלקי ולא מספק, ואין ספק שההשלכות של השנה הזו על נערים ונערות יהיו בעוכרינו", אומרת אירית אלוני, עו"ס קלינית MSW, מנהלת תחום מרכזי הנוער בעלם, "אני מקווה מאוד שקברניטי המדינה ישכילו להבין שאין מנוס אלא לחזק את מעטפת מסגרות התמיכה הרגשיות במערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות, שרואות את הילדים.
"את המצוקות האמיתיות ניתן לראות אך ורק בשפת הגוף, במפגש פנים אל פנים - הזום הוא ממש לא פתרון. היעדר המסגרות בתקופה זו פגע מאוד בהתפתחות של בני הנוער. ללא תנועות נוער, ללא מסגרות תמיכה, כשהחינוך הבלתי פורמלי שותק לחלוטין, בהיעדר המעטפת המרכזית והמשמעותית של צמיחה לצד קבוצת השווים שהיא קריטית בגיל הזה לפיתוח זהות, מצאו עצמם רבבות בני נוער תחת תחושת ריקנות, דיכאון, חרדה ובדידות. הם זקוקים לקשר, להכוונה".
אלימות ושימוש בסמים, מדגישה אלוני, מעידים על מצוקות רגשיות שלא מקבלות מענה הולם, וככל שהמצב הנפשי מתערער כך נראה עלייה משמעותית בהתנהגויות מסכנות חיים. הדרישה ללמידה מרחוק וההסתגרות בבתים הרחיבה ביתר שאת את החשיפה לפגיעה ברשת ובכלל, לפגיעה ממשית בדימוי ובערך העצמי ולחרדה חברתית.
"העולם הטכנולוגי והדרישה לתחזוק קבוצות ווטסאפ, נראות באינסטגרם ובטיקטוק משפיעים רבות על הערך והדימוי העצמיים של נערים ונערות. יוצא שאינספור מעגלים וירטואליים של קשר שאינו ממשי, מותיר אותם בתחושה של תלישות ובדידות. את רואה נערים שיש להם עוקבים, אבל אין להם חבר אחד שהם יכולים לשתף ממש במצוקות הרגשיות שלהם, והדבר מוביל בתורו לתסכול ולהעצמה של תחושת הבדידות".
המצוקה הכלכלית שפגעה בתאים המשפחתיים, הולידה אתגרים של מצוקות כפולות ומרכזי הסיוע של העמותה נתקלו בעלייה משמעותית בדיווח על נוער שמתמודד עם עוני. אלוני: "זו הפעם הראשונה שנאלצנו השנה לספק מענה של ממש בחלוקות מזון לילדים שמצאו עצמם רעבים. מרכזי הנוער שלנו התחילו לבשל ארוחות חמות. פגשתי ילדים בכיתות ו' שאמרו לי שהם בכלל לא מתרגשים לחזור ללימודים כדי לפגוש חברים אלא כדי לאכול אוכל חם, זה שובר את הלב".
איך השפיעו המצוקות של ההורים על החוויה הרגשית של בני הנוער?
"קשה להיות בראש ללימודים כשמתמודדים עם מצוקות כלכליות. הנערים רואים את הקושי בבית והופכים לחרדים לעתיד המשפחה. הדאגה הופכת להיות דאגה להורים, יש כאלה שנאלצים לקחת תפקיד מרכזי ואחראי כלפי האחים הקטנים, יש גם בני נוער שעזבו את הלימודים כדי לסייע להורים שלהם כלכלית. אחד הנתונים המרכזיים שגילינו זה שאחד מכל עשרה נשר מהלימודים בתקופה הזו. כמו כן, אנחנו נתקלים בדיווחים של נערים ונערות שמתמודדים עם קשיים חברתיים אבל לא רוצים להוסיף את המצוקות שלהם על ההורים, שמתמודדים בעצמם עם חוסר ודאות. ללא קשר ישיר עם גורמי מקצוע, הם הולכים לאיבוד".
מענה רגשי. שלום // צילום: גדעון מרקוביץ
מה בעצם נצטרך לעשות כשנחזור לשגרה מלאה?
"בתי הספר ומערכות התמיכה יצטרכו להניח את הפן הפדגוגי בצד ולהתמקד במצב הרגשי של בני הנוער. נצטרך לעשות את זה במערכות הפורמליות והבלתי פורמליות כאחד ובמקביל לתגבר את ההיערכות לצמצום הפערים בחינוך. אני מאמינה שנצליח לעשות את זה, אבל זה ידרוש מאיתנו מאמץ ושילוב כוחות, אם לא - נמצא את עצמנו עם השלכות הרסניות".
קושי באיתור מצוקות
ע', מנהלת יחידה לנוער וצעירים בעיר מעורבת במרכז הארץ, מתארת את הקושי בתחזוק ובמתן מענה למצוקות בטרם יגיעו לנקודות הקיצון. "בימים כתיקונם יכולנו לאתר את בני הנוער ולספק מענה לפני שהמצב מידרדר - היום מטפלים בעיקר במצבי חירום".
אילו תלונות עלו בתקופת הסגרים?
"יש עלייה לא פרופורציונלית במקרים של אלימות בתוך המשפחה ובאלימות מינית בפרט. אנחנו נתקלים ביותר סכסוכים וקונפליקטים משפחתיים שהגיעו למצבי קיצון. הגיעו גם יותר דיווחים מהמשטרה על נערות שצריך להוציא אותן מהבית בגלל שנשקפת סכנה ממשית לחייהן".
ע' מדגישה את הצורך בחיזוק גורמי האיתור לחיזוק הקשר בין בתי הספר למוקדי הסיוע והרווחה. "בתי הספר הם לרוב המוקד הראשוני שמדווח על מצוקות של בני הנוער, כי הם אלו שפוגשים את הילדים. היום, בגלל המעבר ללמידה מרחוק, יוצא שהרבה מורים לא ממש מודעים לקשיים ולמצוקות שבני הנוער חווים. אנחנו נדרשים ליותר ביקורי בית. כשנחזור לשגרה, אני משערת שנגלה מקרים חדשים שלא דווחו. הבעיה המרכזית היא שמצד אחד יש דרישה ברורה לתחזק את פעולות האיתור, החל מניידות לאיתור נוער משוטט, רק שקשה לאייש את התקנים בגלל התקציב שאינו מתגמל, אז מגיעים יותר מקרים".
הנתונים המדאיגים לא מפתיעים את יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, שעמדה בחוד החנית של זעקת הצוותים המקצועיים מול גל פניות בלתי נתפס של מצוקות התאים המשפחתיים ברבעון הראשון של המשבר. "עוד לפני הקורונה פספסנו את בני הנוער, משאבי השירותים האזרחיים של תמיכה בקהילה לא היו מספקים לפני המשבר, לא ברמת כוח האדם ולא ברמת המשאבים, כך שהשירותים החברתיים התגלו במערומיהם בתקופה הזו. הדרישה להסתגרות בבתים היא נקודת תורפה של תאים משפחתיים שכבר היו בסיכון. כשמערכות החינוך כמעט לא פועלות, ואין את המענה הישיר בין גורמי המקצוע לבני הנוער, והתא המשפחתי לא מוחזק - בני הנוער נפגעים".
מהן התופעות המרכזיות המדווחות בשטח?
"מעבר למצוקת העוני, אנו רואים עלייה של עשרות אחוזים בהתמכרות לאינטרנט ולפורנו בקרב נערים. הסוגיה השנייה היא נקודת עיוורון חד־משמעית ביחס לנשירה של בני נוער ממסגרות החינוך. מי שאין לו את העורף המשפחתי, נשר, וגם אלו שכן יש להם ומתקשים ללמוד מרחוק, לא מוצאים את עצמם, ואז מתפתחת חרדה, והתלמידים הולכים לאיבוד בגלל תחושת התלישות וחוסר השייכות למסגרות. נשירה סמויה היא קשה הרבה יותר, הם לא נכנסים לסטטיסטיקה, כך שנחווה את ממדי התופעה עם החזרה לשגרה. כמו כן, אנחנו עדים לצעירים שהפכו לחסרי קורת גג. מדובר במי שעד לקורונה קיבל מענה בבתים של חברים. רק שעם הסתגרות התאים המשפחתיים בתוך עצמם, לא היה מי שיארח אותם".
גל שלום, מנהלת תוכנית צהלה בעמותת אלומה הפועלת לקידום בני נוער ולצמצום פערים חברתיים, מספרת על הלקחים שנלמדו מתקופת הסגר הראשון: "בתחילת המשבר כולם הפכו נטולי מסגרות, אבל עם הזמן, בפרט בסגר השני, התמונה נראתה אחרת כיוון שיותר רשויות מקומיות החזירו ללימודים לפחות את הכיתות המיוחדות עבור נוער בסכנת נשירה".
אחד מאתגרי התקופה, לדברי שלום, הוא סכנת הרחבת הפערים החברתיים. "לימודים מרחוק הם אתגר עבור כולם, גם עבור הצוות החינוכי המקצועי, אבל תארי לך מה קורה לנער שעד לפני המשבר התקשה בלימודים והיה זקוק לתמיכה ולליווי, לצד העובדה שלא לכל משפחה יש את האמצעים ולא לכל ילד יש מחשב, השיטה הזו מגדילה את הפערים החברתיים".
עם זאת, מציינת שלום, שמעבר לכל עניין פדגוגי, מה שנדרש יותר מכל הוא מתן מענה רגשי. "בין שמדובר בנוער שיש לו עורף משפחתי, ובין שלא, הנערים והנערות זקוקים לעין שתראה אותם, למי שיכווין אותם, שישמש אוזן קשבת, שילווה אותם במסע ההתבגרות שלהם".
חרמוני רואה את המשבר כהזדמנות לשינוי ולחישוב מסלול מחדש. "אם אנחנו חברה חפצת חיים, זה הזמן להתעורר. אנחנו חייבים להבין שהשירותים האזרחיים - מערכות הרווחה, החינוך והבריאות, ובפרט מערך הסיוע הנפשי - חייבים לקבל חשיבות לאומית גבוהה הרבה יותר. את ההסתגרות פנימה בתוך התאים המשפחתיים צריך להחליף בחיזוק הקהילתיות.
"ההורים הם לא אנשי מקצוע, הם לא יכולים לספק את המענה הפדגוגי ואת הטיפול הרגשי, בוודאי לא בשעת משבר לאומי חריף. מערכות הסיוע והתמיכה הגיעו אנורקטיות לתוך ההתמודדות עם המגיפה, עכשיו זה הזמן לחשב מסלול מחדש ולהציב אותן בראש סדרי העדיפות הלאומיים".