אם מוחמד דראושה הוא ברומטר להתנהגות המגזר הערבי בבחירות הקרובות, אז לרשימה המשותפת, וגם לבנימין נתניהו ולליכוד, יש סיבה לדאגה. דראושה, ראש המפלגה הערבית החדשה "מען" (יחד), רחוק מההשקפות שביטא בן דודו המפורסם יותר, הח"כ לשעבר מטעם העבודה ומד"ע, עבד אל־והאב דראושה. דראושה ההוא דגל בביטול אופייה היהודי של המדינה ופעם אף הודה כי רבים מצעדיו נעשים בהוראת יאסר ערפאת.
דראושה הצעיר, שלפני שנים רבות כיהן כעוזרו הפרלמנטרי של בן דודו המבוגר, מדבר אחרת. "מדינת ישראל", הוא אומר, "היא מדינה יהודית ודמוקרטית. ארבע המפלגות הערביות, שנמצאות היום בכנסת, יודעות שחוק הבחירות מתנה כהונה שלהן בכנסת בקבלה של העיקרון הזה. אבל הן מעמעמות את זה ומטעות את הציבור הערבי כשהן הולכות עם ומרגישות בלי".
דראושה מבהיר כי "כתוב במפורש על שער הכניסה לכנסת: 'יהודית ודמוקרטית'. אלה כללי המשחק במדינת ישראל. אנחנו מקבלים זאת על עצמנו ובאים לשחק את המשחק הישראלי 'אול־אין'. פרגמטיים, מעשיים, ללא מעצורים. באנו לפזר את פקק התנועה שחוסם את ההשפעה הפוליטית של החברה הערבית".
אלא שהפרגמטיות של דראושה נגמרת כשמדובר בבנימין נתניהו. "מען" שייכת כמעט במוצהר לגוש מפלגות רק־לא־ביבי, למרות שאינה מגדירה עצמה כזאת. "זה ביבי ששייך למחנה 'רק לא ערבים'", דראושה מאשים, "12 שנה הוא מתעלם ועושה דה לגיטימציה ומסית נגד המגזר, ועכשיו במופע ציני, כאשר במגזר היהודי הוא מוגבל באלקטורט שלו - נתניהו פונה לציבור שלנו לקושש בוחרים. אנחנו לא מטומטמים. איני מאמין לו".
דראושה, מנהל המרכז לשוויון וחברה משותפת בגבעת חביבה וחבר סגל במכון שלום הרטמן, מבהיר כבר עכשיו שאם מפלגתו תצלח את אחוז החסימה, היא לא תסתפק בפחות מביטול חוק הלאום, ביטול חוק קמיניץ וביטול עוד 28 סעיפים בחוק הישראלי שהם "אנטי-ערבים ואנטי־דמוקרטיים". "רק אם נתניהו יעשה את התיקון הזה, נתייחס אליו אחרת", הוא מבהיר.
את "הפגישה המזויפת", כהגדרתו, בין נתניהו לבין ראש עיריית נצרת עלי סלאם, דראושה מתאר כפגישה למראית עין. "מסכן עלי סלאם", הוא אומר, "העירייה שלו בחובות של 172 מיליון שקלים, אין לו ברירה אלא לשחק את המשחק הזה מול ראש הממשלה, שהוא בעל המאה".
"הציבור נרדם בשמירה"
אלא שדראושה הוא רק צד אחד של המשחק הפוליטי החדש במגזר הערבי; זה שחותר עתה בגלוי להשפעה ולשותפות מלאה בתהליך קבלת ההחלטות כולל ישיבה בממשלה הבאה; זה שתוקף את הרשימה המשותפת על שהיא "מייצגת בעיקר את הכעס, ואינה חותרת להשפעה מבפנים", כדבריו.
הפנים האחרות של השיח הזה הוא נאיל זועבי, תושב הכפר נין, איש חינוך וחברה ועד לאחרונה מנהל בית הספר היסודי בטמרה. זועבי, איש ליכוד, מאמין לנתניהו. לפני ארבע שנים, "שלא בעונת בחירות", נתניהו ביקר בבית הספר שזועבי ניהל והתקבל שם בכבוד ששמור לרוזנים ומלכים.
נאיל זועבי // צילום: עבד זועבי
זועבי מתאר את התהליך שמתרחש עתה בין המפלגות הציוניות לבין ערביי ישראל כ"מעין נפילת חומת ברלין". לא פחות. "ליום הזה ייחלנו", הוא מכריז בהתרגשות. במקרה של זועבי ההתרגשות אותנטית. כבר יותר מעשור שהוא מנסה "להביא את מדינת ישראל אל הציבור הערבי", ועל כך מאוים ולא פעם מוחרם, אבל אינו מוותר.
"שנים ארוכות המפלגות היהודיות הדירו את רגליהן מהמגזר הערבי, ומנגד המפלגות הערביות עשו הכל כדי להמאיס את עצמן על הציבור היהודי והממשלה", אומר זועבי. "נציגים שלהן תמכו בטרור ולא חסכו בביטויי הזדהות עם מי שמבקשים להשמיד את מדינת ישראל. הם שכחו שהם אמורים לייצג את האינטרס של ערביי ישראל ולא של ערביי הגדה ועזה. הדברים הגיעו לידי כך שאבו מאזן הטריח עצמו להלווייתו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, בעוד הח"כים מהרשימה המשותפת החרימו אותה.
לדברי זועבי, "40 אחוזים מתושבי הרשות הפלשתינית, על פי סקרים, תומכים בנורמליזציה עם מדינת ישראל, בעוד הח"כים הערבים, אזרחי מדינת ישראל, שמכהנים בבית המחוקקים שלה, מתנגדים להסכמי נורמליזציה ושלום עם מדינות ערביות. זו התנהלות לא שפויה.
"אנחנו בפתחה של הזדמנות היסטורית שלא היתה כמותה מאז תחילת הסכסוך על ארץ ישראל בימי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני", הוא טוען, "אם הערבים מחוץ לישראל לומדים לעשות שלום ונורמליזציה עם ישראל, קל וחומר שהמפלגות הערביות יכולות לעשות שלום, ולהגיע להבנות עם ממשלת ישראל. הח"כים הערבים לא יוכלו להמשיך ולבלום את התהליך הבלתי נמנע הזה".
זועבי מאשים את הציבור הערבי ש"נרדם בשמירה, כשבחר פעם אחר פעם ברשימה המשותפת. המשותפת הצטיינה בלהביע זעם ותסכול, אבל החרם שלה על שותפות אמיתית בין יהודים וערבים והשתלבות בממשלה ובשלטון - הוא טעות לדורות. עכשיו הם בלחץ אטומי, כי הם מרגישים שאני ועוד רבים כמוני מושכים להם את השטיח מתחת לרגליים".
זועבי משתייך לחמולה עם עבר עשיר בממסד ובפוליטיקה הישראלית. הוא רחוק בהשקפותיו מאלה של ח"כ לשעבר חנין זועבי מבל"ד, שהשתתפה במשט הפלשתיני לעזה, וקרוב פי כמה לעמדות המתונות שבהן מחזיק אביו, עבד אל־כרים זועבי, ראש המועצה האזורית בוסתאן אל־מרג', או לאלה של בני זועבי המנוחים: עבד אל־עזיז א־זועבי, שכיהן כראש עיריית נצרת וכסגן שר הבריאות, ועבד אל־רחמן זועבי שכיהן כשופט בבית המשפט המחוזי וכשופט בפועל בבית המשפט העליון.
זועבי (50) הוא כרגע השם החם בבורסת ההימורים לשריון הערבי ברשימת הליכוד לכנסת הקרובה. הוא מבטיח שילך הלאה עם הליכוד גם אם ידלגו עליו ומישהו אחר מהמגזר ישוריין.
"רוצים 21 אחוזים"
גם אם זועבי מייצג ציבור רחב, הוא בין המעטים שמבטא את הדברים באופן כה מובהק: "אני ערבי ישראלי גאה. אין לי ארץ או מדינה אחרת. אין לי דגל אחר. אין לי גם בעיה עם 'התקווה'. אני ערבי ומוסלמי גאה וככזה יודע שיש לעם היהודי זכויות היסטוריות ודתיות בארץ ישראל. עם זאת", הוא מדגיש, "יש למדינת ישראל חובה אזרחית ומוסרית לדאוג לשוויון ולזכויות מלאות עבור אזרחיה הערבים".
זועבי מתראיין מנצרת. "רק לפני כמה דקות", הוא מספר, "היו כאן יריות. במרכז תל אביב זה לא היה מתאפשר. הממשלה אמנם הקימה תשע תחנות משטרה חדשות ביישובים הערביים, אבל זה לא מספיק. בכל שבוע נרצחים אנשים על ידי כנופיות פשע. אם המשטרה לא מסוגלת להתמודד לבדה, צריך להכניס לכאן גם את צה"ל ושב"כ".
אצל מוחמד דראושה רוחות השינוי מינוריות יותר. דראושה אינו מוכן בשום פנים ואופן שצה"ל יפעל בקרב האוכלוסייה הערבית - "מה, רוצים להחזיר לכאן מחדש את הממשל הצבאי?" הוא תמה. הוא מסויג גם ממעורבות שב"כ, בניסיון למגר את כישלון המדינה במלחמה בפשע הערבי, ומעיר בביקורתיות כי "ייתכן שהשב"כ כבר כאן", שהרי "לעיתים נטען שהוא נעזר בפושעים מהמגזר הערבי כדי ללקט מהם מידע בתחום הביטחוני".
רה"מ נתניהו ורה"ע נצרת עלי סלאם, בשבוע שעבר // צילום: חיים צח
הכשל מול הפשיעה הגואה במגזר הערבי הוא לדבריו כפול: "הן של החברה הערבית והן של השלטון. אנו כחברה הפכנו לאדישים. רבים חיים בדירותיהם, בווילות שלהם, ולא אכפת להם ממה שקורה בחוץ. זה תהליך התפוררות שמסכן את החברה הערבית. משפחות הפשע השתלטו על רבות מעמדות הכוח ומונעים ממנהיגים חברתיים לקחת את היוזמה לידיהם. במציאות הנוכחית קשה אפילו להפעיל ועדות סולחה".
במקביל, מאשים דראושה, "המדינה נעלמה, המשטרה חלשה, בתי המשפט סלחניים והשיטור הקהילתי לוקה בחסר גדול. מול כל שקל שהמדינה משקיעה אצלנו בשיטור קהילתי, היא משקיעה 7 שקלים בחברה היהודית".
אחרי דראושה בן ה־47 משובצים ברשימת "מען" לכנסת ה־24 אימאן גרה אלמלק (40), טוענת שרעית ומנהלת יחסי הציבור במכללת אלקאסמי בבאקה אל־גרבייה, וג'רס מטר, לשעבר ראש מועצת עילבון. בהמשך הרשימה דראושה מתכוון לשבץ גם יהודים. מען, לדבריו, תעסוק רבות בנושאי חברה וכלכלה. "לא ניכנס לממשלה שלא תבטיח מראש חקיקת חוק יסוד: שוויון לכלל האזרחים ואימוץ עקרון אזרחות שווה כבסיס לחברה משותפת בין ערבים ויהודים. איננו חפצים בפירורים, אלא בנתח מהעוגה באופן שוויוני ולגיטימי. אומרים שיש 11 אחוזים ערבים בנציבות שירות המדינות ו־6 אחוז בחברות הממשלתיות ופחות מ־1.5 אחוזים באוניברסיטאות, אבל אנחנו 21 אחוזים מהאוכלוסייה".
בין הלאום לכבוד האדם
בניגוד לזועבי, דראושה מבקש שהמדינה תכיר גם ב"זכויות הלאומיות" של המיעוט הערבי ולא רק בזכויות האזרחיות שלו. "זכותו של העם היהודי שתהיה לו מדינה משלו, וזכותו של רוב להגדיר את המדינה כפי שהוא חפץ", הוא אומר, "אבל אם הוא רוצה שהמיעוט יקבל את ההגדרה הזאת, הוא חייב להעניק למיעוט שוויון זכויות וגם להכיר בו כמיעוט לאומי. מועצת אירופה, שבה חברות 47 מדינות, ניסחה הגדרה לזכויות של מיעוטים לאומיים. הם יישמו זאת ב־23 מקרים. זה מתאים גם למדינת ישראל".
"בראייתי", מסביר דראושה, "ישראל היא גם מדינת העם היהודי, וגם מדינת כל אזרחיה; לא רק זה ולא רק זה. אני לא רואה בכך סתירה. בניגוד לחוק הלאום שעושה היררכיה בין יהדות לדמוקרטיה, חוק שהוא פסול בעיניי, אני חי בשלום עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם - היהודית והדמוקרטית הם שני ערכים שווים ולא היררכיים. בניגוד לחוק הלאום, שמבקש לקבע עליונות של היהודים עלינו, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא שם את היהודית לפני הדמוקרטית, ומשאיר לאזרח הערבי מרחב נשימה".
נאיל זועבי היה מנהל בית הספר הערבי הראשון בארץ שקלט לשורותיו את מתנדבי השירות הלאומי במגזר הערבי. "איני מחפש הכרה לאומית", הוא מצהיר מייד. "אני אזרח ישראלי. נקודה. מחיתי ואמחה נגד אפליה והזנחה ביישובים הערביים, אבל גם אדע לשבח השקעות רבות שנעשו שם בשנים האחרונות. במקביל אני מגנה כבר שנים, אקטיבית, טרור ואלימות מכל סוג שהוא. כך נהגתי כשנחטפו שלושת הנערים. אני פוקד בתי משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפעולות טרור. אני מייצג בכך לא רק את עצמי אלא רבים מקרב ערביי ישראל. זה בוודאי לא קשור לבחירות. זה מי שאני".
בשבת שעברה זועבי הופיע אצל "אופירה וברקוביץ'". הוא הרגיש שמתייחסים אליו שם כאל "בוגד וצבוע. מנקודת המבט הצרה שלהם ושל מתנגדיי, עדיף שאשאר במשבצת הערבי שבועט במדינה, שמפגין נגדה, שנגרר בהפגנות; שאמשיך להיות בצד של אלה שיורקים על השוטרים, שרואים בחיילי צה"ל מצורעים. אני לא שם ואני מבטיח לך שרוב הערבים לא שם. זהו רוב שקט, ואני מבטא אותו. נתניהו, שאני תומך בו, עשה רבות ברמה של תקציבים שוטפים ותקציבי פיתוח למען ערביי ישראל. מי שיבחן את הנתונים בצורה אובייקטיבית ייווכח בכך".
"לא נדחף לפתרון"
הוויכוח בין דראושה לזועבי, שהתראיינו ל"ישראל השבוע" כל אחד בנפרד, הוא בעיקר תודעתי. שניהם שואפים לשוויון אזרחי מוחלט. שניהם מבינים שהאופי היהודי של המדינה הוא עובדה מוגמרת. דראושה רואה את חצי הכוס הריקה: 47 אחוזים מהערבים בישראל מתחת לקו העוני, 50 אחוזים מקבוצת הגיל 24-18 אינם עובדים. זועבי מדגיש את חצי הכוס המלאה: תוכנית החומש 922 שאושרה ב־2016, הזרמה של מיליארדי שקלים למגזר, הכפלה של מספר הסטודנטים הערבים בישראל בעשור האחרון וגידול בשיעור המועסקים במגזר.
החידוש בדברי השניים הוא ההתנערות מדפוסי חשיבה ישנים שבמשך שנים אפיינו פוליטיקאים רבים ברשימות הערביות, והכרה מוצהרת שלהם בכך שהשינוי ייתכן רק מתוך הממשלה. לכל אחד יש תנאים משלו, אבל שניהם שוברים טאבו ומאתגרים את הרשימה המשותפת שהציגה עד כה קו מחאתי, לצד הזדהות מוחצנת עם העניין הפלשתיני.
זועבי אומר ש"כבודו של הסכסוך במקומו מונח, אבל היומיום של ערביי ישראל חשוב יותר". דראושה מסביר שהוא וחבריו תומכים במו"מ בין ישראל לפלשתינים, "אבל יש רש"פ וממשלה ישראלית, שינהלו ביניהן מו"מ. לא נדחף את עצמנו כמובילי הפתרון".
הסיכוי האלקטורלי של שני כיווני הפעולה הללו עדיין לוט בערפל. דראושה מציג סקר שערך פרופ' קמיל פוקס יחד עם ד"ר הישאם ג'ובראן, ולפיו 39 אחוזים מערביי ישראל תומכים כיום במשותפת, 21 אחוזים ב"מען", 7 אחוזים בליכוד, ורק 1.3 אחוזים במרצ. 13 אחוזים לא מתכוונים להצביע ו־14 אחוזים טרם החליטו למי להצביע. תוצאות הסקר הזה שונות מאוד מתוצאות האמת בבחירות לכנסת ה־23, אז הצביעו למשותפת 87.6 אחוזים מהבוחרים הערבים, 5.3 אחוזים לכחול לבן, 2.2 אחוזים למפלגת העבודה ורק 1.8 אחוזים לליכוד. זועבי מאמין שהפעם הליכוד יצליח יותר במגזר הערבי. הוא מקווה להיות חלק מההצלחה.
נתניהו, שבבחירות לכנסת ה־20 (מארס 2015) אמר: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", התנצל בהמשך והסביר שהתכוון רק למצביעי המשותפת. הוא מתנהל עם ערביי ישראל במערכת הבחירות הנוכחית מעט בדומה להתנהלות שלו מול האמירויות ובחריין בהסכמי הנורמליזציה עימן. בפועל, נתניהו מציע כרגע גם לערביי ישראל להתרכז בפתרון בעיותיהם ובשיפור תנאי החיים שלהם, ולהניח לסוגיה הפלשתינית.
בבחירות הקודמות, כשנתניהו תקף בחריפות את המשותפת, שיעורי ההצבעה במגזר הערבי נסקו לשיא של 64.8 אחוזים - רק 6.7% פחות משיעור ההצבעה במגזר היהודי. המשותפת זכתה ב־15 מנדטים. בכל חמש מערכות הבחירות הקודמות, מ־2009 ועד זו האחרונה ב־2020, הפער בשיעורי ההצבעה בין המגזר היהודי לערבי היה גדול בהרבה, ועמד על 12 אחוזים בממוצע. הפעם נתניהו פועל אחרת. מוקדם להעריך אם יצליח.