בית הקברות של המושב נהלל ממוקם על גבעה מוריקה הצופה אל השדות הרחבים של עמק יזרעאל. השבילים מסביב לבית העלמין התפוצצו במרבדים של רקפות וכלניות, ושמש של חורף אביבי צבעה את הנוף הנשקף באין ספור גוונים של יופי ארצישראלי. זו היתה התפאורה ההולמת לפרק האחרון בסיפורה של אגדה מקומית, אישה שסיפור חייה שזור בזה של הארץ והמדינה, ובדרך קצת בלתי רגילה, גם סבתא שלי.
רות דיין נטמנה בין בנה אסי ובנה אודי, בחלקה מתחת לזו של הגנרל שתום העין שפעם אהבו לאהוב והיום אוהבים לשנוא, אמא נצחית גם במותה. בני המשפחה והחברים נשאו נאומי פרידה סוחטי דמעות, כל אחד סיפר על הקשר האישי והמיוחד, על הקרבה, על ההבנה ועל האוזן הקשבת שמצא אצלה. ופתאום זה נחת עלי. יכלו להיות בבית הקברות בנהלל מאות אנשים, וכל אחד מהם היה יכול לספר כמה קרוב הוא חש אליה, משוכנע שהיא שלו, והדבר יהיה נכון. רות דיין הצליחה, בדרך שקוראת תיגר על חוקי הזמן והמקום, להיות הסבתא, הדודה, החברה הכי טובה ואשת הסוד של כל כך הרבה אנשים. לכל מי שהכיר אותה היתה את רות דיין שלו, מותאמת אישית, נוכחת בחיים ונחקקת בזיכרון. כעת הגיע הזמן לספר על רות דיין שלי.
את הקשר למשפחת דיין מעולם לא היתה לי הזדמנות לבחור. הוא נקבע בערך שנתיים לפני שנולדתי, כשהוריי, צעירים וחדורי אהבת אדם ואידיאלים, בחרו לקחת אל ביתם פעוט צהוב שיער וכחול עיניים שנפל בין הכיסאות. זה היה אמור להיות עניין זמני, אך כמו כל דבר בישראל, זמני הרבה פעמים זה הכי קבוע שיש. ככה נגזלה ממני הבכורה במשפחתי לטובת ליאור דיין, בנם של אסי דיין וקרוליין לנגפורד, וגם של אורי ורותם בר מקיבוץ דביר. בתמורה קיבלתי את אחד האנשים הקרובים אלי בעולם. על אף היעדר החומר הגנטי המשותף, אני יכול להעיד שאני מכיר מעט אנשים שקרובים אל האחים שלהם כמו שאני וליאור קרובים. ממסורת של הצקה משותפת להורים בנסיעות משפחתיות, ועד לינה משותפת בשוחה בשדה קרב בעיראק, ניתן לומר שעשינו כל מה שאחים רגילים עושים יחד, ואולי טיפה יותר.
כילד ידעתי שיש במשפחה את הצד של אמא, הצד של אבא והצד של ליאור. בצד הזה היו כל מיני דודים מיוחדים כמו דוד אסי, שהיה מגיע לבית במושב באישון לילה ונרדם על הספה, או הדוד אודי, שלוקח שני ילדים בני 10 ו־7 למטווח, שילמדו כמה כישורים שימושיים. כשבגרתי, הקשר עם אסי התפתח לחברות. חדות המחשבה, הידע העצום שלו, הרגישות האדירה וחוש ההומור הנבזי שלו היו חלק בלתי נפרד מהנעורים שלי. לצד אסי, בעיקר באירועים משפחתיים גדולים, תמיד היו גם את שאר בני משפחת דיין, גפן ובצר. אבל תמיד, לפחות עבורי, מעל השבט הגדול הזה התנשאה דמותה של רות.
בגובה העיניים
רות, שראתה בפוזיציה של סבתא תפקיד חשוב מאין כמוהו, הכניסה מהרגע הראשון גם את ילדי משפחת בר לתוך הגדרת התפקיד. היא היתה מגיעה בימי הולדת, טיולים ושלל אירועים משפחתיים, תמיד עם מתנות והילה קוסמופוליטית בלתי מעורערת, שאפילו כילד ידעתי לזהות. היא תמיד ידעה למצוא את תחומי העניין של כל ילד, לדבר בשפתו ולהצית את הדמיון והאינטלקט החבוי בו. אני לא אשכח שבמהלך ביקור אחד היא ישבה איתי, דרדק בן 6, וניהלה איתי שיחה מפורטת, בגובה העיניים, על ביקורה באיי הגלפגוס, על בעלי החיים המיוחדים שראתה שם, ושמעה ממני, ילד מוזר שאהב בעלי חיים וביולוגיה, כיצד זה מתקשר לתורתו של דארווין.
כאיש, כשהתחלתי לגלות עניין בהיסטוריה ובפוליטיקה, רות הפכה למקור בלתי נדלה של סיפורים. תמיד לפני שהייתי מגיע לבקר, היא כבר היתה מכינה מראש את הדברים שרצתה להראות לי. במהלך השיחה, באופן כמעט אגבי, היא היתה מבקשת מהמטפלת שלה, אתל, ששימשה לאורך רוב שנותיה בתפקיד יותר רל"שית מאשר מטפלת, להביא חפץ או מכתב ששמרה בצד. היא הראתה לי מכתבים מאלינור רוזוולט, מתנות שקיבלה משליטים באפריקה, ברכות שכתב לה דוד בן־גוריון ומברק שקיבלה מדה גול. נותנת לי להעביר את ידי על הפריטים ההיסטוריים.
מכתבים מאלינור רוזוולט, ברכות מבן־גוריון. בר עם רות והעוזרת אתל // צילום: באדיבות המשפחה
יכולתי לשבת שעות בסלון ביתה ברמת אביב ולהקשיב לסיפורים, שאותם סיפרה בעליצות, ללא טונים של חרטה או כעס, אבל כאלה שחשפו כמה קשיים ואתגרים עמדו מולה. היא סיפרה על שגרת העבודה הקשה בבית משפחתו של בעלה הצעיר בנהלל, שם עבדו מבוקר עד ערב, ובמהלך הלילה עסקו בכתיבה ובלימוד. העבודה היתה קשה, אך רות התרפקה על הזיכרונות, "זו היתה התקופה הטובה בחיים שלי", אמרה לא פעם. היא מעולם לא חסכה בסיפוריה גם את הקשיים שגרמו המלחמות שפקדו את האזור. היא סיפרה כיצד התנדבה לטפל בפצועים כשהאיטלקים הפציצו את תל אביב במלחמת העולם השנייה, וכיצד כמעט נפלה לבור שנפער בבניין כשפצצה איטלקית נפלה בו.
במקרה אחר, במהלך מלחמת העצמאות, היא נשלחה עם משה לארה"ב בעיצומם של הקרבות, באותו מטוס תובלה שבו הונח ארונו של האלוף מיקי מרקוס, מתנדב יהודי־אמריקני שאותו הכירה, ואת הצער העמוק שחשה באותה טיסה ארוכה לצד שרידיו. רות שנאה את המלחמה, היא היתה אדם של יצירה והרס נגד את הטבע שלה.
אחרונת דור הנפילים
רות לא חסרה סיפורים משעשעים שבהם כיכבו כל מיני דמויות היסטוריות. יום אחד כמעט גרמה לי להשפריץ תה מהאף כשתיארה כיצד הגיע אורד וינגייט, מייסד פלוגות הלילה, לנהלל כשהוא לבוש בחליפת יום ההולדת שלו, וכיצד המושבניקים החשדנים פחדו שהקצין המשונה הוא מרגל בריטי בשל התנהגותו האקסצנטרית.
מעולם לא זכור לי שרות אמרה מילה קשה או לא נעימה על איש. לעומת זאת, תמיד הרבתה לספר על אנשים שאהבה מאוד. נראה שהרגש שהנחה אותה בחייה היה אהבה - למדינה, לארץ, למשפחתה, וכן, גם לאותו גנרל שתום עין. אני זוכר ערב אחד, לאחר שהראתה לי מכתב אהבה שכתב לה, ששאלתי אותה בחוצפה של נער, "אחרי הכל, הבגידות, הריבים, את עדיין אוהבת אותו?" רות חייכה והשיבה שכן, ושתאהב אותו עד יום מותה.
כשנפרדתי בדמעות מסבתא רות, תהיתי למה בעצם אני בוכה. רות חיה חיים ארוכים וברוכי עשייה והצלחה. הלוואי שאצליח בחיי להגשים רבע ממה שהיא הצליחה. אז הבנתי שאינני בוכה עליה, שהלכה מאיתנו, אלא עלינו, שנותרנו בלעדיה, אחרונת דור הנפילים. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
