אם יאיר גולן לא היה נושא את הנאום ההוא, בערב יום השואה, הוא היה היום הרמטכ"ל. זאת לא הערכה, וגם לא קביעה פרשנית: גולן שמע את המשפט הזה מפורשות ממי שהחליט למנות במקומו לתפקיד את אביב כוכבי, שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן.
ממרחק של כמעט חמש שנים, מודה גולן לראשונה שלו ידע שזאת תהיה התוצאה, היה מתנסח אחרת. למי ששכח, הוא אמר אז בטקס במכון משואה, שבו נאם כסגן הרמטכ"ל, כי "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו־90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום".
"לא האמנתי שהנאום יעשה כזה רעש", הוא אומר. "תקרא לזה תמימות, אבל בכלל לא הבנתי שאני הולך לאירוע כזה. מי בכלל ידע מה זה מכון משואה? דיברתי שם מדם ליבי, כי ראיתי את הטרללת המטורפת שהלכה כאן אחרי האירוע של אלאור אזריה, עם הגל העכור של לאומנות שהוא לא אנחנו. לו ידעתי שתהיה לדברים כזאת תהודה, הייתי מתנסח אחרת".
"צבא היבשה לא כשיר" חיילים בתרגיל בצפון // צילום: אייל מרגולין - ג׳יני
וממרחק הזמן, באמת עוברים עלינו תהליכים כאלה?
"עוברים עלינו תהליכים ממש מסוכנים. אנחנו לא יוצאי דופן. תראה מה קורה לדמוקרטיות בעולם. יש ספר של שני חבר'ה מהרווארד, יהודים, שנקרא How Democracies Die. הם בדקו שם יותר מ-40 מדינות שיש בהן מנהיגות פופוליסטית – ונתניהו הוא מנהיג פופוליסטי – ואתה רואה איך בכל מקום הדמוקרטיה נחתכת לחתיכות. אז זה לא שאנחנו הופכים לנאצים, אבל יש פה תהליכים של לאומנות משתלחת ושל הרס הדמוקרטיה".
יש לך הערכה למה הדברים עשו כזה רעש?
"כי הפוליטיקאים אמרו לעצמם 'הוא רואה לנו'. הוא רואה את ערוותנו. ולכן הם יצאו עלי בכזאת עוצמה. הגישה היום של הימין היא להיכנס באם־אמא של כל התנגדות, כולל מסעות של השמצה ושקרים. הפיצו עלי שאני מזלזל בחיי חיילים, שאמרתי שחיילי צה"ל הם נאצים. החתימו מאה משפחות שכולות בדרישה לא למנות אותי לרמטכ"ל. זה היה קמפיין השתקה".
לא נהיית רמטכ"ל בגלל זה.
"זה לא אוכל אותי. אני לא קם בבוקר מתוסכל. נכון שהיה פה אלמנט של בחירה לא מודעת, אבל האחריות עלי ואני מרגיש עם זה בסדר גמור".
"הפוליטיקאים אמרו לעצמם 'הוא רואה לנו'. נאום "התהליכים"
"לא להילחם בהסכם"
יאיר גולן היה האלוף הכי מיליטנטי במטה הכללי. לו היו שואלים אז לאיזו מפלגה יצטרף כאשר יפרוש, הדעה הרווחת היתה שהוא חזק בימין. התדמית הזאת נבנתה לא רק משנים של שירות קרבי בתפקידי הקצה, אלא היא בעיקר תולדה של אופי: גולן לא ראה אף פעם בעיניים. במובן הזה, הוא היה הכי גולנצ'יק מבין הצנחנים.
כשהיה מפקד אוגדת יהודה ושומרון, הוא אישר לבצע "נוהל שכן" בעת מעצר פלשתינים בניגוד לפסיקה מפורשת של בג"ץ. הוא שילם על כך בעיכוב קידום, אבל היה שלם עם החלטתו: עשיתי מה שצריך כדי להגן על חיי החיילים, אמר אז. גם כאשר היה אלוף פיקוד הצפון – בראשית מלחמת האזרחים בסוריה – הוא ניהל מדיניות עצמאית, שעלתה לו בעימות חריף עם הרמטכ"ל דאז בני גנץ. גם במקרה הזה גולן היה משוכנע שעשה את הדבר הנכון לטובת ביטחון ישראל.
למכריו מצה"ל קשה להסביר את הפער הזה בין הקצין ההארד־ליינר שגולן היה במדים, לבין התדמית הכמעט הפוכה שיש לו היום בציבור. לו עצמו הדברים דווקא ברורים מאוד: "כשצריך להילחם – אני נלחם. ואני חושב שאני נלחם טוב. אני מכיר את המקצוע לא רע, וגם מבחינת האופי והמזג אני לא בוחל בעניין. אבל כשעוסקים בדברים ברמה הפוליטית, זאת כבר מדינאות ולא קרב בריונים בשכונה אפלה".
תן דוגמה.
"קח את איראן. הרעיון שהדבר היחיד שאפשר לעשות מולה זה לאיים ולתקוף הוא פשוט מטופש. ככה לא מנהלים אסטרטגיה. מי שקצת מבין את הנושא, יודע שלהתמודד מול איראן בלי ארה"ב זה לא אחראי. מה שנתניהו עשה עם הנאום בקונגרס ב־2015 היה לא אחראי, והנזקים שנגרמו איומים. ככה לא עובדים. אתה צריך את ארה"ב איתך.
"הסכם הגרעין – שנתניהו מחרף ומגדף חדשות לבקרים, ושלמרבה הזוועה הרמטכ"ל מחרה אחריו – היה הסכם טוב. זה לא שאין בו פגמים. הם היו מוכרים לנו מהתחלה. אני הייתי סגן הרמטכ"ל כשההסכם נחתם, והייתי הפרויקטור של הנושא האיראני במטה הכללי. כשהגיע ההסכם עשינו דיון בהשתתפות כל הגורמים, ואמרנו לעצמנו שאם איראן תמלא אחריו זה יהיה הישג מדהים. עובדה שבלי ההסכם הם יותר קרובים לגרעין מכפי שהיו איתו, ולכן צריך לפעול לשפר את ההסכם ואחריו לייצר הסכם חדש, ולא להילחם בו ולהפסיד".
גולן, באופיו, לא חוסך ביקורת. לא מעצמו, ולא מאחרים. הוא היה כזה תמיד: גם בצה"ל אמר את דעתו בלי לעשות חשבון. כתת־אלוף, מפקד אוגדה, הוא נטרף מהדרך שבה נוהלה מלחמת לבנון השנייה. כמי שגדל בגזרה, לחם בה וגם נפצע כמפקד חטיבה בימי רצועת הביטחון, הוא סבר שצה"ל עושה כל טעות אפשרית. הוא אמנם היה אז מפקד אוגדת יהודה ושומרון, אבל זה לא מנע ממנו לשלוח מכתב חריף לרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, ולהגיד את שעל ליבו.
כך נהג גם במבצע צוק איתן. גם הפעם זאת לא היתה אחריותו: גולן היה אז אלוף פיקוד הצפון, אבל דעתו הדהדה בישיבות המטכ"ל. "התנהלנו בהיסטריה מרגע שנחטפו שלושת הנערים. זה היה אירוע נורא, אבל ההיסטריה בקבלת ההחלטות שהתלוותה אליו היתה מיותרת. אני לא צמחוני כידוע בהפעלת כוח. וכשצריך להפעיל כוח, אני מפעיל. אבל הדברים נוהלו שם באופן שערורייתי".
באופן מפתיע, גולן לא מפנה את עיקר הביקורת שלו אל נתניהו. ממנו אין לו ציפיות, וגם אין לו שום הערכה לדרך שבה הוא מנהל (או בעצם לא מנהל) את הסוגיות האסטרטגיות. ביקורתו מופנית בעיקר לצבא: לדרך שבה גנץ ניהל את צוק איתן, לדרך שבה כוכבי מנהל את העניין האיראני, ובכלל – למה שהוא מכנה "הפרדיגמה של מודיעין ואש", או במלים פשוטות: לא למדנו כלום מארבעת האירועים הגדולים האחרונים (מלחמת לבנון השנייה ושלושת המבצעים בעזה).
"איינשטיין הגדיר טיפשות כלחזור על אותה הפעולה ולכל פעם לצפות לתוצאה אחרת. זה מה שאנחנו עושים. לבנון היתה כישלון מטורף. פספסנו הזדמנות לקרוע לחיזבאללה את הצורה. להתנפל עליו עם שלוש אוגדות ולתת לו בראש. להסביר לו שאיתנו לא מתעסקים. זאת בדיוק סוג הלוחמנות שאליה אני חותר. למלחמות יש מחירים נוראיים, וצריך לעשות הכל כדי להימנע מהן. אבל אם כבר החלטת להילחם – תילחם בכל הכוח. מה זה הדבר הזה?"
אותו הדין, הוא אומר, במבצעים בעזה. "שוב נכנסנו לאותו הדפוס שבו אנחנו מפציצים ומתוסכלים, מפציצים ומתוסכלים. הרי מה קורה במבצעים האלה? תמיד היום הראשון מאוד מוצלח, כי אתה יוזם ובא עם מודיעין טוב, ומשיג את המטרות. אבל לאויב לוקח בדיוק 24 שעות כדי להבין מה תוקע אותו, והוא סוגר את הברזים. ומאותו הרגע מתחילה דעיכה, ובמטה הכללי מתחיל המתח לעלות כי זה לא מצליח. בצוק איתן צה"ל התחפר, ובעצם הודיע לחמאס עד לאן הוא מגיע, אז חמאס עלה להתקפה יותר מאיתנו, הצבא הכי חזק במזרח התיכון. איך זה יכול להיות?".
"הצבא בלי ביטחון"
מי ערב לנו שהמלחמה או המבצע הבא ייראו אחרת?
"אף אחד לא ערב לכך. כשאני רואה את הכיוון שאליו הולך צה"ל, אני מבין שזה לא ישתנה. לגיטימי לבוא ולהגיד שאנחנו לא מתכוונים לתמרן, רק לתקוף ולהפציץ. אני לא מסכים עם זה, אבל מי שזאת האסטרטגיה שלו, אני מכבד אותה. אבל זה לא מה שאומרים: הם מדברים על תמרון, תמרון, תמרון, וזה הכל קשקוש.
"ההשקעה ביבשה היא מס שפתיים. צבא היבשה לא כשיר, ושלא יהיו ספקות בעניין הזה. יש לו יחידות כשירות, אבל בגדול, כצבא, הוא לא כשיר, ולא בגלל מה שבריק אומר על הימ"חים. איך אני יודע את זה? כי אם מישהו אומר פעם אחר פעם שהוא מתכוון לתמרן, ואף-פעם לא מתמרן, סימן שמשהו חולה אצלו. צבא היבשה איבד את הביטחון העצמי".
עמיתיו של גולן עד לא מכבר למטה הכללי טועים אם יתייגו אותו כמי שהשתגע. הם יעשו שקר בנפשם, ושקר במקצועם: הוא היה כזה תמיד. במידה רבה עוף מוזר, חריג בנוף, אבל מסוג העופות שהלהקה לא שלמה באמת בלעדיהם.
צה"ל – צריך לומר ביושר – מתקשה לחיות עם אנשים מסוגו של גולן. קצינים שאמיצים מספיק ללכת עד הקצה במעשים ובאמירות. שמואל זכאי היה כזה, וגם צ'יקו תמיר ועימאד פארס, ולפניהם ארז גרשטיין ועמירם לוין. נוח היה למערכת להיפרד מהם (גרשטיין נהרג, אבל ספק אם המטה הכללי היה חי בשלום איתו); הרמטכ"לים אוהבים להתהדר בריבוי דעות ובחופש ביטוי סביב שולחן הדיונים, אבל בפועל מקיפים את עצמם באנשי שלומם ובמי שמהדהדים לרוב את דעתם-שלהם. זה אולי מצטלם טוב, אבל זה מתכון מסוכן לסטגנציה מחשבתית ולביצועים בינוניים במבחן המעשה.
גולן, כאמור, לא היה מהצמחונים. ביקורתו חריפה, אבל חייבת להישמע. לו היה לצה"ל אומץ, הוא היה מזמין אותו להרצות לכל סגל הפיקוד הבכיר. זה נכון שהוא פוליטיקאי, אבל יש דברים שהם מעל לפוליטיקה. וכשגולן אומר ש"לצה"ל אין כיום יצר לחימה", צריך להיות מוטרדים.
"תראה לי מפקד אוגדה אחד שבלבנון השניה או בצוק איתן ישב לאלוף הפיקוד או לרמטכ"ל על הצוואר, ושאל אותו מה זה הדבר הזה", הוא מסביר, "תראה לי אחד שסגר את הקשר, והלך להרוג חיזבאללה או חמאס. כשיש הזדמנות צריך לנצל אותה. לצערי, הצבא אומר לעצמו היום 'עזוב אותי מהאנשים האלה, תן לי אנשים קונפורמיסטים'".
"כמה ישראלים היו ביו"ש?"
הוא נשוי לרותי, מתגורר בשכונה הצבאית בראש העין, אבא לחמישה בנים שלמדו במדרשה בשדה בוקר ושירתו בקרבי (הצעיר טרם התגייס). באחרונה הפך סבא לנעמי. נדמה שעצם העניין מביך אותו: הוא מרגיש צעיר מכדי להחזיק בתואר המחייב "סבא".
נשק ביד אחת, ועלה של זית ביד השנייה. רביניסט או שרוניסט, כהגדרתו, שמוכן להילחם עד לקצה אם צריך, אבל יעשה הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה. גם גולן עצמו מופתע מעצם ההפתעה שהוא בשמאל: מבחינתו, הוא נמצא בדיוק במקום שבו עמדו דורות של גנרלים לפניו, שראו את הציונות כמותו, או כמו שהוא מגדיר זאת: נאמן להגדרה המקורית של ציונות שהיא "בית לאומי לעם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית".
מהמקום הזה הוא סבור שאסור לישראל לברוח מהעניין הפלשתיני. שישראל צריכה לקחת את גורלה בידיה, ואם אין לה פרטנר – וכרגע אין – לפעול חד־צדדית. המחשבה שהבעיה תיעלם מגוחכת בעיניו, ובעיקר מסוכנת. "המתנחלים עפים על עצמם, אבל אין להם סיבה. מפעל ההתנחלויות הוא כישלון נורא. 215 אלף ממי שנחשבים מתנחלים גרים בירושלים. אף אחד מהם לא נמצא שם מסיבה אידיאולוגית. גם את ה־200 אלף שגרים בישובים הגדולים לא מעניין כן שטחים, לא שטחים. מי שגר במודיעין עלית או בביתר עלית צריך מגורים. ומי שגר בישובים שצמודים לקו הירוק בכלל לא מבין מה העניין. נתנו לו וילה משגעת בבית אריה בחצי מחיר, אז איפה פה האידיאולוגיה? ממילא כשיגיע הסדר יכניסו אותם לתחומי ישראל. בקיצור, נשארנו עם הישוב היהודי בחברון, ועם ישובי גב ההר בשומרון. זה הלב של הבעיה, ועל זה דורשים מכל מדינת ישראל להתרסק".
מדאיג אותו שישראל לא יוזמת בהקשר הפלשתיני. "זה עניין חשוב בהרבה מהסוגיה האיראנית. כאן ייקבע גורלנו, לא בטהרן. ואנחנו בורחים מלעסוק בזה. מנהיגות הימין ממש עיוורת. נטולת חזון. כל אנשי הימין שאני מדבר איתם רק מדברים על סיכונים. על 'מה יקרה אם'. לאף-אחד מהם אין תכנית. אין פתרון. אין ראיה לטווח הרחוק".
לדבריו, "מנצלים את העובדה שאת האזרח הישראלי השטחים לא מעניינים. עבור רוב האזרחים זה מעבר להרי החושך. כמה ישראלים באמת היו ביו"ש? כמה יודעים לקחת מפה ולהגיד איפה נמצאת שילה או עלי? אבל מנהיגות צריכה לנהוג אחרת. היא צריכה להוביל. הבעיה הזאת לא תיעלם. היא רק תגדל, והציונות לא יכולה לחיות בשלום ולהיות חופשית ודמוקרטית כשהיא שולטת על עם אחר".
גם השמאל הציוני שוגה בעיניו. נטול בשורה. הוא סבור שהיתה חייבת לקום מפלגת שמאל אחת גדולה שתתמודד ביחד בבחירות. "החלוקה הזאת בין מרצ ועבודה, ואחר כך חולדאי ושלח, היא טמטום שאין כדוגמתו. זה חייב להשתנות. זאת הסיבה שנכנסתי לפוליטיקה, כדי לייצר את האיחוד הזה. בינתיים לצערי לא הצלחתי".
בלי רומנטיקה עם הערבים
השמאל רק נחלש. מרצ על סף אחוז החסימה.
"אקדים את השאלה: אסור לנו לפרוש. אני מאמין שנעבור, ואני עובד קשה מאוד כדי שזה יקרה. אבל השמאל בבעיה. ביחד עם העבודה, בסיס השמאל בישראל הוא 11-12 מנדטים ביום טוב. זה בסיס להתחיל איתו מסע. התפקיד שלי בתוך המערכת הפוליטית הוא להוציא את השמאל מהקיפאון, לאחד אותו ולצאת לדרך חדשה. אני מזכיר שבבחירות 92', כשרבין נבחר, היו לעבודה 44 מנדטים ולמרצ 12. פשוט מטורף מה שקרה מאז לשמאל".
אוסלו. הפיגועים. האינתיפאדה השנייה.
"אוסלו הרג את זה. אין ספק בכלל. אבל השמאל חווה מאז דה־לגיטימציה, והוא מתנהג כמפוחד ולא עוסק בכלל בבניין כוח פוליטי. אהוד ברק, שהיה הדמות הכי משמעותית בשמאל מאז שנבחר לראשות הממשלה ב־99' ועד שפרש מהחיים הפוליטיים באמצע העשור שעבר, לא עסק בבניין כוח. את זה צריך לשנות. להתחיל מלמטה".
הדרך לשם, הוא מאמין, עוברת בין היתר בברית עם הציבור הערבי. "אומרים עלינו שאנחנו אוהבים ערבים. מה זה הקשקוש הזה? מה קשורה אהבה בכלל, מה זה עניין רומנטי? זה 20 אחוז מהציבור, אזרחים במדינה, שיש לנו אינטרס לחבר אותם אפילו ברמה הצינית: אם נחבר אותם אלינו, נבטיח שלעולם לא תהיה נגדנו אחדות פלשתינית מלאה".
רוב הסוגיות האלה לא יהיו חלק ממערכת הבחירות הקרובה. כקודמותיה, היא תעסוק בעיקר בכן/לא ביבי. לחבריו במרצ, שסבורים שאסור למפלגה לשבת עם בנט או ליברמן, הוא קורא להפסיק להיות צדקנים. "נתניהו מושחת, והוא כיום הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל. אם רוצים להעיף אותו, צריך לשתף פעולה. אני לא אפסול אף־אחד, אלא על בסיס של שחיתות, או מישהו כמו בן־גביר שהוא פשיסט ישראלי. אבל חוץ מהם אני מוכן לשבת עם כולם – עם החרדים, עם הערבים, עם בנט, עם סער. להגיע להסכמות במה כן מטפלים ובמה לא, ולצאת לדרך".
יהיו שיגידו שזה לבגוד בעקרונות של מרצ.
"לבגוד זה לעשות אחרת ממה שהבטחת. עמיר פרץ לקח את בסיס התמיכה שלו ובגד בו. הוא הפר את אמון בוחריו, ואני חושב שההיסטוריה עוד לא באה איתו חשבון על זה. אתה לא יכול לגלח שפם ולהגיד שלא תשב עם נתניהו, ואז להיכנס איתו לממשלה. ושלא יספר לי שהוא היה חייב: הוא לא היה חייב. הוא יכול היה לאחל בהצלחה לכחול־לבן, ולהישאר באופוזיציה".
ובני גנץ?
"בני הוא איש חלש אופי. הוא איש טוב, נבון, ראוי, איש מקצוע טוב, אבל הוא חלש אופי. זה בלט גם בשירותו הצבאי, עוד כשהייתי סמג"ד שלו. ובגלל שהוא חלש אופי הוא נכנע".
הביקורת הזאת על גנץ לא קלה לו; הם מכירים עשרות שנים, לחמו ביחד, איבדו חברים משותפים. המשפחות מיודדות, גרות בשכנות, המעגלים החברתיים חופפים בחלקם. אבל גולן לא עושה חשבון. לעתים אפילו נדמה שהוא נהנה מהבלגן שהוא מייצר, ומהעובדה שהפך לשק חבטות.
"מה שמחזק אותי זאת הנאמנות למה שאני תופס כאמת", הוא אומר. "אני לא חי עם שקר, ואני לא מספר סיפורים. אני לא גלנט, שבנה איזו תדמית ומתדלק אותה, או בנט, שהוא פיקציה. הוא לא מבין בקורונה, הוא לא מבין בביטחון. הוא היה חצי שנה שר ביטחון, ומתנהג כאילו הוא המציא את המושג. אני חושב שגם בצבא וגם אחרי הצבא אני אותו אדם, שנאמן לאמת שלו, ואני לא מתכוון להשתנות".