מבין סוגי האמנות השונים, יש אחדים שקשים במיוחד לשיפוט ביקורתי, בעיקר כיוון שלמרות התעקשותם של מיטב האינטלקטואלים, טרם הושגה הסכמה רחבה אם מיצב, אופרה מודרנית או ספוקן וורד הם בכלל אמנות. וכמובן, עדיין לא גיבשנו את הגוף המחקרי שיעמוד על טיבו של הזרם האינטראקטיבי שמשלב חוג תיאטרון במתנ"ס וחוג קראטה לסבתות. אני מתכוונת כמובן לראיון הפוליטי.
יש דרכים רבות לעמוד על השקפת עולמו של פוליטיקאי: לעקוב אחר מעשיו, לדוגמה. ואם זו טירחה גדולה מדי, אפשר לקרוא במשקע הקפה שלו מהבוקר. שיטה זו תניב תוצאות מהימנות יותר מאשר הראיון הפוליטי. זהו אירוע מתוסרט למחצה ולכן קרבתו המשפחתית לתיאטרון, לעיתים יש הסכמה בין הצדדים על תנאי השיחה, להלן קראטה, ובסופו של דבר מתברכים הצופים בכל העונג שנגרם מצפייה בשתי קשישות חובטות זו על ראשה של זו עם מטרייה. אחרי הקרב, בדרך הביתה, יבדר הקהל את עצמו בוויכוח מי מהשתיים ניצחה.
ראיונות עם פוליטיקאים הם מסלול שמשמש בעיקר את המראיין בצאתו לדגמן פוזה ולנסות להבקיע סדק בחומת דף המסרים, פוליטיקאים מיומנים יודעים לנהל את האירוע, ולכן אין אדם נורמלי אחד שסבור שמדובר בראיון. מדובר במוצר פוליטי באריזת תוכן שיווקי שנקראת "ראיון", רק כי זו הדרך הנוחה ביותר לשווק את המוצר.
בני גנץ לא התראיין מעולם באף אחד מערוצי התקשורת המרכזיים. נכון, הוא ישב על כיסא מול מצלמה, או העמיד פנים שיצא לריצה ונתקל במקרה בדנה ויס, או קיבל בהפתעה גמורה פתק הצבעה של כחול לבן מידיו של אייל ברקוביץ'. הוא היה המוצר וכל השאר - אריזת השי שנועדה לשכנע את הציבור ביכולתו להיות ראש ממשלה.
קמפיין השיווק של גנץ היה מוצלח מאוד בסוגו, שכן כחול לבן זכתה ב־35 מושבים בכנסת ה־21, אלא שהמוצר בני גנץ לא נוצר כדי למלא את המליאה, אלא כדי להעיף ממנה את נתניהו. משנכשל - יש מצב שיראיינו אותו כמו שצריך, אבל כיוון שנכשל - למי אכפת? חבל על הטירחה. מוטב לקדם מוצר חדש.
דוגמה נאה לקידום מוצרים במסווה של ראיון פוליטי ניתנה גם היא בחדשות 12, עוד מופת לפוליטיקה של השיווק או השיווק של הפוליטיקה. לעיתים קשה להבדיל. מספר 7 במפלגת העבודה, אבתיסאם מראענה, שדף הפייסבוק שלה שופע שנאת ישראל, זלזול בשואה ובחללי צה"ל, וכמו כן חברת הנהלת "בצלם", ארגון אנטי־ישראלי, במימון מדינות זרות, שלא מכבר הנפיק דו"ח שעל פיו ישראל היא מדינת אפרטהייד שמטרתה להשליט "עליונות יהודית".
בדף הבית של "בצלם" מציג את עצמו הארגון כך: "משטר הכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד שבו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם - פלשתינים וישראלים - החיים בין הירדן לים", ובעברית: מדינת כל אזרחיה, ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
אלא שבמסגרת אמנות המיצב סיפק הראיון למראענה הזדמנות להזיל דמעות חרטה על "פוסט עלוב" שפרסמה, ובזה, מבחינת ערוץ 12, תם הטקס. חבר'ה - בסך הכל התפלק לה פוסט. למי זה לא קורה. וכמובן ישראל היא מדינה שמטרתה כיבוש גזעני של יהודים גזענים. אבל הנה - ראיינו אותה והיא בוכה. הלאה.
פוליטיקאי מוזמן לאולפן בשביל אחת מהשתיים: ללטף אותו או לנצח אותו, ושתי המטרות הללו ידועות מראש גם למראיין וגם לשר, חבר הכנסת, או הטוען לראשות הממשלה. אם מדובר בנתניהו - תמיד יעלו מולו את המתמודד התורן, חמוש במטרייה, לפי כל כללי הטקס, ובסוף הראיון יחלקו ציונים ויתווכחו מי החטיף למי.
לא צפיתי בראיון של ראש הממשלה עם יונית לוי, מאותן סיבות שבגללן אני לא צופה באמן ספוקן וורד מדקלם טקסט בעודו עומד על מיצב של קופסת קרטון, ברז מטפטף ובובת ברבי ישנה. אני הולכת ישר לסרטון הוויראלי הקצר שיוצא מהראיונות הללו, ואז נחה דעתי.
מה נשאר מהראיון הראשון הגדול והחגיגי של בני גנץ, עם אותה יונית לוי עצמה? "יו יו יו יונית". מן הסתם היו נקודות רציניות יותר, אבל מי זוכר אותן? ומהראיון של בנימין נתניהו, שלושים ושתיים דקות שטלטלו את המדינה כמו שלא טולטלה מאז גמר נינג'ה ישראל? מה נשאר ממנו? נה נה נכון: "נה נה נה נה". סלחו לי על השטחיות, אבל באמת לא צריך יותר.
ערוץ 12, כמו גם כלי תקשורת אחרים, זקוק לבנימין נתניהו כדי להציג לראווה את העוינות שרוחשים לו הכתבים השונים. אין שום עניין במה שיש לו להגיד. נתניהו כבר שנים הוא מי שצריך להביס. הוא האיש שבגללו הערוץ - בהיותו זרם אמנותי - משבש את יחסי הכוחות בין המפלגות בגרפים שהוא מציג, מסקר את מחאת הדגלים השחורים באדיקות של נביאי הבעל, ומדי פעם, במאמצים כבירים, מצליח לייבא ליכודניק לשבת באחד האולפנים. שכן הליכודניק הוא מעין סחלב נדיר שממש קשה למצוא אותו במערכת ממוצעת של כלי תקשורת לא קטן.
את נתניהו מביאים לאולפן כי הוא מביא רייטינג וכי נבחרת הכתבים, העורכים, התחקירנים, בעלי הערוץ ולעיתים גם המפרסמים, כוססים ציפורניים בתקווה שהפעם יישלף הנבוט המכריע, השאלה שטרם נשמעה מאז המצאת השאלות. ויותר מכפי שהם מצפים לקבל תשובה - הם רוצים לנצח.
אין לי מושג מי ניצח בדו־קרב נתניהו־יונית לוי, שכן כאמור אני לא מתחברת לזרם האמנותי הזה. אני מניחה שהיה זה ראש הממשלה, כי היו עדויות לעצבנות נמרצת בצד שמאל של טוויטר, וגם כי בואו - זה בכל זאת נתניהו. אבל היה נחמד אם מדי פעם באולפנים היו מניחים את מטריות התקיפה בצד, ופשוט מנסים לדבר.