המוסד לעתיקות ולתפקידים מיוחדים: הארכיאולוגים שהופכים לסוכנים סמויים

בוהק השמיים המסמא; העופות הדורסים שמרחפים בדממה וערוצי הפרא החותרים באדמה הצחיחה והצהובה, אינם מרמזים על הדרמה שהתרחשה בשנים האחרונות במערות העלומות של מדבר יהודה. עשרות שרידי "מגילות גנוזות" ופפירוסים מימי מרד בר כוכבא, שחולצו בשנה האחרונה מהמערות הללו - וזכו לפרסום ראשון רק השבוע - הם הפרק האחרון בסיפור הקרב על "המגילות הגנוזות" בין הארכיאולוגים לבין שודדי העתיקות.

60 שנה אחרי שחלוץ סוקרי מערות מדבר יהודה, פרופ' יוחנן אהרוני, חשף את מגילת התרי־עשר ביוונית, במערת האימה שבנחל חבר, הוביל שוב המעקב אחר שודדי העתיקות אל אותה מערה ממש. היא זכתה בשמה לאחר שהתגלו בה 40 שלדים של פליטים מימי מרד בר כוכבא שחיפשו בתוכה מסתור, וגם שלושה חרסים עם שמות שלושה מהנפטרים. בראש המצוק שמעל המערה השתמרו חורבותיו של מחנה רומאי ששימש כנראה את הצרים על פליטי המרד, קודם שגוועו בה ברעב ובצמא.

בשנה שעברה שבו הארכיאולוגים של רשות העתיקות אל מערת האימה. הם גילו בה להפתעתם קטעי מגילות בני 2,000 שנה, משלימים לאלה שאהרוני חשף שם באמצע המאה הקודמת. עד כה שוחזרו 10 שורות, חלקן מפרק ח' של ספר זכריה, סמליות משהו לימים אלה: "אלה הדברים אשר תעשו. דברו אמת איש את רעהו. אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם..."; וגם פסוקים מפרק א' של ספר נחום: "הרים רעשו ממנו, והגבעות התמוגגו ותישא הארץ מפניו, ותבל וכל יושבי בה..." 

רק השבוע ניתן לתגלית פומבי, ועכשיו, בפעם הראשונה, פורש אמיר גנור, ראש היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, יריעה רחבה של המרדף המתמשך אחרי שודדי העתיקות במדבר יהודה ב־15 השנים האחרונות. המרדף הזה - ברור עתה - הוא שהוביל לגילויים ארכיאולוגיים רבים וחשובים, ובהם אלה האחרונים. המרדף הזה הוא שגם הוליד לפני ארבע שנים את ההחלטה לנסות לשנות את כיוון הגלגל; להקדים את השודדים. לא להסתפק עוד בלכידתם. להגיע למערות לפניהם, ולא אחריהם.

20 שנה עומד גנור בראש היחידה, והוא מודה היום כי לאורך שנים רבות "השודדים הם ששלטו בשטח. היתרון שלהם בקרקע היה מוחלט. הם הכירו כל שביל, כל קפל אדמה, כל זווית משעול. שנים הם גלשו אל המדבר והמערות מכפרי דרום הר חברון, כמו סעיר, בני נעים, דורא או יטא, ואנו במידה רבה גיששנו אחריהם באפלה. זה שיגע אותנו. במשך שנים הסתובבו בשוק העתיקות החוקי והלא חוקי במדינה ממצאים, שהמקור שלהם יכול היה להיות רק מקום אחד - מדבר יהודה, זה שבזכות תנאי האקלים הייחודיים שלו משמר כה טוב כלי עץ, קטעי מגילות ופפירוסים".

בראשית המילניום, בשנת 2005, נקטע הריטואל הזה בפעם הראשונה, כששמו של פרופ' חנן אשל ז"ל, מומחה בעל שם עולמי בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של המגילות הגנוזות, כת ים המלח ומרד בר כוכבא, נקשר בעבירות לכאורה על חוק העתיקות. 

מציאות רק ב־3,000 דולר

גנור שב 15 שנה לאחור, לפרשה שהסעירה את הקהילייה הארכיאולוגית: "ב־2004 מצאו שודדי עתיקות במערה, בנחל ערוגות, את מגילת ויקרא - שלושה קטעים מפרקים כ"ג־כ"ד של הספר השלישי בתורה, שהועלו על הכתב בימי מרד בר כוכבא". החלק הידוע של הסיפור שחולל בזמנו סערה קשור לאשל ז"ל. אשל רכש מהשודדים את המגילה במחיר מציאה, 3,000 דולר, במימון אוניברסיטת בר־אילן. הוא לא דיווח על כך לרשות העתיקות וכמעט הועמד לדין עקב כך.

אבל החלק הפחות ידוע נוגע לדרך שבה התחקו אנשי היחידה למניעת שוד עתיקות אחר גלגולי אותה מגילה. "יום אחד", משחזר גנור, "קיבלנו ידיעה מסייען על אודות מגילה גנוזה ממדבר יהודה. בדיעבד התברר שמדובר במגילת ויקרא - שמסתובבת בשוק. מאוחר יותר גם מגיע אלינו צילום שלה. כדי לתפוס אותה, להניח עליה יד ולהגיע אל האנשים שמחזיקים בה, לשודדים ולרוכשים, אנחנו מחליטים להרים 'מופע' ומפעילים בשטח חוליית שודדים משלנו, קבוצה מעורבת של יהודים וערבים, שמתחזים לשודדי עתיקות.

"ציידנו אותם בג'יפ ישן, בגלאי מתכות ובכלי חפירה. הפכנו אותם לחלק מהנוף האנושי באזור. מדי שבוע ביקשו חברי החוליה שלנו מאנשי שבט הרשאידה שישמרו להם על הג'יפ. כך, במשך שלושה חודשים, היו 'השודדים' שלנו מוסרים את הג'יפ לבדואים, מוציאים ממנו את 'כלי השוד', נפרדים מהם לשלום ויוצאים לחפש עתיקות. הרשאידה לא קנו את זה, עד שביימנו, בתיאום עם צה"ל, סיור צבאי, שעבר בסמוך לנו, שכלל מנוסה מהירה והסתתרות שלנו. רק אז הם השתכנעו שאנו שודדים כמותם, ואף יזמו שיתוף פעולה איתנו. קנינו את אמונם, חברנו אליהם. מהם שמענו לראשונה על מגילת ויקרא, היכן נמצאה, למי נמסרה ולמי נמכרה. בסיום המבצע הזה עצרנו שלושה שודדי עתיקות, בני משפחת דפאללה, משבט הרשאידה, ופרופ' אשל, הרוכש של מגילת ויקרא, מסר אותה לידינו". 

כעבור ארבע שנים, ב־2009, הגיע ליחידה מידע משני מקורות בעניינה של תעודה נדירה נוספת, הפפירוס שלימים יזוהה כ"פפירוס שנת 4 לחורבן ישראל"; מסמך משפטי של אלמנה שמתדיינת על רכושה עם אחרים. הפפירוס הזה נכתב כפי הנראה בשנת 140 לספירה, בסיום מרד בר כוכבא, אחרי חורבן היישוב הכפרי ביהודה. מדובר ב־15 שורות, שבהן מוזכרים בין היתר שמותיהם של שלוש עיירות יהודיות קדומות בדרום הר חברון (בית עמר, ענב העליונה וחורבת אריסטובוליה), עדות ממשית לכך שהיישוב היהודי שם המשיך להתקיים גם לאחר המרד. 

קצה החוט של גנור ואנשיו היה הפעם חברי חוליית שודדים תושבי הכפר סעיר, בני משפחות ג'רדאת, אלמטור ושללדאה, שפעלו באותם ימים במערת הגולגולות שבנחל צאלים. השודדים, כך התברר, הציעו למכירה את פפירוס שנת 4 באמצעות מתווכים נוצרים מבית לחם.

בפעם הזאת התחזו אנשי היחידה לקונים, תוך שהם מתחרים ברוכשים אמיתיים, סוחרי עתיקות ופרופסורים מהאקדמיה, שהביעו עניין מדעי בפריט. הרוכשים המדומים הפכו לצורך העניין לנציגי אספן אמריקני, שגילה להיטות רבה לרכוש את פפירוס שנת 4. לתפקיד נציג האספן בארץ לוהק מוטי אדרעי (כיום תנ"צ וסממ"ז דרום). פעם אחר פעם נקבעו פגישות, שאליהן היו אמורים להגיע המתווכים יחד עם הפפירוס, אך בכל פעם השתבש דבר מה אחר. 

אימונים בבית פג'אר

המפגש המכריע, המוצלח, התקיים בסופו של דבר בחדר במלון היאט שבגבעה הצרפתית בירושלים. נציג האספן הגיע לשם כשהוא נושא מזוודה ובה 2 מיליון דולר (כסף מדומה), עלות הפפירוס. המתווכים הביאו עימם לפגישה את הפריט הנדיר. הם נעצרו מייד. לימים, ב־2016, בחפירות הצלה שיתנהלו במערת הגולגולות - שגם אליה נסו יהודים בשלהי מרד בר כוכבא - יתגלו פיסות פפירוס קטנות ועליהן כתב זהה לכתב של פפירוס שנת 4. לא מן הנמנע, סבורים החוקרים, שאף הוא הגיע מאותה המערה.

ככל שרבו מבצעי היחידה, כך התברר שגם שודדי העתיקות משתכללים. "אנשי החוליות", חושף גנור, "נעזרו בציוד גלישה וטיפוס מתקדם ובציוד גילוי מתכות מתוחכם. את מיומנויותיהם שיפרו השודדים בגלישת מצוקים במסגרת עבודתם במחצבות באזור בית פג'אר". גנור מספר שהשודדים "עסקו שם בקידוח ובפיצוץ סלעים בקירות המחצבה. הם גם נעזרו בפרסומים אקדמיים קודמים על הפעילות הארכיאולוגית הענפה שהתנהלה במדבר יהודה בשנות ה־60, והם עשו שימוש גם במפות ובתוכניות שפורסמו במסגרת מחקרים אלה". 

אט־אט העמיקו אנשי היחידה את היכרותם עם השטח ופענחו את מערכת היחסים בין הבדואים משבטי התעמרה, הרשאידה והכעאבנה לבין חוליות השודדים מסעיר ובני נעים מדרום הר חברון ואת חלוקת השטח ביניהם.

באפריל 2013 הציג מקור מודיעיני של היחידה בפני גנור את פפירוס נבל היין (פפירוס ירושלים), אחר ששילם תמורתו עשרות אלפי דולרים. בפפירוס מהמאה השביעית לפנה"ס זוהו מיידית שש מילים בכתב עברי קדום: "מת. המלך. מנערתה. נבלים. יין. ירשלמה". היתה זאת אחת התעודות הקדומות והמרגשות ביותר שנתגלו מעולם - הממצא הארכיאולוגי הראשון מתקופת המקרא - מחוץ לספרי המקרא - שנחשף בארץ ישראל והזכיר את ירושלים בשמה; תעודת משלוח שהגיעה לירושלים מהעיר נערתה. שוב הובילו העקבות אל החמולה מהכפר סעיר, שאנשיה היו מעורבים גם בשוד פפירוס שנת 4. ברשות העתיקות החליטו בשלב זה לרתום למאבק בשוד העתיקות את יחידות החילוץ המשטרתיות - עין גדי, ערד ומגילות - שמיומנות בפעולה בתנאי השטח של מדבר יהודה, וגם את המלח"מ - המרכז לחקר מערות.

להיכנס למשפחת פשע

במאי של אותה שנה יצא לדרכו "מבצע עיט". המטרות המיידיות שלו היו לנסות לאתר את המערה שממנה נשדדה תעודת פפירוס ירושלים (פפירוס נבל היין), אך גם למפות את המערות במדבר יהודה שבהן נתגלו ממצאים מתקופת המקרא ולעבות את מערך הסייענים, כדי לכסות טוב יותר את השטח.

"באמצע 2013", מספר גנור, "חזרנו לפעול בשיטה המוכרת שלנו, להתחבר לחוליות השודדים. להחדיר עוד אנשים לשורותיהם וגם להתחזות לסוחרים. זה מחייב תמיד סיפור כיסוי טוב עבור המקור. זה קצת כמו להיכנס למשפחת פשע. אתה יכול לגייס מישהו מתוך משפחת הפשע עצמה, או לגרום לכך שמשפחת הפשע תרצה לעבוד עם הסוכן שלך. 

"הפעם זה לקח כמעט שנתיים, אבל הצלחנו לחדור לחוליה נוספת של החמולה מסעיר. התרוצצנו עם השודדים במדבר, הפכנו לחלק מהם. זה לא פשוט. אתה חייב להעניק מעטפת ביטחון לסוכן שלך. טעות קטנה שמחשידה אותו - והוא נשרף. היו לפחות שלושה צוותים שתצפתו על הפעילות שלו מקרוב ומרחוק, בטווח של דקות הגעה ממנו".

"לעיתים", מגלה גנור, "הצלחנו ליצור בקרה על מה שהשודדים מוציאים מהמערות באמצעות רכישה של הפריטים. במקרים אחרים נכנסנו למערות אחרי השודדים, כדי להבין את השטח ולחקור אותו".

המפנה התרחש בקיץ 2013: "בליל יוני אחד הגיע אלינו דיווח מיחידת חילוץ ערד על פלשתינים שתקועים על מצוק בנחל ערוגות, סמוך למערת הפרס. הגענו מיידית לשטח. הזדהינו כמשטרה, לא כרשות עתיקות. יחידת החילוץ הורידה אותם מהצוק ואנו תחקרנו אותם. לקחנו פרטים, תעודות זיהוי, ובחיפוש ברכבם גילינו נפות, כלי חפירה, פנסים ומקושונים. זה היה בינגו. אבל כבר בשטח החלטתי לשחרר אותם. מאותו רגע הם הפכו למובילים שלנו, ולא חשדו בכלום. מבחינתם היהודים היו הפראיירים, שחילצו אותם בלי להבין מי הם. כך זה נמשך חודשים, עד ששבת אחת בנובמבר 2014, ממש במקרה, נסגר המעגל".

זה קרה במהלך אימון שערכה יחידת חילוץ ערד. אחד החברים ביחידה, עוזי רוטשטיין, ניסה מצלמת זום חדשה, כיוון אותה על מערות באזור ולפתע קלט שתי דמויות בפתחה של מערת הגולגולות בגדה הצפונית של נחל צאלים. אחת מהן אחזה בגלאי מתכות. רוטשטיין העביר לגנור את התמונות, וכל אנשי היחידה הוקפצו אל ראש המצוק, 80 מטרים מעל פתח המערה. 

"התנחלנו שם. אמרנו לעצמנו שגם אם ייקח שלושה ימים, זו הדרך היחידה החוצה. בשלב מסוים, כשהם הבינו שעלו עליהם, ניסה אחד השודדים לגלוש למטה, נפל מהחבל והתרסק. חבריו משכו אותו אליהם בחזרה. בסופו של דבר, לא היתה להם ברירה. הם טיפסו למעלה באור אחרון. תפסנו שישה, עם כל הציוד שלהם. שניים מתוך השישה היו אלה שחולצו מהצוק בערוגות. מבחינתנו זו היתה הצלחה גדולה. השודדים אמנם הקפידו להשאיר במערה את רוב מה שמצאו שם, אבל לא היו זהירים דיים, ובכליהם נתפס ראש חץ מלפני כ־9,000 שנה ומסרק כינים עתיק. זה הספיק כדי להכניס אותם ל־18 חודשים לבית הסוהר.

"אחרי הלכידה שלהם נכנסנו למערת הגולגולות והבנו שפפירוס נבל יין (פפירוס ירושלים) לא יצא משם, אבל אלה היו ימי מפנה". לרשות העתיקות הגיע באותם ימים מנכ"ל חדש, ישראל חסון, איש שב"כ בדימוס שאתגר את גנור ואנשיו. מערת הגולגולות נחפרה על ידי מאות מתנדבים. האדמה היתה נדיבה. היא אצרה בתוכה ממצאים רבים: מטמון של תכשיטים וחרוזים מהתקופה הכלקוליתית (לפני כ־6,000 שנה), ממצאים נוספים מתקופת מרד בר כוכבא ועוד. 

באחד הימים הגיע חסון למערה ושולשל לתוכה ברתמת חבלים. "בתוך המערה הזאת", נזכר גנור, "בעודו נפעם מהמחזה של בני נוער וחופרים שמתמסרים כולם לעבודה במקום, חסון פונה אלי ושואל אותי: 'אמיר, מדוע אנחנו מגיעים אחרי השודדים למערות הללו? מדוע איננו מגיעים לשם לפניהם? למה שלא נפסיק לרדוף אחרי היתושים ונתחיל לייבש את הביצה?'"

120 קילומטרים של מצוק

באותו הרגע השתנה הדיסקט. כעבור חודשים אחדים הוקמה "היחידה הכתומה" - יחידת סקר מערות מדבר יהודה, שהוכפפה לגנור. היא כללה 11 איש, ובהם שלושה ארכיאולוגים (אוריה עמיחי, חגי המר וחיים כהן). "לקחנו באופן מלא את היוזמה לידינו. אנשים עברו אימונים מתקדמים, גלישה, טיפוס, חילוץ. פרויקט סקר מערות מדבר יהודה יצא לדרכו. זה רץ כבר שלוש שנים, בתקציב שנתי של 9 מיליון שקלים - שליש עלינו, שליש קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי ושליש אגף מורשת לאומית במשרד ראש הממשלה".

"רף היעדים עלה", מספר גנור, "אנו בוחרים נחל ומתלבשים עליו. מרימים רחפנים לאוויר. מצלמים את אפיק הנחל, מסמנים את פתחי המערות. מתכננים מסלול גישה לכל מערה. מגבשים פרוטוקולים של עבודה, ומעלים מידע למערכת ממוחשבת, שתייצר לדורות הבאים בסיס נתונים מסודר. כל מי שיבוא אחרינו יוכל ללחוץ על נקודה במפה ולקבל את כל ההיסטוריה והפוטנציאל של המקום".

בשלוש השנים האחרונות מופו 120 ק"מ של מצוק - 400 מערות. 12 מהן נחפרו. באחת מהן, ששודדים ביקרו גם בה - מערת האימה - נחשפו כאמור לראשונה אחרי 60 שנה עשרות פיסות מגילות גנוזות בנות 2,000 שנה. נחפרה גם מערת מפלט מימי מרד בר כוכבא מדרום לקומראן, שרגל אדם לא דרכה בה ב־2,000 השנים האחרונות ונמצאו בה כלים ומטבעות. במערה אחרת בקומראן נתגלו קנקני מגילות שבורים, ללא המגילות.

במקרה הזה, מציין גנור, אין מדובר כנראה בשודדים: "לא היו עקבות. זו תעלומה שנצטרך להציע לה פתרון. ייתכן שנזירים ביזנטיים שהסתובבו במדבר יהודה, אספו את המגילות במאה החמישית. מי יודע? אולי אותן מגילות עדיין נמצאות בארכיונים של אותם מנזרים, למשל במנזר מר־סבא?" 

"באזור קומראן, ב־95% מהמערות שנכנסנו אליהן היו עקבות לשוד", מספר גנור, "מה שרק מלמד על אוזלת היד של המדינה לאורך שנים רבות. המבצע האחרון שינה מציאות בפעם הראשונה. הפכנו להיות בעלי הבית במדבר יהודה. מהרגע שמסתובבים במדבר מדי יום אנשים שלנו, עם מאהלים ועם כלי שטח - המסר עובר. 

"במידה רבה החזרנו את המשילות בתחום העתיקות לאזור מדבר יהודה, תוך שיתוף פעולה עם רשות הטבע וקמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. אני רק מקווה שאחרי שלוש שנים, בשנה הרביעית, התקציב יאפשר להמשיך בכך, כי כרגע אנו עובדים עם תקציב מוגבל מאוד. לא היינו רוצים שהמציאות תתהפך שוב".  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו