בעל הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב קואליציה שתחליף את נתניהו, הוא נכון לעכשיו לא יאיר לפיד, אלא נפתלי בנט. בימים האחרונים עמלו בכירי הליכוד כדי למנוע ככל יכולתם מהתרחיש הזה להתממש. מי שמסייע להם מהצד הוא אביגדור ליברמן, שלא מוכן לשמוע על כך והטיל וטו על העניין באוזניו של לפיד. ליברמן, אגב, מכחיש. אבל העובדות, מה לעשות, מוכיחות את ההפך.
בניגוד לתדרוכים כאילו לפיד מוכן שבנט ירכיב ראשון את הממשלה, בנט עצמו או מי מאנשיו טרם שמעו על כך. נראה שלפיד כבר עמוק בתוך הסחרור שאמור להביא אותו, לראשונה, להיות זה שמקבל את המנדט להרכיב ממשלה, שהוא כבר לא יכול לעצור ולחשוב על תרחיש שונה. הוא הרי ויתר כבר את ויתור חייו לבני גנץ - ולא פעם אחת, אלא שלוש. הפער בינו לבין בנט עומד על מספר דו־ספרתי של מנדטים. הקושי שלו לוותר גם הפעם יותר ממובן.
בנט כרגע ממתין, שומר את הקלפים קרוב לחזה. עד לאחר החג הוא לא צפוי לומר משהו משמעותי. רוב הזמן הוא בטיול משפחתי במדבר יהודה. פה ושם עוצר לשיחות טלפון צפופות והודעות ווטסאפ, לפעמים על הקו לפיד, לפעמים זה אחד מאנשי נתניהו, אולם לאיש מהם לא אמר מה כוונותיו. אם צריך היה לדרג את העדפותיו של יו"ר ימינה, נראה כי היה מעדיף לקבל את המנדט ולנסות להרכיב קואליציה, ובמידה שלא - לא להיכנס להרפתקאות אחרות, ולחבור לנתניהו. הבעיה היא שגם אצל נתניהו מדובר בהרפתקה. גם איתו אין עדיין 61.
הדרך של בנט להרכבת ממשלה דרך חתחתים היא. אבל במובן הזה היא לא שונה מדרכו של נתניהו. או של לפיד. כל אחד מהם יצטרך להזיע 28 ימים, לילה ויום, כדי שלא ייאלץ לשוב לנשיא המדינה בתומם, ולבשר בבושת פנים שלא עלה בידו להרכיב קואליציה. במהלך החופשה והשקט השורר בלב המדבר, הרהר בנט לא מעט באפשרויות השונות שיעמדו לפניו, אם וכאשר תוטל בסופו של דבר מלאכת הרכבת הממשלה דווקא עליו.
בתחילת השבוע הבא, כשיתבהרו הדברים ונציגי המפלגות יחלו במצעד הטקסי לבית הנשיא למסור את המלצותיהם, יבהיר גם בנט לאן פניו. כדי שהמנדט ייפול בחלקו, יהיה על לפיד לוותר, ולקרוא לכל אלה שהתכוונו להמליץ עליו לשנות את המלצתם לנפתלי בנט. גדעון סער כבר תומך בו באופן מוחלט. הוא אף הפציר בלפיד קבל עם ועדה להסיר את מועמדותו ולפנות את הדרך למי שהיה שותפו בעבר ל"ברית האחים". לא בטוח שכך יקרה, אבל בנט כבר נערך.
קואליציית החלומות שלו תהיה בנויה כך: ימינה, תקווה חדשה, יש עתיד, כחול לבן והעבודה ללא אבתיסאם מראענה. עד כאן החלק הקל. כדי להשלים את הפאזל יעדיף בנט שלא לפנות שמאלה, למרצ או לאחת הרשימות הערביות, אלא דווקא ימינה - לחרדים ולבצלאל סמוטריץ'. משימת ניתוק יהדות התורה, ש"ס והציונות הדתית מנתניהו תהיה ניתוח מסובך, קשה וכואב. אבל באלטרנטיבות הקיימות, ישנם סיכויי הצלחה מסוימים, ובנט יהפוך כל אבן כדי למצות אותם.
משימת העברת הסיעות החרדיות לצד שלו תהיה קשה פעמיים: קודם לשכנע את חבריהן להיפרד מנתניהו, ואחר כך גם לשכנע אותם להסכים לשבת עם לפיד. החלק הראשון הוא כנראה קשה יותר. החרדים יעזבו את נתניהו רק אם יידעו בוודאות שאין לו ממשלה, ורק אחרי שיידעו בוודאות יותר מוחלטת שלבנט אכן יש. הפחד לצאת קירחים מכאן ומכאן, רק כדי למצוא את עצמם בעוד מערכת בחירות עם המוני מצביעים זועמים על הפניית העורף לראש הממשלה, עשוי להכניס אותם לשיתוק ולסירוב לכל הצעה. זה לא ימנע מבנט לנסות ככל יכולתו.
הזזת רה"מ תכשיר הכל
לאחר שיתאם את הדברים עם לפיד, יוכל להסביר להם בנט שאצלו יקבלו יותר ממה שקיבלו אצל נתניהו. שהתקשורת תתהפך בגישתה אליהם מרגע שייתנו יד להדחת ראש הממשלה, ואיש לא יטריד אותם עוד בענייני גיוס, גיור וסימונם כמפיצי מחלות, משתמטים ועלוקות. סילוק נתניהו מכשיר הכל. בנט יוכל להצביע על ליברמן ולומר להם הנה, תראו דוגמה טובה. כל עוד שיתף פעולה עם נתניהו, צויר כאלים, קיצוני וגזען. מרגע שנטש אותו, הפך לדובי שבכל אולפן שמחים לחבק. אפילו בשבוע שבו הורשעה מי שהיתה המקורבת אליו ביותר בפרשות שחיתות רבות - רבב לא דבק בו עצמו. אם היה חלק מקואליציית נתניהו, אפשר רק לדמיין כיצד היו מתייחסים השבוע לליברמן אחרי הכרעת הדין בעניינה של פאינה קירשנבאום.
ועוד יוכל בנט לנפנף בכך שליברמן לא חלק מהממשלה שלו. תבלעו את לפיד ואני אקיא עבורכם את ליברמן, יאמר להם.
ללפיד עצמו לא אמורה להיות בעיה לשבת עם החרדים. גם אם יוותר על חוק הגיוס ויבטיח להם את מתווה הכותל, בוחריו ימחאו לו כפיים על כך שהדיח את נתניהו. אפילו ויתורים בתחום מערכת המשפט, שיהיו בוודאות מוחלטת תנאי להצטרפותו של סמוטריץ', אם יחליט לעשות את הצעד, יסכים כנראה לפיד לאפשר זאת, עבור התופין הגדול של הזזת נתניהו.
סמוטריץ' לא יהיה סיפור קל עבור בנט. הוא כבר התחייב להמליץ על נתניהו ולשבת רק תחתיו בקואליציה. גם היחסים האישיים בין בנט וסמוטריץ' לא מהחזקים, בלשון המעטה. אין ספק שאצל סמוטריץ' לא רק תיקים ותפקידים ידברו, אלא גם קווי יסוד והסכם קואליציוני עם סעיפים ברורים שיצדיקו את המעבר החד, בעיקר בתחום מערכת המשפט. אם כך יקרה, לפיד וגנץ יצטרכו לבחור בין זה לבין המשך שלטון נתניהו, ודי ברור לאיזה כיוון ייפול הפור. תמורת החלפת ראש הממשלה יסכימו השניים להקריב קורבן גם את בג"ץ. אגב, למפלגות המרכיבות את קואליציית החלומות של בנט יהיו מספיק מנדטים (66), כדי שאפשר יהיה לצרף מתוך מפלגת הציונות הדתית רק את החלק של סמוטריץ', ללא עוצמה יהודית וללא נועם.
אם הניסיונות יעלו על שרטון, ובנט לא יקבל את המנדט, ההערכה היא כי העדיפות השנייה שלו תהיה להיכנס לממשלת נתניהו ולנסות ככל יכולתו להביא איתו גם את סער. כך שבמידה שמי שיקבל את המנדט בשבוע הבא יהיה לפיד, נראה שבנט יעדיף להישאר על הגדר עוד תקופה ארוכה, ולא ימהר להתמסר לראש מחנה השמאל. בעוד שסער נעל את עצמו על ידי ההתחייבות שלא לשבת עם נתניהו, בנט משוחרר מכל עול. ללפיד לא יהיו אופציית החרדים שלבנט לכאורה יכולה להיות, וגם לא סמוטריץ'. שיתוף הפעולה עם לפיד כרוך בחבילה אחת עם אבתיסאם מראענה, מרצ והרשימה המשותפת. עבור בנט זה צעד אחד רחוק מדי.
סער לא זמין
ראש הממשלה שבר שתיקה ארוכה מאז הבחירות, וביום רביעי נשא נאום קצר שבו פנה אל גדעון סער ונפתלי בנט, אבל כיוון את דבריו למקום אחר לגמרי. נאומו לא נועד להחזיר את סער, הבן האובד של הליכוד, חזרה הביתה לחיקו החמים של המחנה הלאומי שאותו נטש, אלא להכשיר את הקרקע לממשלה אחרת לגמרי, נטולת סער. עדיין לא ברור לגמרי איך, אם באמצעות עריקים או באמצעות תמיכה של רע"מ מבחוץ, וייתכן שעדיין אין לנתניהו כל תוכנית, וכל מה שבראש מעייניו בשלב הזה הוא רק לנסות לטרפד הקמת ממשלה מהצד השני.
הבעיה של נתניהו היא כי הנאום נתפס מראש ככזה. הצהרה שכולה ציניות המחביאה מאחוריה תככנות פוליטית של תוכניות עלומות להמשך הדרך, שסיכויי הצלחתן בלתי ידועה.
למרות כמה ניסיונות לשלוח שליחים ולהעביר מסרים לסער, הסירוב בצד השני היה מוחלט. בשלב הזה יו"ר תקווה חדשה מבהיר, בשיחות סגורות וגלויות, כי הוא נאמן להבטחת הבחירות המרכזית שלו שלא לשבת תחת נתניהו. סער חושש שגורלו, בעיקר התקשורתי, יהיה זהה לזה של בני גנץ, שעבר מסלול דומה וישב בסוף תחת נתניהו. אבל סער וגנץ הם שני עולמות שונים בתכלית. לסער כיסי תמיכה מבוצרים בכלי התקשורת המרכזיים. ביקורת אכן תישמע, אולם היא לא תהיה קטלנית וחריפה כמו זו שספג גנץ.
נוסף על כך, סער וגנץ משתייכים לבייס שונה לחלוטין. גנץ התבסס על השמאל. תחושת הבגידה שחשו בוחריו בעקבות הצטרפותו לנתניהו היתה קשה. סער התבסס על הימין. אמנם כזה שלא רצה את נתניהו בשלטון, אבל ימין. אותו ימין רצה אמנם לראות אותו ראש הממשלה ולא את נתניהו, אבל מפה ועד המלכת לפיד בקולותיהם, הדרך ארוכה. סביר להניח שאם אלו האופציות, רובם היו מעדיפים בכל זאת את נתניהו.
כשהמסיכות יירדו
שלוש מערכות בחירות לא הצליח נתניהו להביא עריקים. לכן הנחת העבודה של כל המעורבים בעניין היא שגם הפעם המצב לא יהיה שונה. לעומת זאת, נתניהו יכול הפעם להפתיע. לא זו אף זו - הפעם נפתחה אפשרות אמיתית לשתף פעולה עם מנסור עבאס ולהשעין קואליציית ימין על אצבעות רע"מ.
זה לא פשוט. קודם כל במהות. אפשר אמנם יהיה להשביע ממשלה, כי הימנעות של רע"מ מסדרת לנתניהו רוב (במידה שימינה מצטרפת). אפשר אולי יהיה גם לתפקד באופן סביר כאשר אצבעות רע"מ ינועו באורח פלא לאותו כיוון שאליו יונפו אצבעותיהם של חברי הקואליציה בהצבעות החשובות.
הבעיה תתחיל כשיצוף מעל פני השטח העניין הלאומי הערבי. כמו, למשל, מבצע בעזה. למרות המלבושים האזרחיים החדשים של עבאס וחבריו, בזמן מלחמה כולם לובשים מדים. רק שהמדים שלהם עשויים להיות דומים יותר לצבעי מדי חמאס מאשר מדי צה"ל. ופה כבר תתעורר בעיה.
ויש גם את העניין הפוליטי. סמוטריץ' לא ימהר להפר את התחייבותו שלא לשבת בממשלה כזו, אלא אם יתברר מעל לכל ספק שרע"מ היא בכלל מפלגה ציונית, או לכל הפחות שהנושא הלאומי הערבי נזנח על ידה לחלוטין. ואולי הוא יגיע למסקנה שיתר האלטרנטיבות - כמו ממשלת שמאל או בחירות חמישיות - גרועות בהרבה בעיני מצביעיו ורבניו.
השר אופיר אקוניס כנראה פחות לחוץ, ובסביבתו אמרו השבוע: "יש ממשלת ימין מובהקת, ברורה כמו שלא היתה מאז עריקת ליברמן מגוש הימין לגוש השמאל אחרי הבחירות הראשונות באפריל 2019. גחמות אישיות בלבד מונעות זאת". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו