"אפשר להוציא את היהודי מהשטעטל, אבל אי אפשר להוציא את השטעטל מהיהודי", קבע הסופר שלום עליכם, ונדמה שהצייר ישככר בר ריבק, שתערוכה של עבודותיו פורצות הדרך מוצגת בימים אלה במוזיאון בת ים, גילם בחייו את אמרתו. ככל הידוע, הסופר והצייר לא נפגשו בחייהם, אולם הפכו, כל אחד בתחום יצירתו, לפייטנים הגדולים של העיירה היהודית, שנמחתה מעל פני אדמת מזרח אירופה במאה השנים האחרונות.
התערוכה "סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג", שמתבוננת ביצירה של ריבק מנקודת מבט עכשווית ומפגישה אותה עם עבודות של אמנים אחרים, ובהם בני זמננו, התאפשרה בזכות הגילוי מחדש של אוסף עבודותיו, שהחל כאשר הילה כהן־שניידרמן נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים לפני כשלוש שנים. בעת שהתחילה להכיר את האוסף שעליו היא אמונה, פגשה את היצירות של ריבק לראשונה, ולמדה להפתעתה שאוסף העבודות והגדול והחשוב של היוצר מצוי דווקא תחת ידה, בבת ים.
אף שכבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת ליששכר בר ריבק קמו מעריצים ביישוב הארץ-ישראלי, הוא מעולם לא ביקר בבת ים. יתרה מזאת, כאשר הוא נפטר בפריס משחפת בשנת 1935, בת ים של היום עדיין הייתה מועצה מקומית קטנטנה ונשאה את השם בית וגן. כיצד, אם כן, העבודות של מי שנחשב לאחד הציירים הגדולים של 'אסכולת פריס' והתקבל באהדה בסלונים האמנותיים של בירות אירופה התגלגלו דווקא אליה?
"עזבונו של יששכר בר ריבק הגיע אל בת ים בשנות ה־50 לאחר שאלמנתו, סוניה, הוזמנה על ידי ראש העיר הראשון דוד בן ארי להתגורר בה", מסביר ראש עיריית בת ים צביקה ברוט. "ביתה נבנה סמוך למוזיאון לאמנות, בלב שכונת רמת יוסף, אשר הפכה לקריית התרבות של העיר. בתוך הבית תוכנן חלל תצוגה ייעודי לעבודותיו של בעלה הדגול, שהביאה עימה יחד עם יצירות אמנות נוספות, ותרמה לבת ים. מדובר בלא פחות מיצירות מופת".
בשנות ה־70 הלכה סוניה לעולמה, והשאיפות הגדולות שהותוו על ידי ראש העיר הראשון להפוך את בת ים למוקד עולמי של תרבות יהודית - החלו להתעמעם. ההזנחה לא פסחה על בית ריבק. הוא ננטש, האוסף נזנח, ויצירותיו לא הוצגו בפומבי מאז - עד שבשנים האחרונות עבר הבית הסבה למרכז חינוך לאמנות. במקביל עבר האוסף, שעדיין מאוחסן בבית, תהליך שיקום מקיף.
"זהו אוצר של ממש", מדגישה כהן־שניידרמן, "גוף של כ־100 עבודות - ציורי שמן, רישומים ואפילו כמה פסלי קרמיקה, שלא נראו בציבור במהלך חמישים השנים האחרונות. לאורך הזמן הזה הן היו מאוחסנות בתנאים לא ממש מיטיבים.
"זה לא מקרה חריג בישראל שעיזבונות של אמנים פשוט נעזבים ונשכחים. כשהתחלתי לבחון את העבודות, נפל לי הלב. ראיתי יצירות מופת במצב קשה. פנייתנו למשרד התרבות נענתה, וקיבלנו ממנו ומעיריית בת ים מימון נדיב, יוצא דופן בהיקפו, לשיקום ולהצלת האוסף. נוסף על כך, צריך להודות גם לקודמיי בתפקיד: למזלנו הם כרתו הסכם עם המוזיאון היהודי בברלין, שלפיו חמישה מתוך ציורי השמן החשובים של ריבק נשלחו לברלין לצורכי רסטורציה, ובתמורה הן הוצגו שם במשך כמה שנים".
נאמן לעיירה
יששכר בר (או בשמו הרוסי, זכר) ריבק נולד בשנת 1897 במשפחה חסידית ענייה ומרובת ילדים בעיירה יליזבטגרד, שהשתייכה אז לאימפריה הרוסית, ונמצאת היום באוקראינה. כישרונו של הילד היה יוצא דופן, עילוי של ממש, שכבר בגיל 10 התחיל ללמוד ציור בקורס למבוגרים, שנפתח ליד אחד מבתי המלאכה בעיר הולדתו. המשפחה לא ממש עודדה את העיסוק במה שנראה כמקצוע קל דעת שאין בצידו פרנסה, וריבק הנער עזב את הבית לעיר המחוז חרסון. כדי לכלכל את עצמו, הצטרף לקבוצה שקישטה מבני ציבור וציירה את ציורי הכנסיות, ובהמשך עבר ללימודי האמנות בקייב. בבית הספר שבו למד, ביקרו את ריבק על זה שהוא מצייר את התכנים היהודיים והעממיים, עד כדי כך שאיימו לסלקו, ונאמנותו לעצמו ולאמת שביקש להביע עלתה לו בלא מעט חיכוכים.
בשנת 1916 יצא ריבק בן ה־19 עם האמן אל ליסיצקי למסע לאיסוף אמנות יהודית בעיירות יהודיות ב"תחום המושב" לשעבר. המסע הותיר בו חותם עמוק. מבט בעבודותיו של ריבק מסגיר כי במובנים רבים הוא לא שב בתודעתו מן המסע שערך אל השטעטל, וכי זיהה את כיליונו הקרב. במהלך חייו לא פסק ריבק מלצייר את נופיה ומבניה הקורסים של העיירה היהודית, ולתעד את אורחות חייהם ואת ההווי של היהודים הכפריים. הוא תיאר את המקבץ היהודי הגדול בין שתי מלחמות העולם, תחת מצב מתמשך של פרעות ועוני.
הציירים היהודים בקייב, שאליהם התחבר ריבק במהלך לימודיו, ראו בעצמם את חיל החלוץ של הגל האמנותי שיסמן שינוי מרחיק לכת בעולם האמנות. בשנת 1917 ריבק וצייר יהודי נוסף, בוריס ארונסון, חיברו מניפסט בשם "דרכי הציור היהודי", ובו הצהירו כי "על הצייר היהודי לחולל מהפך בציור המודרני". אולם, על אף גילם הצעיר, ואולי בזכותו, שאיפותיהם לא הוגבלו לציור והתיימרו לשנות מן היסוד את מצבו העגום של העם היהודי.
על אף התקוות, המציאות סביבם היתה הרבה יותר קודרת מהשאיפות האופטימיות. העיירות היהודיות, אותו כר פורה שהוליד את פוטנציאל היצירה הבלתי נדלה של ריבק ובני תקופתו, עמדו בפני מהלומות קשות: קרבות מלחמת העולם הראשונה, זעזועי המהפכה ואכזריות מלחמת האזרחים שבאה אחריה, ולבסוף ייצוב השלטון הסובייטי שביקש לשרש את המסורות היהודיות. הדרמות לא פסחו על המשפחה של ריבק. אביו נרצח בפוגרום בשנת 1919, והצייר הגיב למאורע הטרגי בסדרה של יצירות עוצמתיות תחת הכותרת "פוגרום קייב". תיאוריו של הפוגרומים על זוועותיהם היו ייחודיים בדחיפותם ובישירותם.
אך עוד לפני כן, בשנת 1917, קיבץ באלבומו ״שטעטל. ביתי החרב הוא זיכרון״ סדרת רישומים המציגים דיוקן מדהים של עיירה. "ייחודו בשילוב של סגנון ותוכן", מבהירה כהן־שניידרמן.
"מצד אחד, הוא צייר בסגנון אוונגרדי, לפעמים בתערובת של סגנונות אוונגרד כמו קוביזם, אקספרסיוניזם גרמני ופוטוריזם. ומצד שני, התכנים היו קשורים לעולם הנכחד של התרבות היהודית - מעין תיאור החיים היהודיים, שממנו לא ברור אם הם עדיין חיים או מתים".
בשנת 1921 נדד ריבק לברלין, וכעבור חמש שנים נוספות עבר לפריס. בתקופה זו יצירתו הגיעה לשיא, ושורה של תערוכותיו האישיות זכתה לתגובות נלהבות מצד חובבי האמנות והמבקרים. ריבק התנסה בהצלחה יתרה בצורות חדשות ובסוגות מגוונות של אמנות, כמו ציור תפאורות להצגות ויצירת פסלונים, וציוריו נמכרו היטב במכירות פומביות. ובכל זאת, על אף התהילה שהיתה מנת חלקו בשנים האחרונות לחייו, נשאר נאמן לשטעטל.
השטעטל על אינספור מופעיו, אז ועכשיו, הוא שעומד בלב התערוכה המוצגת בבת ים, ויש שימצאו קווים מקבילים בין העיירה המסורתית של פעם לבין העיר הישראלית הזאת. לדברי כהן־שניידרמן, לא נכון להתייחס אל העבודות של הצייר כהתרפקות בפני רגע היסטורי, והן רלוונטיות להיום, בין היתר כמעוררות מחשבה על ה"שטעטלים" של ימינו.
מכיוון שהאוסף של ריבק הוסתר במרתפים החל משנות ה־60, אך מעטים כתבו עליו או חקרו את יצירתו, ורק לאחרונה התפרסם בגרמניה מחקר משמעותי ראשון על אודותיו, פרי עבודתה של חוקרת האמנות ד"ר סיגלית מיידלר וקס. מחקר זה מתמקד בהישגיו האמנותיים הגדולים ביותר בשלבי קייב וברלין, והוא צפוי להתפרסם גם בתרגום לעברית.
שפה אמנותית חדשה
ד"ר מיידלר וקס, המשמשת גם כיועצת מדעית של התערוכה, בטוחה שאילו היה ריבק חי יותר זמן, בוודאי היה זוכה לתהילה שאינה פחותה מזו של מארק שאגאל, מה גם ששניהם השתייכו לאותו חוג תרבותי, "ליגת התרבות". כהן־שניידרמן מבחינה בעבודות של ריבק בהרבה יותר אופל וכובד. "ההתרסקות והאבדון לעומת הפואטיקה והחולמניות הנוסטלגית של שאגאל", היא מגדירה את ההבדל ביניהם.
למרות ההבדלים, יש גם משותף. "יחד עם שאר האמנים ב'ליגת התרבות', כמו מארק שאגאל ואל ליסיצקי, ריבק הביא מודרניות לאמנות היהודית", מדגישה מיידלר וקס. "במהלך המהפכה הרוסית, ובמיוחד בתקופת פעילותו ב'ליגת התרבות' בשנים 1921-1918, הוא פיתח שפה אמנותית משלו, אשר ייצגה סינתזה של קוביזם עם מוטיבים צבאיים וצורות של אמנות יהודית ישנה. ייצוגי בית הכנסת שלו היו חידוש אדיר באמנות היהודית. ריבק האיש היה מודל לנפילה של אורח החיים בשטעטל בגלל המהפכה ויתר הטלטלות שהביאה עימה המאה העשרים, ובציוריו הציב אנדרטה לאורח חיים יהודי זה, מבלי להדיר אותו".
אין זה מפתיע שציור של בית כנסת מהעיר מוהילב, המוצג בבית שלום אש, הוא גם הציור האהוב על כהן־שניידרמן. "זהו רישום פחם מדהים בגוונים מורבידיים, שחודר אל נפשו של הצופה", היא מתארת את היצירה. "המחזה שנגלה בפני הצייר במסעו בעיירות לא עזב אותו, ובעבודותיו המאוחרות מזהים הדהוד לרושם האדיר שחווה, ושעכשיו כולנו יכולים לחוות".
אסתטיקה של שבר
אולי המחקר יסיר את סימני השאלה מעל תעלומה נוספת סביב מורשת ריבק ומקום הימצאו של האוסף שלו, שכונת רמת יוסף בבת ים, שחוגגת כעת 60 שנה להקמתה. תכנון השכונה, הנמצאת בנקודה הגבוהה בעיר, על מבני המגורים ומוסדות התרבות שלה, הופקד בידיו של האדריכל יצחק פרלשטיין, וכהן־שניידרמן משוכנעת שהיא זיהתה את העקרון התכנוני שלו: "אני משערת שפרלשטיין ראה את הציורים של ריבק ותכנן מבנים בהשראתם. יש למשל בית כנסת גדול מאוד בשכונה, בית כנסת האוהל, בעל גג משולש - בדיוק כמו בציורי בתי כנסת של ריבק. וגם המבנה של המוזיאון עצמו מסגיר את הקישור לצייר: צורתו עגולה וספירלית כמו בציור 'הברלינאית', אשר מוצג בתערוכה ומהווה מעין מחווה של ריבק ל'עירום יורד במדרגות' של האמן הצרפתי מרסל דושאן. העמודים התומכים בקומה העליונה של המוזיאון שמוצבים בצורה אלכסונית מזכירים את האסתטיקה השבורה של ריבק, והתקרה, אלכסונית גם היא, כאילו נבנתה ברוחו של הצייר, שהשכיל ליצור שילוב יוצא דופן של סגנונות אוונגרד מתוך ריסוקם זה בתוך זה.
"לתחושתי, ריבק עשה זאת כדי להביע את השבר הגדול של אותה תקופה, השבר שחווה והשבר שהבין כי עוד יגיע. הוא תיאר את החוויה הרגשית על ידי אסתטיקה של שבר, והנה היא לפנינו בתכנון האדריכלי, שלכאורה מקורותיו מקומיים. הקשר בין הציורים למבנים כל כך ברור לי".
"אני זוכר את עצמי בתור ילד בעיר עובר מדי פעם ליד בית שלום אש, ולא מבין למה המקום הזה - שבתור ילד הבנתי שהתגורר בו סלב, זה כל מה שידענו - סגור לציבור", מספר ראש העיר ברוט. "לא ייאמן שבמשך עשרות שנים אף אחד בעיריה לא הסתכל על האוצרות התרבותיים שהיו בבת ים, והם העלו אבק. המקומות היו נעולים ולא השקיעו בהם.
"כשנכנסתי לתפקידי, הנחיתי לשדרג את השימור ואת החשיפה של האוצרות שיש פה. זו פיסת היסטוריה רבת ערך, ואמנות חשובה שתושבי העיר לא ידעו שיש להם ממש בלב העיר".
