לכל מין יש ציפורים חלוצות שעפות כעמוד ענן לפני הלהקה. תבדקו אילו אוכלוסיות נודדות דרומה, ותגלו את הכיוון שאליו נוסע עתיד מדינת ישראל: חרדים, דתיים־לאומיים והיפסטרים. מזמן כבר מסמנים שהכיוון הוא דרומה. לא כי הן ניחנו בחוש נבואי, אלא מפני שאלה אוכלוסיות שמתרבות בקצב מהיר משאר המדינה והן צריכות מקום - פרט להיפסטרים, וגם זה לא בטוח.
מה שבטוח הוא שעתודת הקרקע של ישראל נמצאת בפריפריה, וביתר שאת בפריפריה הדרומית. אלא שלזו יש נוסע סמוי וגלוי בה בעת. גוף שמאפשר, עוזר ומקדם את ההתיישבות בנגב, אך באותה נשימה גם מעכב אותה. מדובר באיל נדל"ן שמתחזה לעממי, אחד משלנו, תמיד בשבילנו, צה"ל־צה"ל כבר באים - כלומר, עד שזה מגיע לנדל"ן הצה"לי. שם משתנים הדברים.
השבוע שוב התגלתה מורכבות החיים לצד הצבא שתקע אותי. בלב הדיון הפעם עומדת סוגיית ההקמה של שדה תעופה אזרחי במקום בסיס חיל האוויר בנבטים. ואולם, התופעה רחבה בהרבה משאלת נבטים. בפועל מתגלה שאיל הנדל"ן הגדול ביותר בדרום הוא לא אחר מאשר משרד הביטחון.
שני ראשי רשויות מרכזיים בדרום - בני ביטון, ראש עיריית דימונה, וערן דורון, ראש מועצת רמת נגב - מדברים בגלוי על מה שהם מכנים "החסם המרכזי לפיתוח הנגב": מערכת הביטחון. מערכת שמחזיקה בשטחים עצומים ללא שימוש, תוקעת יוזמות אזרחיות ולעיתים, לדבריהם, פועלת משיקולים זרים שמנותקים מהאינטרס הלאומי הכולל.
שורשי הבעיה נעוצים בימים שלאחר יציאת צה"ל מסיני. "סגן הרמטכ"ל אז היה קותי אדם, ואחריו עמרם מצנע", מסביר דורון. "כשצה"ל עזב את סיני, היה צריך להעביר כמויות גדולות מאוד של תשתיות ובסיסים לנגב. הם היו אלו שהסדירו את המהלך וגם המציאו את הפטנט: לקרוא לשטח 'שמורת טבע' - ובמקביל לשמר אותו גם כשטח אש. וזה יוצר מצב אבסורדי שבו רמת נגב היא המועצה עם הכי הרבה שטח בארץ, משהו כמו 4.2 מיליון דונם, אבל מתוכם יותר מ־3 מיליון הם שטחי אש, 2 מיליון מוגדרים שמורות טבע. איך זה יכול להיות שזה עובר את השטח שיש לנו על הנייר? התשובה היא שרבים מהשטחים חופפים. שמורות טבע שהן שטחי אש. אז עם כל השטח הזה, כשאני רוצה לעשות פסטיבל חשוב בעיניי כמו 'מידברן', אני לא יכול למצוא לו 1,000 דונם בתוך כל השטח שלי. למה? כי הכל של הצבא, ובמקום לחשוב על שימושים אזרחיים בשטחים האלו - הכל נשאר תקוע".
ביטון מכיר את התסכול הזה. "כשרציתי להקים את שכונת יוני נתניהו, הם אמרו לי: 'בני, שטח אש'". אבל כאן הגישה משתנה: "אמרתי להם, 'חברים יקרים, זה לא שטח אש, זה דימונה, זה שטח חיים. אני מקים את השכונות שלי'. ככה הקמנו, וככה גם יהיה עם נבטים. אני אומר לך".
קיצור הטיסות הקודמות
לפני הכל, תקציר הפרקים הקודמים בסאגת נבטים. כבר בשנות ה־80 מתגבשת התובנה במדינת ישראל שהיא צריכה עוד שדה תעופה נוסף על נתב"ג. כחלק מחתימת הסכמי השלום עם מצרים מוקם בנגב שדה התעופה נבטים, בשולי הדרך בין באר שבע לדימונה, ממול לערערה בדרך לערד. נקודה מרכזית וסמויה מהעין.
שדה נבטים נבנה ומתוכנן כשדה תעופה בינלאומי עם מסלול המראה ארוך שמתאים למטוסי הענק שנחתו בו בתקופת פינוי סיני ושעתידים לנחות בו בימי השלום. על פי נווטי המאבק בנבטים, חיל האוויר מקבל את השדה ל"בינתיים", עד שהמדינה תצטרך אותו שוב לתחבורה האזרחית.
שנים חולפות, השמיים נפתחים, כולנו אוהבים לטוס יותר ויותר ממדינת האי שלנו, והעומס הולך וגובר עד שנהיה בלתי נסבל. כשעולה צורך ממשי להקים עוד שדה תעופה שישרת את החברה האזרחית בישראל, המדינה מבקשת את נבטים בחזרה מהצבא, ושוב מתגלה שבכל הנוגע למדינת ישראל - "בינתיים" הוא הנצח.
לאחר עשורים של התרגלות בנבטים, חיל האוויר אומר: וואלה, לא בא לי טוב העניין הזה, אנחנו מושקעים כאן, התרגלנו, זה בסיס אחלה בשבילנו, אנחנו מתאמנים פה במרץ ובלי שיפריעו לנו, אז קחו את רמת דוד בעמק יזרעאל במקום.
אלא שעמק יזרעאל מלא באזרחים שלא רוצים אספלט מלמטה ומטוס מעל, מבית אלפא עד נהלל. הקמת שדה תעופה ברמת דוד תכריח את המדינה לפנות תושבים, לשנות ייעוד לשטחי חקלאות, ובאופן כללי למרר את חיי אנשי העמק הצפוף. מה גם שלהקים שדה תעופה אזרחי בלב אזור מאוכלס כל כך יעלה, לפי ההערכות, כ־18 מיליארד שקלים יותר מאשר בנבטים.
אז מה יש לנו כאן? מצד אחד רשויות שמייחלות להקמת השדה אצלן, ומהצד השני רשויות שלא רוצות את כאב הראש הזה. מצד אחד תושבים שמתים שהשדה יקום אצלם, ומהצד השני תושבים שלא רוצים את הרעש הזה. מצד אחד שדה שכבר מוקם ומוכן ולא דורש פינוי של אף אחד, ומהצד השני מחיר הקמה אסטרונומי, פינוי תושבים ושינוי שימושי קרקע ואופיו הכפרי של עמק יזרעאל.
ברור שלא הגיוני להקים את שדה התעופה בעמק יזרעאל, אתם אומרים, ובהיגיון רב. אז זהו, שההיגיון הוא סוכן חשאי בסיפור הזה. ועדות איתור באו והלכו, בוחשים בעמק בחשו והתבחבשו, הדברים השתרכו כבני ישראל במדבר הביורוקרטיה. ויחנו וייסעו מוועדה לוועדה ומשנה לשנה. תוך כדי המאבק התגבשה לה קואליציה משונה של תושבי הנגב שרוצים שדה תעופה אצלם, יחד עם תושבי עמק יזרעאל שלא רוצים את השדה אצלם. ולרגעים היה נראה שהכל מסתדר כמו שנכון לטובת הכלל. אלא שכבר 12 שנה שההחלטה על הקמת שדה התעופה האזרחי בנבטים תקועה יותר ממצה אחרי ליל האין סדר.
שמחה מוקדמת
לפני כמה שבועות התמלאו תושבי הנגב תקווה. נראה היה שהכל מתכנס לנקודת הסיום. חבר הכנסת דוד ביטן (הליכוד) הפקיע את הנושא מפורגטוריום הוועדות האינסופיות, והחליט להעלות אותו כחוק של מדינת ישראל בכנסת. החוק עבר בקריאה ראשונה. "80 ח"כים בכנסת בעדנו", זרח ביטון בוועידת נבטים לפני כשבועיים. "אין מה שיעצור את שדה התעופה בנבטים. בקרוב קריאה שנייה ושלישית וגמרנו". ביטון הנלהב אלי יעד אף הזמין את הנוכחים בוועידת נבטים לטוס לניו יורק בטיסה ישירה מדימונה "עוד שנתיים".
אלא שהשבוע בישיבת הקבינט, אצל ראש הממשלה, נעמדו נציגי צה"ל לאחר שישה סעיפים גלויים וביקשו לדבר עם ראש הממשלה בפרטיות. שוב שלפו אנשי הצבא את האס האולטימטיבי - אי אפשר להקים שדה תעופה אזרחי בנבטים, וזאת מסיבה ביטחונית שלא ניתן לפרט, אף לא באוזני הקבינט.
"לדעתי הצבא עושה צחוק מהעבודה", אומר ביטון. "כולם מפחדים מצה"ל. אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל ואת חיל האוויר, אבל לא יעלה על הדעת שבכל פעם שנושא נבטים עולה, הצבא הופך ל'דובי לא־לא'. ואני אומר לך שלא יעלה על הדעת שהם ייכנסו לישיבת הקבינט, ופתאום בסעיף השביעי קם הרמטכ"ל ואומר 'יש לי דוח סודי לגבי נבטים', והוא נותן את זה לראש הממשלה בלבד. מירי רגב תקפה את הדבר הזה בצורה בלתי רגילה, ובצדק".
אבל זה עניין ביטחוני, אז מה אתה רוצה שיעשו? שיספרו לקבינט ואולי זה ידלוף?
"אני אומר להם: חבר'ה, אין דבר כזה שאי אפשר להסביר. יש דרכים. גם אם אין לנו סיווג ביטחוני גבוה, אז תגידו מה הבעיה בכלליות. אבל מעבר לזה, אחד השותפים שלנו למאבק הזה הוא ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), סגן ראש המוסד לשעבר. למי יש סיווג ביטחוני גבוה יותר? והוא אמר לי חד וחלק: בני, זה שטויות, אלו אותם טיעונים ישנים תחת מעטה 'ביטחוני'". וכאן קבור הכלב - או בקר הטיסה. בכל פעם ששדה התעופה מתקרב דרומה, איכשהו חיל האוויר מטרפד את הנושא ברגע האחרון. אבל מתברר שההתנגדות הסדרתית להקמת שדה התעופה האזרחי בנבטים עלולה להיות רק תסמין לבעיה גדולה בהרבה: צה"ל כאיל נדל"ן.
"ראס בן אמו יקום"
"64% משטחה של מדינת ישראל נמצאים בנגב", מזכיר ביטון עובדה בסיסית. "הצבא הביא את עיר הבה"דים, את בסיסי המודיעין והתקשוב, והביא הרבה מאוד דברים דרומה. ובלי שום ציניות אני אומר כל הכבוד לצה"ל. אבל חבר'ה, עם כל הכבוד לכם, אתם לא יכולים לשים אצבע בכל פעם על שטח אחר שאני צריך כדי לפתח את דימונה, ואז להגיד לי 'בני, לא, אי אפשר כאן להקים. כי פה אנחנו מתאמנים, ופה זה שטח אש'. הנה, למשל רצינו להקים אתר תיירותי גדול ליד דימונה, עם מלון וכו', ושוב הצבא אומר לי - 'בני, לא!"
והם נותנים הסברים למה אי אפשר?
"אני יושב כחבר ועדה מחוזית, ואני כל הזמן מתנגח עם הצבא. אני אומר להם שוב ושוב, 'בכל הכבוד, תביאו טיעונים מבוססים, לא סיפורים מהאצבע'. ולגבי נבטים, אתה יודע שהזמנו אותם לדיון בוועדת החוץ והביטחון, והם לא הגיעו? ואני אומר לרמטכ"ל, שאני מאוד מעריך אישית, 'אל תקנה מהם לוקשים'".
אבל מה אם יש שם באמת איזשהו טיעון ביטחוני שבגללו אי אפשר שיוקם שדה התעופה בדרום הארץ?
"אנחנו כבר 12 שנה מתחת לאלונקה של נבטים, יכולנו לבנות ארבעה שדות תעופה בזמן הזה. לא יכול להיות שאנחנו מובילים את הנושא לעבר קריאה שנייה ושלישית, והצבא בא עם דוח מלפני עשר שנים. איפה הייתם בכל השנים האחרונות? אבל אני אומר לך יותר מזה - הם אומרים שאי אפשר כבר יותר מעשור, אז אנחנו הבאנו את האלוף אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, ואת חגי טופולנסקי, ראש מטה חיל האוויר לשעבר וראש מינהלת התעופה האזרחית, והם אמרו: אין מניעה ביטחונית מבחינת חיל האוויר שנבטים יהפוך לשדה תעופה. אז מפקדי חיל האוויר הנוכחי יגידו לנו לא?"
אז איך אפשר לפתור את זה?
"אני מודיע לך כאן ועכשיו - לא יעזור כלום, שדה התעופה יקום בנבטים, 'ראס בן אמו'. בסוף זה לטובת המדינה, זה לטובת הנגב, תחשוב כמה משרות ומיליוני שקלים זה יכניס לפיתוח הנגב. אנחנו נעשה את זה. יש קונצנזוס ענקי בעד הקמת שדה התעופה בנבטים, וגם ראש הממשלה נתן הבטחה גלויה בוועידת הנגב בדימונה".
אבל אם זה מתנגש בשיקול ביטחוני, אולי הוא לא יכול לעמוד בהבטחה שלו?
"שלא יבלבלו לנו את המוח. בסוף זה הכל עניין של כסף. הצבא בא, משתלט על שטחים ובסוף לא נותן לנו להתפתח. אם האוצר ישים את הכסף לטובת הסיפור הזה - זה יקרה. צה"ל לא צריך לעצור מהלך קריטי לעתיד הנגב. אנחנו מדברים פה על מגה־פרויקט. זה ישנה את הנגב מן הקצה אל הקצה. 30 אלף מקומות עבודה. הסכמה לאורך כל הקשת הפוליטית, יותר מ־80 ח"כים תומכים. שרת התחבורה מירי רגב איתנו. שר הביטחון ישראל כ"ץ, שהיה שר התחבורה, אמר שהוא איתנו. אז עכשיו, כשהוא שר הביטחון, הגיע הזמן שיגיד את זה בקול. ואני חוזר ואומר: בסוף אני מעריץ את צה"ל, אבל זו בושה שככה הצבא מתנהג. מה, הם לא חלק מעם ישראל? מה, אתם לא רוצים לפתח את הנגב? איך אתם לא מחוברים לפיתוח הכלכלי של מדינת ישראל?"
לא משחררים ת'שטח
הלילה מסגיר את סודות הנגב. נסיעה לילית לאורך הצירים המרכזיים מגלה את החורים השחורים שבין היישובים. פה ושם אפשר לראות מקבצי אורות לא סדורים ורבגוניים של הפזורה הבדואית. ובמקביל, אחת לכמה קילומטרים זורח מולך משטח אורות המאירים את החשיכה. עוד בסיס נוצץ וחשמלי נפרש מול עיניך, וזה משרה ביטחון מסוים בנסיעת הלילה, שבתוך החושך הגדול יש גם אור של חיים. מאידך, מטריד לגלות שהחושך הגדול הוא גם תולדה של האורות החזקים.
דורון לא מהסס להצביע על הבעיה שמונעת לדעתו את הפיתוח של הנגב. "קח אותנו כדוגמה. מצד אחד, אנחנו המועצה האזורית עם הכי הרבה שטח במדינה. מצד שני - אין לי יכולת אמיתית לפתח את היישובים שלי. למה? כי חלקים עצומים מהשטח הזה פשוט חסומים בפנינו", הוא אומר. "רק ברמת נגב יש 300 אלף דונם של שטחי אש לא מנוצלים. מאות דונמים של בסיסים נטושים עומדים סגורים ללא שימוש. והמצב הזה, שלא הרבה יודעים עליו, חונק את הנגב כבר שנים".
דורון מבהיר כי הוא לא מדבר על שטחים שנתונים לוויכוח ביטחוני אמיתי, כמו סוגיית שדה התעופה בנבטים, שם יש לדעתו צורך בהחלטה לאומית ברורה שתכריע בין האינטרס האזרחי לביטחוני. "אבל ברוב המקרים זו פשוט החזקת שטחים ריקים. בסיסים לא פעילים ושטחי אש שננטשו או שאין בהם שימוש - וכל זה רק כי הצבא רגיל להחזיק בהם".
לדבריו, משרד הביטחון הפך להיות שחקן משמעותי, ולעיתים אף דומיננטי מדי, בתכנון ובפיתוח של הנגב. "הצבא הפך להיות החסם המרכזי לפיתוח הנגב. אנחנו רוצים תיירות, התיישבות, תעשייה, חקלאות - והכל תקוע כי הצבא לא משחרר שטחים".
האבסורד, אומר דורון, טמון באי־השוויון הבוטה שבין היכולת של הצבא לפעול בשטח כנכון בעיניו לבין מה שנדרש מהרשויות האזרחיות. "שתבין, הצבא יכול להקים עיר אימונים גדולה בשבוע. אני צריך לעבור שלוש ועדות כדי לשים רמזור. כבר שנים אני מנסה להקים את היישוב 'נווה תמרים' על 1,200 דונם ליד רביבים - שום דבר לא מתקדם. ויותר מזה, למה אני צריך לבוא ולקבל אישור מהצבא אם בא לי להקים יישוב וילות יוקרה או יישוב קהילתי חקלאי? ממתי הצבא אמור לאשר
תוכניות פיתוח אזרחיות?
"אם על הרחבה של יישובים בקושי אפשר לדבר איתם, אז על תיירות ועל מיזמים תרבותיים אין מה לדבר. אני מבקש בכל שנה למצוא 1,000 דונם ל'מידברן' - פסטיבל שמביא חיים וכלכלה לנגב. לא הגיוני שבמדינה עם כל כך הרבה שטח לא מוצאים לזה מקום, אבל הצבא סוגר בסיסים ושטחים כלאחר יד".
למה הצבא לא משחרר שטחים שהוא לא צריך? אני תוהה. ביטון חושב שזה קשור לטראומה של פינוי סיני. דורון מצביע על הסיבה הכלכלית הפשוטה: "לצבא השטח הזה לא עולה שקל. הוא מחזיק שטחים עצומים ולא משלם עליהם ארנונה. אם היו מחייבים את צה"ל לשלם אפילו אגורה למטר, או שקל לדונם, כבר היום היה לי תקציב לפתח את כל האזור הזה. כרגע זה כך כי משתלם לצבא פשוט להחזיק שטחים פתוחים ולמנוע מאיתנו כל אפשרות לצמוח. לצבא השטחים האלו לא עולים כסף, הוא לא משלם ארנונה על שטחים פתוחים. אם היו מחייבים את הצבא אפילו בשקל לדונם - הם כבר מזמן היו משחררים שטחים".
הבטחות להעברת צה"ל לנגב, לדבריו, לא פתרו את הבעיה אלא רק הוסיפו לה. "הקימו את עיר הבה"דים, אבל במקביל הצבא עשה עסקת נדל"ן מעולה: שדרגו בסיסים למגורי נווה צריפין, למשל. זה היה מהלך נדל"ני משתלם לצבא ולממשלה, אבל מי שנשארו מאחור בכל העניין הזה הם תושבי הנגב. שכן עיר הבה"דים לא ממש הצליחה להעביר אנשים לנגב".
מי בעל הבית
גם כאשר מתבצע צעד נדיר והצבא מסכים לשחרר שטח, הדרך לשימוש אזרחי בו רצופה מהמורות. "ברגע שהצבא מוותר על שטח, צריך לזכות אותו - כלומר, לפנות אותו ממוקשים ומנפלים. מי שמפנה זה גוף מונופוליסטי - הרלפ"ם (הרשות לפינוי מוקשים) - ורק הוא רשאי לעשות את זה. פעם זה עלה 3,000 שקלים לדונם. כיום זה עולה 15 אלף שקלים לדונם. אין עגבנייה שתוכל להצדיק את ההוצאה הזאת".
כשזה מגיע לסוגיה הטעונה של שדה התעופה בנבטים, דורון לא מייפה את הדברים: "הכל ידוע וברור. תשאל את אליעזר שקדי, תשאל את ביבי - חיל האוויר לא רוצה את השדה האזרחי בנבטים כי זה מגביל את חופש הפעולה שלו בדרום. זה נכון, זה אמיתי - אבל צריך לשים את זה על השולחן ולקבל החלטה. אין כאן טיעון ביטחוני חדש".
לדבריו, ההשלכות של ההחלטה הזאת חורגות מהזירה הביטחונית: "אנחנו מדברים על השקעה של מאות מיליוני שקלים במקומות המוחלשים ביותר בנגב, על הסדרת קרקעות, על סדר ציבורי. אי אפשר להמשיך לחיות בבלגן הזה".
דורון מסכם את התחושות שלו בפשטות: "אף אחד לא מבין כמה צה"ל ומשרד הביטחון אחראים, לטובה ולרעה, על מה שקורה בנגב. מצד אחד, יש פיתוח. מצד שני, החסמים שהצבא מציב מונעים מאיתנו לממש את הפוטנציאל".
פני מפת הנגב מלאים קווי גבול בלתי נראים: גבול בין שטחי אש לשטחי התיישבות, בין שמורות טבע לבסיסים צבאיים, בין כוונות טובות למציאות ביורוקרטית עיקשת. בשטח, החיים לא מחכים. בנגב פועלות קהילות מגוונות - ערים ועיירות פיתוח כמו דימונה וירוחם, קיבוצים ומושבים, יישובים בדואיים, חקלאות חכמה שמצליחה להצמיח ירקות בלב המדבר ומוסדות חינוך ייחודיים שמביאים צעירים מכל רחבי הארץ אל הנגב.
אבל כל זה עומד שוב ושוב מול חסם אדיר: צה"ל ומערכת הביטחון שמחזיקים את הנגב בידיהם. ראשי הרשויות המקומיות בדרום קוראים לשים סוף למבוי הסתום הזה: להפסיק לחשוב על הנגב כ"חצר האחורית של הביטחון הלאומי", ולהתחיל לראות בו את העתיד של מדינת ישראל. הקרב על נבטים הוא רק הסימפטום. השאלה האמיתית היא לאן צועדת המדינה כולה - ולמי באמת שייכת הקרקע שעליה היא נבנית.
דורון: "ב־1956 בן־גוריון אמר לרמטכ"ל: תמצא לי מקום בנגב להקים יישוב ל־600 משפחות - וכך התחילה מדרשת שדה בוקר. רק עכשיו, כמעט 70 שנה לאחר מכן, אנחנו באמת מגיעים ל־600 משפחות. למה זה לקח 70 שנה? כי משהו בדרך התהפך לגמרי - הצבא, שהיה אמור לפתח את הנגב, הפך להיות זה שחוסם אותו..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו