ישראל חייבת לדעת להתמודד גם עם הסיכונים שבעסקה

חטופים. זה היה שבוע מרגש. בתחילתו - התמונה של ארבע התצפיתניות שעומדות על הבמה בלב ההמון בעזה ובסופו - התמונה של אגם ברגר עומדת שם חמישה ימים אחר כך, לבדה. והחיבוק בין ארבל יהוד לגדי מוזס, בני קיבוץ ניר עוז שנפגשו בשבי רק לפני שחרורם. והאיחוד של החטופים עם המשפחות והחברים. והידיעה שמחר יהיו לנו עוד תמונות כאלה. וגם בשבוע הבא, ובשבועות שיבואו אחריו.

לתמונות האלה יש חשיבות עצומה. למשוחררים כמובן, וגם למדינה כולה. אלו החטופים, וזה מחיר ההפקרה: שום ניצחון לא יושג כל עוד הם שם. אפשר לדבר לנצח על "מחיר ההסכם", כמו שעושים רבים בפוליטיקה ובתקשורת. זה לגיטימי, כמובן, אבל טעון הוכחה. אם מדינת ישראל למדה משהו מ־7 באוקטובר, זה הזמן ליישם אותו. לא להכיל, לתקוף. לא לחכות, ליזום. לא להעניק לארכי־מחבלים הזדמנות לקחת עוד חיים - לקחת מהם את חייהם שלהם.

על מה שיקרה בעתיד יש סימן שאלה, והוא כפוף לאלף עניינים שלישראל יש לכל הפחות יכולת להשפיע עליהם. על מה שקורה עכשיו לחטופים בעזה יש סימן קריאה: אם הם לא ישוחררו, הם ימותו. ובפער הזה בין סימן שאלה עתידי לסימן קריאה עכשווי, ברור מה גובר - למרות המחיר הכבד והסכנות שכרוכים בהסכם. לכן גם הכעס העצום שיש למשפחות החטופות ששוחררו על פוליטיקאים שהתנגדו להסכם, ומיהרו לברך על השחרור.

בימים האחרונים היה ניסיון (מכוער ומגושם) לעמת בין המשפחות האלה - ובראשן אלי אלבג, אבא של לירי - לבין משפחות שכולות שאיבדו יקירים במלחמה. הנרטיב היה כזה: הבנים שלנו שילמו בחייהם כדי שהבת שלך תחיה. אתה קיבלת אותה, אנחנו לעולם לא נקבל אותם. אין לך זכות לתקוף אותנו על התנגדותנו להסכם. זה נכון כמובן, זכותם המלאה לדעתם, רק שהביקורת לא הופנתה כלפיהם. נהפוך הוא: אלבג, כמו כל יתר משפחות החטופים, לא מוצא מספיק מילים להודות לכל מי שעשה הכל כדי שהבת שלו תשוב הביתה, ובעיקר לחיילי צה"ל שנלחמו כדי שזה יקרה.

הביקורת שלו (ושל איתן, אבא של רומי גונן, ושל אחרים) הופנתה במפורש לנבחרי הציבור, ובעיקר לצמד בן גביר את סמוטריץ', שכבר עסוק עכשיו במאמצים לטרפד את השלב השני של העסקה. ומה ששמענו בפומבי זה רק קמצוץ מהדברים הבוטים שמשפחות החטופים אומרות עליהם בשיחות סגורות. ואם לתמצת: שני שותפים מרכזיים לממשלת המחדל, שבמשמרתה נרצחו בשבת ההיא 1,200 איש, לא התפטרו בגלל כישלונם המוחלט. אחד מהם התפטר כי חטופים הוחזרו הביתה, והשני מאיים להתפטר אם הם יחזרו בעתיד (כי במקרה כזה לא תחודש המלחמה). דאגתם לדם שאולי יישפך גדולה מאחריותם לדם שכבר נשפך.

אין לי מושג איך בנימין נתניהו מתכוון ליישב את הפלונטר הקואליציוני שלו. נראה שהוא מאמין שזה אפשרי, אחרת הוא לא היה שומר את התיקים למפלגתו של בן גביר ומבטיח לסמוטריץ' שהכל יסתדר. מנגד ניצבת המציאות, שביום שלישי תפגוש אותו בוושינגטון במלוא ג'ינג'יותה. דונלד טראמפ כבר הבהיר שהוא רוצה את כל החטופים בבית, ושהמלחמה נגמרה, ולתוך הקערה הוא יזרוק גם את המגה־עסקה עם סעודיה ואת הגרעין האיראני ומי יודע מה עוד - וכל זה אפשרי, והכל במיידי, וטראמפ כמו טראמפ ידרוש תשובות וירצה לראות תוצאות. נתניהו טועה אם הוא חושב שיצליח לתמרן אותו. בקדנציה השנייה שלו טראמפ מגיע כדי להוכיח שהוא הגדול מכולם. אם לשפוט על פי השבועיים הראשונים שלו בתפקיד, אין לו כוונה לאפשר לאף אחד לעמוד בדרכו.

מחבלים. רשימת המחבלים ששוחררו בשבוע החולף מכה בבטן. אני מקפיד לעבור על שמות כל מי שהיו מעורבים בפיגועים רצחניים. לחזור לפרטי הפיגוע. לקרוא על ההרוגים. את רוב הפיגועים אני זוכר, וגם חלק משמות המחבלים. יש שמות שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה, אדע לקשור אותם לזוועות שהם ביצעו.

מוחמד אבו ורדה, ששוחרר אתמול, הוא אחד מאלה. ב־1996 היה מבכירי החוליה ששיגרה את המתאבדים לשני הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים, שבהם נרצחו 44 ישראלים, ולפיגוע שבו נרצחה ישראלית בצומת אשקלון. הפיגועים האלה היו תגובה של חמאס לחיסולו של "המהנדס" יחיא עיאש. הם הובילו להפסדו של שמעון פרס בבחירות שנערכו במאי באותה שנה, ולעלייתו של נתניהו לשלטון.

מי שירצה, יראה בכך בריחה של נתניהו מחזונו: האיש שהתיימר ללמד את המערב כיצד לנצח את הטרור, נכנע ומשחרר את הגרועים שבמחבלים. ואפשר גם להסתכל על זה אחרת: האיש שדיבר בסיסמאות, נאלץ (שוב) להתקפל מול המציאות, בוודאי כשמדובר במציאות שהיא תולדה ישירה של מחדל עצום שקרה במשמרת שלו ובאחריותו הישירה.

בואו נחזור לאבו ורדה. הוא נדון ל־48 מאסרי עולם. אם אני זוכר נכון, מעולם לא היה מחבל שנשפט לעונש כבד מזה ושוחרר. והוא רק ההכנה: בשלב הבא ידרוש חמאס מחבלים גרועים ממנו (והתחרות קשה): את אברהים חאמד שפיקד על גדודי עז א־דין אל־קסאם ביהודה ושומרון בימי האינתיפדה השניה ונידון ל־54 מאסרי עולם. ואת מהנדס המטענים הבכיר של חמאס בגדה באותה התקופה עבדאללה ברגותי, שנידון ל־67 מאסרי עולם. ואת חסן סלאמה, מפקדו של אבו ורדה, שנידון ל־46 מאסרי עולם על אותם הפיגועים בפברואר-מארס 1996.

סלאמה גדל במחנה הפליטים בחאן יונס יחד עם מוחמד דף. בשנותיו בכלא הוא התקרב מאוד לעוד מישהו שנולד באותו המקום: יחיא סינוואר. חמאס דרש שגם סלאמה ישוחרר בעסקת שליט (וגם חאמד וברגותי ואבו ורדה), שבמסגרתה שוחרר סינוואר. ישראל סירבה, וסינוואר נשבע להמשיך לחטוף כדי לשחרר את חברו הקרוב. הוא לא הספיק לראות את זה קורה בחייו: אחיו מוחמד - שירש אותו בהנהגת חמאס - יתעקש לעשות את זה במקומו.

השמות האלה הם הגרועים במחבלים שישראל התמודדה איתם מעודה. המצוד אחריהם נמשך שנים. חאמד היה "רוח", שבמהלך המרדף אחריו הופל בניין ברמאללה רק כדי לגלות שהוא לא הסתתר מתחתיו. קשה אפילו לתאר את אנחת הרווחה של בכירי שב"כ וצה"ל שהניחו עליו את היד, וידעו שהוא יצא מהמשחק. אחריו באו כמובן אחרים, אבל הם היו מוכשרים פחות, ומנוסים פחות, ומקושרים פחות ונערצים פחות.

יציאה של מחבלים בקליבר הזה לשטח היא כאב ראש עצום: הם מגנט של טרור והשראה לדורות של צעירים שטופי שנאה. מערכת הביטחון הישראלית העדיפה שהם יישארו קרוב, ביו"ש, כדי שתוכל לפקח עליהם, ובמידת הצורך לעצור או להרוג אותם. הדרג המדיני החליט להרחיק אותם לעזה או לחו"ל, על פי בחירתם. יש יתרונות וחסרונות לכל החלטה, והתשובה תלויה באיך תנהג ישראל בעתיד. את סינוואר היא לא הרגה: נתניהו סירב לאשר לפחות חמש הצעות לחסל אותו, שהעלו בפניו ראשי השב"כ בעשור שקדם לשבת השחורה.

צריך לקוות שישראל למדה, ותפתח מעתה במצוד נטול גבולות וזמן אחרי בכירי אויביה. קל זה לא יהיה: ידנו אמנם ארוכה, אבל העולם מורכב מכפי שהיה בעבר. לבנון וסוריה הן כבר לא מקלט למחבלים, ורוב המשוחררים יגיעו לטורקיה, שבה לישראל קשה יותר לפעול מכל הסיבות המובנות. הטורקים אמנם התחייבו שלא לאפשר להם לעסוק בטרור מאיסטנבול ומאנקרה, אבל אשרי המאמין. זאהר ג'בארין, בכיר חמאס ששוחרר בעסקת שליט, ולאחר חיסולו של סאלח עארורי הפך למפקד (מרחוק) של חמאס יו"ש וגם לשר האוצר בפועל של הארגון, עושה הכל מטורקיה. סביר שהוא ימצא תעסוקה לחבריו שמשוחררים כעת.

מה שמחזיר אותנו לעניין החטופים. מדובר אכן במחבלים עם פוטנציאל נזק משמעותי. קשה שלא לחשוב על מי שהם רצחו (ופצעו), אבל המחשבה צריכה לצפות פני עתיד. את החטופים אין דרך אחרת להחזיר, פרט להסכם. עם המחבלים אפשר להתמודד. זה עניין של החלטה. אם ישראל נאמנה להתחייבותה שחמאס לא ישלוט בעזה, ושהיא תיפרע מכל מי שהרים או ירים עליה יד, היא יכולה לצמצם דרמטית את הסכנה שנשקפת מצידם של המשוחררים.

המשתמטים. השבוע פגשתי את סיגל ומנשה מנצורי, ההורים של רויה ונורל שנרצחו במסיבת הנובה. כבר 15 חודשים הם מחפשים תשובות, עוברים מפגישה לדיון, משיחה לראיון, רוצים לדעת מה קרה, ואיך קרה מה שקרה, ומי אחראי למה שקרה, ואיך מוודאים שמה שקרה לא יקרה שוב, כי יש להם בבית עוד בן צעיר, שי, בן 15, שנותר כל עולמם.

הם החזיקו ידיים, סיגל ליטפה את שלו, והם דיברו בשקט אבל כל מילה שלהם צעקה. אין להם מושג מאיפה שרים וחברי כנסת שואבים את החוצפה לחמוק מוועדת חקירה ממלכתית. איך אמרה גלית דיסטל אטבריאן? "תחלמו, לא יקרה". בהקלטות שפרסמה השבוע דפנה ליאל בחדשות 12, טענה חברת הכנסת שמה שעושים לה זה "מוות". בתגובה, כתב לה מנצורי כך: "בואי נדבר על מוות. שתי בנות שלי, רויה ונורל, הלכו לרקוד ולא חזרו, זה מוות. כשאתם לא מקימים ועדת חקירה ממלכתית, זה מוות. כשאין לנו תשובות, זה מוות. אולי די? מתחנן".

בדקתי כמה ועדות חקירה ממלכתיות הוקמו בישראל. הממשלה הקימה 16 ועדות כאלה מאז חוקק חוק ועדות חקירה ב־1969 (ארבע ועדות נוספות הוקמו על ידי הכנסת בהמשך לדוחות של מבקר המדינה). הוועדה הראשונה בראשות השופט יואל זוסמן הוקמה ב־1969 כדי לחקור את הצתת מסגד אל־אקצא. הוועדה השנייה בראשות השופט משה עציוני הוקמה כדי לחקור חשד לתשלומים שניתנו כדי להטות משחקי כדורגל. והיו ועדות מפורסמות יותר - מהוועדה בראשות השופט שמעון אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, והוועדה בראשות השופט יצחק כהן שחקרה את הטבח במחנות הפליטים הפלשתיניים בביירות במלחמת לבנון הראשונה, והוועדה בראשות השופט מאיר שמגר שחקרה את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועד לוועדה בראשות השופט אשר גרוניס שחוקרת בימים אלה את פרשת הצוללות וכלי השיט.

חוק ועדות חקירה קובע בסעיף 1 כך: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון".

נדמה לי שאין ויכוח על עניין "החשיבות הציבורית" של מחדל 7 באוקטובר, ועל העובדה שהוא "טעון בירור". וזה נכון שהממשלה "רשאית" להקים ועדת חקירה, ולא חייבת, אבל היעדר חקירה שווה להשתמטות מאחריות אחורה וגם קדימה - למה שיקרה בעתיד.

ואם כבר השתמטות, אז חוק ההשתמטות מגיוס ממשיך להעסיק את המערכת הפוליטית וגם את צה"ל, שמשווע ללוחמים. אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, אמר השבוע בכנס "ישראל היום" בקריית שמונה שהכוחות יישארו בגולן הסורי עוד זמן, ושגם בגזרת לבנון יישארו כוחות מתוגברים הרבה אחרי שתושלם שם הנסיגה מדרום לבנון ב־18 בפברואר. "יחצוץ מוצב בין כל יישוב לגבול", הבהיר.

על זה תוסיפו כוחות מתוגברים שיפעלו מאותה הסיבה בדיוק בעוטף עזה (ואולי גם בתוך הרצועה, אם צה"ל יישאר בה לאורך זמן כפי שהממשלה מבטיחה, בוודאי אם המלחמה תחודש בהיקף רחב), ואת הכוחות הגדולים שפועלים כעת כנגד תשתיות טרור בצפון השומרון. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, שב והתחייב השבוע שהמבצע הזה יימשך: מתבקש לשאול אותו מהיכן יגיעו הכוחות, אלא אם הכוונה היא להטיל שוב עומס בלתי סביר על צבא המילואים, שגם כך כורע תחת הנטל.

גם את המעגל הזה יידרש נתניהו לרבע, כדי לשמר את ממשלתו. בינתיים הצווים נשלחים, והחרדים לא מתגייסים וגם לא ממש ננקטות כלפיהם סנקציות. טועה מי שחושב שאפשר יהיה להמשיך כך לעד. מתישהו למישהו יימאס: אולי לצבא, אולי לבג"ץ, ואולי לחרדים. מה שהיה לא יוכל להיות עוד.

שתי הערות. הראשונה נוגעת לשר המשפטים יריב לוין, שהודיע השבוע שלא ישתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון החדש, יצחק עמית. שוב מתברר שמי שתקף בחמת זעם את הסרבנים, מתגלה כסרבן בעצמו. הנזק שהוא גורם למערכת המשפט לא ניתן לתיאור: בסחבת, בעומס, בפגיעה בזכויות, ובעיקר בשלטון החוק ובדמוקרטיה.

את לוין זה לא מעניין. הוא נחוש למוטט את מערכת המשפט. ה"פשרה" שאליה הגיע עם גדעון סער התגלתה כבלוף: אפילו את הבטחתו לאפשר ולכבד בחירה של נשיא העליון הוא לא מימש. שר משפטים שלא מכבד את החוק זאת המצאה ישראלית חדשנית. צדק מי שטען שהאירוע כולו משתקף בשמותיהם של גיבוריו - האחד יריב, השני עמית.

ההערה השנייה נוגעת לרמטכ"ל. מחליפו של הרצי הלוי ימונה בקרוב מאוד. השבוע פורסם שבסביבתו של נתניהו בוחשים להוספת שמו של האלוף דוד זיני, מפקד ההכשרות והאימונים, לרשימת המועמדים. אחרי שווידאתי שלא מדובר ב־1 באפריל, חזרתי לפשפש בקורות חייו של זיני. הוא קצין קרבי מנוסה ומוצלח, אבל הוא לא היה אלוף פיקוד ולא ביצע תפקיד במטה הכללי, ועדיין נדרשת לו כברת דרך עד שיוכל לשאוף ברצינות לצמרת.

אבל הסיפור הוא לא זיני, שהיה בעבר מועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו ולא נבחר: טוב היה עושה לו הודיע ששום דבר לא נעשה בידיעתו או על דעתו. הסיפור הוא הבחשנים, שלא למדו דבר, גם לא כשמדובר בקודש הקודשים. מבחינתם, צה"ל הוא מכשיר שנועד לשרת אותם. מתברר שאפילו את התיקון הנדרש הם נחושים לקלקל.