הורים שכולים מול הורי חטופים: האם ניצלנו אותם מדי בוויכוח הפוליטי?

הלב והשכל - הכל מתערבל יחד, אלה המילים היחידות שהצלחתי לכתוב על העסקה לשחרור החטופים. בשעות מורטות העצבים שלפני החלטת הממשלה, ידעתי לומר לעצמי משפט אחד: איזה מזל (וגם שכל: ברחתי בזמן) שאינני בין מקבלי ההחלטות. משנחתם ההסכם, מתנגדיו הביעו ברשתות החברתיות את אכזבתם, כעסם, תסכולם ודאגתם העמוקה לעתיד ביטחון ישראל. גם אז המשכתי לשבת על הגדר. חשתי שיש דברים מאחורי הקלעים שאיננו יודעים. שנוכל להבין את התמונה הכוללת רק בדיעבד, ושהכל תלוי בשאלה אם בסופו של דבר, אחרי שנשחרר את החטופים - נחזור להכניע סופית את חמאס, או נשקע שוב אל תהומות הצמר גפן המתוק של שקט מדומה.

פוסט אחד שקראתי, בעמוד הפייסבוק של יואב שורק, הוגה דעות ואיש רוח, שכני ליישוב עפרה, עורר אותי לחשיבה על הלב והשכל המתערבלים במיקסר השיח הציבורי הצעקני. כך כתב: "עם פרסום שמות המחבלים שישוחררו - רוצחי יהודים רבים מאוד, שלוחמינו מסרו את נפשם כדי ללכוד ולהעניש, ושלפי כל הניסיון שלנו ישובו וירצחו אחרים - התברר שנכלל בהם גם מתכנן הפיגוע שבו נרצח בננו, דביר, הי"ד. כצפוי, התחילו להגיע אלינו עם צאת השבת פניות מעיתונאים משלל אמצעי תקשורת לבקש את תגובתנו. אני עונה בנימוס, כי אני משתדל להיות אדם מנומס, וכי יש לי סימפתיה לעיתונאים; אבל כולי מתקומם נגד כללי המשחק האלה, שבהם היותך קורבן נותן לך זכות דעה ודיבור, וגורר אליך סימפתיה ציבורית.

"העסקה שממשלת ישראל חתמה עליה בשבת היא רעה, מבישה, ובעיקר לא מוסרית (ובוודאי לא 'יהודית' או 'אנושית' כמו שמספרים לעצמם תומכיה, שכישלון הצלת החטופים והדשדוש בעזה בלבלו את דעתם), ועומדת בניגוד מחריד לאינטרס הלאומי והציבורי ולהבטחת 'לעולם לא עוד'. זו העמדה שלי מיום שהעסקה עלתה לדיון, ובלי כל קשר לשאלת זהות המחבלים שישוחררו, וכמובן בלי קשר לסיפור האישי שלנו... העיסוק הזה בתגובתם של מי שיקיריהם נרצחו בידי המחבלים המשוחררים מגלם שיח ציבורי רדוד וחסר אחריות, שלעיתים מגיע לכלל סחיטה רגשית שמביאה אמנם רייטינג - אבל גם נושאת באחריות כבדה מאוד להחלטות רעות, מסוכנות ולא מוסריות. אנחנו נדרשים לנהל מדינה, להוביל עם, להכריע בין חיים למוות. זה עסק רציני להחריד, שאי אפשר לרדד לכתבות צבע ולשפה ילדותית שכולה רגשות של נקמה, חמלה ותסכול".

נרצח? נהרג? תתמקדו במהות

כשביקשתי מיואב להתראיין על הפוסט שכתב, הבהרתי והתחייבתי שזה לא הולך להיות ראיון סוחט רגשית. את זה כבר עשיתי, לדאבון הלב, עם רחלי, רעייתו, אחרי שאיבדו את דביר שלהם, שהיה חבר של דביר שלנו. באוגוסט 2019 נרצח דביר שורק בפיגוע דקירה בסמוך לקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון. בן 19 היה, עלם החמודות, בנופלו.

"לא הייתי מסכים לראיון סוחט רגשית", מבהיר יואב (54), אב לשבעה, דוקטור להיסטוריה, פובליציסט, מייסד ועורך לשעבר של כתבי העת "שבת", "סגולה" ו"השילוח", "מה גם ששחרור מחבלים לא עושה לי שום דבר רגשית. אני במקרה הזה קצת מעוקר. לא ציפיתי אף פעם שהמחבלים יישארו בכלא. ברגע שהם לא חוסלו, היה די ברור שיגיע הרגע הזה. אני חי במדינת ישראל. גם רחלי וגם אני, ובעצם כמעט כל המשפחה, לא התעניינו במשפט שנערך למחבלים. הייתי צריך לבדוק בוויקיפדיה את שמות הרוצחים. הם לא עניינו אותי. לא רציתי לראות את פרצופם. התובע הצבאי כל הזמן היה מעדכן אותי בהליך הרשעתם. אמרתי לו: 'תעדכן אותי במינימום של המינימום'. הוא היה נחמד, ורצה להראות הצלחה.

"יש הרי הורים שבאים לדיונים המשפטיים או להכרעות הדין. אנחנו לא. ואני אגיד יותר מזה, כי זה עניין עקרוני: לא כתבנו על המצבה 'נרצח', כי אני לא חושב שזה ביטוי נכון. כתבנו 'נפל'. בסוף דביר הוא חלק מחללי מלחמה. מאותה הסיבה גם לכנות מחבלים כרוצחים זה פשטני מדי. המילים 'נרצח' ו'רוצחים' מחרידות יותר אנשים, אבל הן לא מדויקות. אנשים שנהרגים בפיגועי טרור הם לא אנשים שמישהו הכיר ספציפית, שנא אותם ורצה להרוג אותם, שזה רצח, אלא אנשים שנהרגו בגלל שהם יהודים, לפעמים בגלל שהם מתנחלים או חיילים.

"זה סיפור לאומי, ומי שהרג אותם רואה את עצמו כחייל בצבא, שהוא כמובן צבא טרוריסטי ומנוול. כשמישהו בא ושוחט ילד במיטה, מאוד קשה לא לקרוא לזה רצח. המחבל מסתכל עליו ועושה את המעשה המזוויע הזה, אז ברור שהוא גם אדם רע, מעבר למניע הלאומני. אבל רוב הפיגועים הם לא כאלה. אנשים נהרגים, וזה אסון נורא, האובדן הוא אותו אובדן, אבל זה לא נרצחים אלא חללי מלחמה. במקרה שלנו, דביר גם היה חייל רשמית. הוא מעולם לא הספיק ללבוש את המדים, אבל הוא התגייס במסגרת ה'הסדר' ועבר חיול, וקיבל מספר אישי, אז אנחנו הורים של חלל צה"ל. אבל אני חושב שזה בעצם נכון לכל מי שנפגע בפיגוע, שאין היגיון בעריכת הפרדה בין חללים אזרחים לחללי צה"ל. השאלה האישית לא מעניינת אותי, כמו שכל אמא של חייל שנהרג בעזה, לא מעניין אותה מי החמאסניק שירה בבנה, או שהניח מטען לטנק שלו. זה לא עניין אישי. אנחנו שונאים את חמאס, אנחנו שונאים את האויב, אנחנו רוצים לנצח אותו, לכן אין לנו שום קשר רגשי לשאלה מי הרג את בננו".

אולי הטרמינולוגיה צריכה להפריד בין מי שנהרג כשאחז בידו נשק, והיתה לו דרך להגן על עצמו - יהיו אלה חייל או אזרחית, שאז נכון לכנותו "נפל" במערכה - לבין מי שנהרג כשידיו חשופות אל מול הרשע, ואז הוא "נרצח".
"אני מבין מה שאת אומרת, אבל אני חושב שזו הסתכלות טכנית שמפספסת מהות. היא נובעת בעומק שלה מתוך הניסיונות, כמו באמנת ז'נבה ובאמנות אחרות, להסביר את המלחמה כאקט מוסרי. בסוף מלחמה היא אקט רצחני, בוודאי כשזו מלחמה בין אוכלוסיות. ברור שיהיו גם אנשים ללא נשק שנהרגים, ואנשים שהרוגים גם בלי נשק. אגב, אף אחד לא ירה בדביר. זה היה סכין. ואם היתה לדביר עוד דקה ואם הוא היה פחות מופתע, זה לא היה קורה, כי הוא ידע להתגונן (כקרטיסט מוכשר). הוא עשה אימונים מאוד ספציפיים על העניין הזה".

למה התקוממת כשפנו אליך מכלי תקשורת, אחרי שפורסמו הרשימות של הנפגעים שהרוצחים שלהם עומדים להשתחרר?
"קודם כל זה היה לא מדויק, כי הרוצחים־בפועל של דביר לא שוחררו. אולי זה עוד יגיע, כי כולם ישתחררו בסוף, אם העסקה תימשך, אבל מי ששוחרר זה מתכנן הפיגוע. זה טיפה משנה את התמונה. הוא יותר בכיר, הוא יותר אשם, במובן מסוים, אבל בסוף הוא לא זה שהסתכל בעיניים של דביר והרג אותו. אם כבר משהו היה יותר מקפיץ אותי, זה שהם ישתחררו. אבל למה זה כל כך קומם אותי? אני חושב שהעסקה היא מאוד־מאוד בעייתית. אני לא רוצה להגיד דברים מאוד חריפים, מפני שלצערי אלטרנטיבות אחרות לא מומשו על ידי הממשלה והצבא במשך כל כך הרבה חודשים, ולכן קשה מאוד להתנגד לכניעה הזאת. אבל העסקה רעה, מופקרת ומסוכנת מאוד. מנהיג אחראי לא יכול לקחת על עצמו כזאת עסקה. אבל מה שמקומם אותי הוא הסחיטה הרגשית והמניפולטיבית בכל ההתנהלות. גם מטה החטופים עבד על זה בכל הכוח, וגם חמאס עבד על זה בכל הכוח. כולם יודעים שהנקודה החלשה וגם החזקה, ברוך השם, של הישראלים, היא שמאוד אכפת להם מאנשיהם".

נוח יותר לעצום עיניים

לשיח הרגשי, מסביר יואב, מחירים קשים, מפני שהוא משפיע על מקבלי ההחלטות, מגביר את הקיטוב הפנימי, ובסופו של דבר מאפשר לארגון טרור להכריע את מדינת ישראל. "הלחם והחמאה של התקשורת הם שיח רגשי, כי זה מפעיל, מביא תנועה וקהל. מתנהלת פה סחיטה רגשית כבר שנה ורבע. אני מאזין סאחי מאוד. מה שאני שומע בכל הנסיעות שלי זה רשת ב'. לרוב אני אוהב את היומרה לממלכתיות. הקמפיין הרגשי שמתנהל שם כל השנה הזאת, הביא למצב שהייתי צריך פעם אחר פעם לכבות את הרדיו בשביל לא להיות קורבן למניפולציות האלה. וזה לא משנה באיזה נושא התוכנית. זה ממש מסע שיטתי, וכולם מרגישים מאוד צדיקים שבכל תוכנית שלא תהיה הם מזכירים כמה חטופים יש בעזה, כמה זמן עבר, ושהחובה העליונה שלנו היא להוציא אותם. כל זה בהתעלמות לחלוטין מכך שיש צדדים אחרים לדבר הזה, שזה מעצים את כוח הסחיטה של האויב, שזה מחליש את רוחנו.

"זה הגיע למצב שבו נושא ששנוי במחלוקת הפך לכאילו קונצנזוס, עד כדי כך שאנשים בחוגים מסוימים פשוט לא מכירים אדם שפוי שמתנגד להסכם. מדובר באנשים אינטליגנטים, שלא מצליחים להבין איך אפשר להתנגד להסכם. בכל סיטואציה אחרת, אם היינו שמים רגע את הרגשות בצד והיו מציגים את השיקולים לכאן ולכאן, אותם אנשים היו אומרים שאי אפשר להבין איך להצביע בעד. זה כל כך צועק לשמיים, המחיר המטורף והסכנות האסטרטגיות. לפעמים אין ברירה. נכשלת, לא הצלחת לנצח. אבל להגיע למצב שאנשים אשכרה חושבים שמי שמתנגד לא רוצה את החטופים בבית ואדיש כלפיהם, בזמן שרבים מהם מוסרים את נפשם על זה?!

"זה מראה עד לאן השיח הרגשי דרדר אותנו, וכמה הוא מקטב וקורע את החברה. זו תוצאה של משחק ברגשות. לכן היה ברור לי שברגע שיתחילו להתפרסם שמות המחבלים, ואחרי שהעסקה כבר הוכרעה, כמובן, וזה לא חלילה יערער אותה במשהו - פתאום יעברו לתת קצת ביטוי למחירים. ומה הבעיה? 'רגשות הנקמה הפרימיטיביים והלא חשובים באמת של משפחות שכולות, שאנחנו צריכים לדעת להזדהות איתן', זה לא לגעת בכלל בבעיות האמיתיות של העסקה. לא לגעת בכלל בסיכון המטורף לעתידנו, אלא להתמקד בכך שזה עושה לא נעים בבטן למשפחות שכולות".

לצד נתינת מקום סמלי, תחום ומצומצם ל"רגשות הנקם" של המשפחות השכולות, מי שהביע הסתייגות או התנגדות לעסקה נתפס כערל לב. השיא היה השבוע, בכותרת הראשית של עיתון זה, שבה צוטטו דבריו של אלי אלבג, אביה של שורדת השבי לירי. אלבג אמר במסיבת עיתונאים כי העם יבוא חשבון עם מי שהתנגד להסכם, וכי הוא בז למתנגדיו. דבריו עוררו תגובות כאובות של משפחות שכולות. בין השאר, ענה לו השחקן האב השכול חגי לובר: "מציע לכולנו וגם למשפחות החטופים לא לבוז למתנגדי העסקה, שבהם כנראה גם בני יהונתן הי"ד, שהלכו מבית לבית ברצועת עזה תוך סיכון עצמי אדיר כדי להציל חטופים, ביניהם בניכם ובנותיכם... אב יקר, האמן לי שמתנגדי העסקה ותומכי העסקה כאחד מאושרים על שנחסך מכם הסיוט הנורא של השכול. אני באופן אישי, מתהומות הכאב, הגעגוע והיגון, מתנחם ומאושר בצאת בתך לחופשי. אל תבוז. לא מגיע לי".

גם הרב בני קלמנזון התקומם: "דברי אביה של החטופה הגיבורה לירי אלבג הפחידו אותי. לגיטימציה לבוז כלפי מי שחושב אחרת היא דיקטטורה רעיונית. הוקעת מי שחושב אחרת, גם אם היא יוצאת מפי אבי חטופה, אינה לגיטימית. אני אב, גיס ודוד של אנשים שאיבדו את חייהם בגלל החלטות פוליטיות. עדיין אין לי זכות יתר להשליט את דעתי על אחרים מכוח היותי מוכה שכול - גם אם השכול במשפחתנו הוא ברמה לא נתפסת". ביום רביעי, על רקע הביקורת שמתח הרב קלמנזון על אלבג, נפגשו השניים בבית החולים בילינסון ואמרו כי "מצאנו את הכוח להקשיב ולהבין זה את זה". הרב הוסיף: "אנחנו מאוחדים, ליבי איתך, עם המשפחות השכולות ועם החללים שבזכותם לירי בבית. אין לנו מחלוקת, יש לנו אולי דרך שונה אבל מטרה אחת - להחזיר את החטופים. להביא את כולם ולהיות ביחד".

אלבג עצמו הבהיר מוקדם יותר השבוע שהתכוון למנהיגים בממשלה ולאנשי הקואליציה שהצביעו נגד העסקה, וכי לא היתה לו כוונה לפגוע במשפחות השכולות, וסיפר שמאז הוא לא ישן בלילה. כך בדיוק נראה לופ של שיח רגשי מקטב, שבו משפחות שכולות ומשפחות חטופים נזרקות אל במת הקרקס כדי לשעשע את הקהל הצמא לאקשן. אלבג, אגב, לא התנצל על עצם דבריו שיבוא חשבון עם מתנגדי העסקה שאינם מקרב המשפחות השכולות. הוא כנראה כלל לא מודע להיותו כלי משחק בתוך אותה מסחטה רגשית, שסותמת מראש את הגולל על דיון ענייני והכרחי בשאלת הסכנות והמחירים של העסקה.

הוא, וכולנו יחד איתו, רואים את בתו עם חיוכה העוצמתי קורן החירות. אנחנו מדחיקים את תמונות פניהם של המתים העתידיים ושמחים עד לשמיים בשחרור החיים. אנו עוצמים עיניים כדי לא לראות את שובל האנשים הבוכים, שישתכרו בעתיד בכאב בבתי העלמין. עוד נצעד אחרי ארונותיהם של חיילים שייפלו בקרב, כאשר ניאלץ לכבוש את המקומות שמהם צה"ל נסוג כעת. עוד נייבב בהלוויות אזרחים שיירצחו בידיהם של מחבלים, המשוחררים כעת בעסקה. זו לא נבואת זעם. זאת הנחה פשוטה הנשענת על נתוני שב"כ. כ־800 מתוך 1,027 משוחררי עסקת שליט שבו לטרור, כלומר 82 אחוזים. מאז העסקה הקודמת לשחרור החטופים, לפני שנה וחודשיים, שבו 50 אחוז מהמחבלים ששוחררו לטרור.

"לא תפסנו, הרשענו וכלאנו את המחבלים בשביל להרגיע את הרגשות של המשפחות השכולות", אומר יואב, "המטרה בתפיסת המחבלים, ושבשבילה חיילי צה"ל, מג"ב והשב"כ מסתכנים מאוד, היא למנוע את הפיגוע הבא. האחריות שלנו כחברה מוסרית היא לא להרשות הרג של בני אדם. בחברה מתוקנת רוצח נשפט ונשאר בכלא. חברה לא מתוקנת זו חברה שעושה צחוק מהמשפט. זו הפקרות מוסרית לשחרר טרוריסטים מורשעים. אם היינו רואים אותם כחיילים, ואז עושים עסקת חילופי שבויים, זה דבר אחר. אבל אנחנו שופטים אותם כטרוריסטים, לפי עבירות ספציפיות. אנחנו שופטים אותם לא על עצם זה שהם לא בצד שלנו, אלא על כך שעשו דברים לא מוסריים שאסור שיקרו.

"אי אפשר לרקוד על שתי החתונות - גם להתייחס אליהם כרוצחים שפלים, וגם לשחרר אותם. זה לעוות את כל מושגי הצדק, לעשות צחוק מהמשפט ולפגוע פגיעה חמורה ביסודות המוסריים של החברה. יש פה בעיות הרבה־הרבה יותר עקרוניות מאשר העניין הרגשי. כשלוקחים את השאלות הערכיות הללו ואת הסכנות האסטרטגיות של ההסכם, ובסוף שואלים מה מרגיש אב שכול כשהרוצח של הבן שלו משתחרר, זה צפוי, וזה מעליב, ולכן לא הייתי מוכן להשתתף בפסטיבל הזה. ולכן גם כשפתחו בפניי במות, לא הלכתי".

שום דם "לא נשפך לשווא"

אם דנים בשיח הרגשי טרום־ההסכם, אי אפשר שלא לדבר על השיח הרגשי פוסט־ההסכם. גם בו יש אלמנטים מסוכנים. בחלק מכלי התקשורת המזוהים עם הימין, בוודאי ברשתות החברתיות, נוצר שיח מסוכן שכולל ביטויים כמו "הסכם הכניעה לחמאס", ה"ביזיון של כישלון צה"ל", "הפסדנו במלחמה", והחמור מכל: "הדם שהקריבו משפחות חללי צה"ל שנפלו בעזה היה לשווא". נראה שגם מתנגדי ההסכם צריכים לגלות אחריות, ולהבין שכעת, בדיעבד, לאחר שההסכם נעשה, אסור להעצים את תודעת הניצחון שחמאס מנסה לצרוב. אם שחרור מחבלים מזיק לביטחון ישראל, גם האדרת האויב מזיקה. דיבורים על "דם שנשפך לשווא" מפרקים את ערכי החברה ופוגעים בלכידות וברוח הלחימה העתידית. מה גם שאין זה נכון. צה"ל לא הפסיד במערכה, בוודאי לא בזו הכוללת במזרח התיכון, שבה השיגה מדינת ישראל ניצחונות מזהירים.

צה"ל נלחם ברצועת עזה בידיים קשורות בגלל החשש לשלום החטופים, ובשל תפיסה מדינית וצבאית כושלת של תמרון במקום כיבוש. כתבתי כאן בעבר על הרעיון להכריז על תאי שטח בעזה כמספר החטופים, ולהציב אולטימטום לסיפוח השטח לצמיתות, אם לא ישוחרר החטוף חי. כתבתי על גביית תג מחיר כפול בדמות אדמה על כל חטוף מת. על חובתנו להפוך את המשוואה. לנו חשובים החיים, להם חשובה האדמה. במקום לתת להם להפוך לנו את הבטן הרכה ולשחק ברגשות שלנו, צריך לפגוע ברגשות ובכבוד שלהם. זה לא קרה. ממשלת ישראל לא רצתה, אולי ממשל ביידן לא אפשר. אולי עוד אפשר לעשות משהו בשלב ב' של ההסכם.

"גם בקרב מתנגדי ההסכם יש שיח בעייתי", מסכים יואב, "אבל בסוף, כשאתה מתנגד לאסטרטגיה של פשיטות חוזרות לאותו תא שטח במקום כיבוש ושליטה בו, כי בפשיטה הבאה ייהרגו עוד חיילים, זה לא סחיטה רגשית, זו טענה הגיונית. האמירה שדם החיילים נשפך לשווא היא מאוד רעה. זה נורא ואיום להורים שכולים לשמוע או לחשוב שהבן שלהם נפל לשווא. כשמישהו זורק כזה משפט בפייסבוק ואני רואה, אני מייד מגיב. בסוף, בכל עימות צבאי, בכל מלחמה, אנחנו משלמים בדם בנינו על טעויות מבצעיות וטקטיות, על ירי דו־צדדי, וגם על כשלים מדיניים. ככה זה. אני לא כזה לוחם גדול, אבל אני אומר שאנחנו, ומי שיוצא להילחם, יוצא להילחם גם כשהוא חושב שהדרג המדיני, או הפיקוד הצבאי הבכיר, הוא אידיוט ועושה שטויות. כי אין לנו צבא אחר, ואין לנו מדינה אחרת, ולכן אנשים מוסרים את הנפש על העיקרון הכללי הזה שנקרא מדינת ישראל".

yifater1@gmail.com