הגיבור שהציל אלפי יהודים, אך שמו הוכתם

"אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה'פאלאקה' וה'בקשישים'... שנאנו אותה תכלית שנאה... אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול (הכוונה לאהרן אהרנסון), חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה! בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב". כך אמר הרוג המלכות יוסף לישנסקי על הגרדום בדמשק, בערבית צחה, השבוע לפני 107 שנה - א' בטבת תרע"ח , 16 בדצמבר 1917.

ב־1962 הוקלט ב"קול ישראל" תסכית רדיו המגולל את סיפור חייו של לישנסקי, איש ניל"י. באותם הימים, חלק מאנשי ארגון "השומר", שהיו מעורבים בסוד ניסיון חיסולו של לישנסקי - וביניהם רחל ינאית, אשת נשיא המדינה יצחק בן צבי - עדיין היו בחיים. משרד ראש הממשלה גנז את המשדר. סוכני הזיכרון של השמאל עסקו בשכתוב ההיסטוריה, ולישנסקי היה אחד מהשבבים. רק מקץ שלוש שנים הותר השידור.

קצרים וסוערים היו ימי חייו. יהודי יפה תואר, אמיץ לב, לוחם עז נפש, מרגל וסייר. בן 27 במותו על הגרדום בדמשק לצד איש ניל"י נוסף, נעמן בלקינד. לישנסקי נולד ב־1890 בעיר בלאיה צרקוב שבאוקראינה. בגיל 6, בעקבות אסון שבו נשרפו אמו, אחיו ואחיותיו, הוא עלה ארצה עם אביו, יעקב טוביה, והם השתקעו במטולה. יום אחד יצא האב לכיוון ירושלים - ונעלם. יוסף, יתום וערירי, נותר אצל דודתו. הוא קשר קשרי ידידות עם ערבים מהכפרים הסמוכים, למד את שפתם ואת את אורחות חייהם. הם, מצידם, כיבדו והעריצו את היהודי זקוף הקומה ותכול העיניים.

כישוריו כלוחם וכרוכב מעולה ויחסי הכבוד שלו עם הערבים עוררו כלפיו קנאה מצד אנשי העלייה השנייה - המהפכנים הסוציאליסטים שהגיעו מרוסיה, ושראו בציונות חלק מתנועה אוניברסלית לגאולת עולם במלכות קרל מרקס. יוסף לא היה אחד משלהם. ואף שבזכות כישוריו הוא יכול היה להיות הטוב שבשומרים - מועמדותו כחבר "השומר" נדחתה. בסתר ליבו הוא בז לאנשי "השומר", שניסו לחקות במלאכותיות את הערבים כשהיידיש והרוסית עדיין מתנגנות בפיהם. הדחייה לא ריפתה את ידיו - והוא הקים בדרום ארגון מתחרה בשם "המגן". שמו הלך לפניו ביישוב היהודי, והקנאה והשנאה בקרב אנשי "השומר" גברו.

בזמן מלחה"ע הראשונה הצטרף יוסף לניל"י, לאחר שהכיר את אבשלום פיינברג, סגנו של אהרן אהרנסון. אנשי העלייה השנייה ומפלגת "הפועל הצעיר", הגוף הפוליטי הבולט של התנועה, דחו את פעילותה של ניל"י וראו באנשיה בוגדים. משפחת אהרנסון, פיינברג ולישנסקי הבינו כי האימפריה העות'מאנית היא מעצמה מושחתת ומנוונת. אהרן ושרה ראו במו עיניהם את טבח הארמנים. הם החליטו שיש לפעול בכל הכוח כדי לסייע לבריטים.

פיינברג צירף את יוסף למחתרת, ובינואר 1917 יצאו השניים למצרים לצורך רכישת ציוד. בדרך הם הותקפו בידי בדואים, ופיינברג נרצח. יוסף הצליח להימלט. שנים אחר כך, היו מי שהפיצו שמועות כי לישנסקי רצח את פיינברג בעקבות משולש רומנטי עם שרה אהרנסון. זה היה שקר גס, והכתם הוסר סופית בשנת 1967, כשעצמותיו של פיינברג נמצאו תחת הדקל בסיני ועדים בדואים סיפרו על הרצח.

ב־4 בספטמבר 1917 יצא מושל קיסריה, אחמד בק, להאכיל את יוניו, ומצא שם יונה זרה שלרגלה קשורה נוצה, ובתוכה מגולגל פתק עם מסר בכתב סתרים שהוביל את הטורקים לזיכרון יעקב. הטורקים ביקשו את ראשו של לישנסקי. אחרי כמה ימי נדודים בהרים, יוסף הצליח להגיע ליישוב תל עדס (תל עדשים), שם ישבו באותה העת רבים מאנשי "השומר". הוא מצא עצמו בין הפטיש הטורקי לסדן של אנשי "השומר", שביקשו לסגור איתו חשבון. הם החליטו להוציא אותו להורג.

העגלה שעליה הגיע לישנסקי לתל עדס היתה עמוסה מטען זהב, ש"השומר" למעשה החרים מ"הוועד הפוליטי". כסף שהביאו אנשי ניל"י ממצרים ושיועד להצלת היישוב מרעב. לישנסקי במו ידיו פירק את הארגזים כמה לילות קודם

הפור נפל. ב־9 באוקטובר 1917, שני אנשי "השומר" שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי ליוו את יוסף בדרכו למטולה. בסמוך למפל התנור, בחסות החשיכה, הורד יוסף מהעגלה ונורה בגבו בידי ארליך. הוא לא הושלך לבור ולא נמכר לאורחת ישמעאלים - הוא נורה בגב כאחרון הפושעים. הכדור פספס, ובעודו שותת דם יוסף המשיך בנדודיו, מדלג בין בתי מסתור. כעבור עשרה ימים הוא נתפס בידי הטורקים, וכעבור כחודש הוצא להורג בכיכר דמשק. למרות העינויים, לישנסקי לא הסגיר את ראשי היישוב, שהיו מעורבים בהברחת כספים להצלה מרעב. כשביקש ממאיר דיזנגוף שיסייע לו בכסף לשחד את שומריו - סירב האחרון, אף שקיבל מניל"י כסף רב ואף שלישנסקי לא זימר עליו והציל אותו מעונש.

כן, היה גם כסף. הם לא רק רצחו, הם גם גנבו וירשו. העגלה שעליה הגיע לישנסקי לתל עדס היתה עמוסה מטען זהב, ש"השומר" למעשה החרים מ"הוועד הפוליטי". כסף שהביאו אנשי ניל"י ממצרים ושיועד להצלת היישוב מרעב. לישנסקי במו ידיו פירק את הארגזים כמה לילות קודם לכן. "השומר" הבטיחו להחזיר את הכסף לאחר יעבור זעם הטורקים. הם לא החזירו. 30 אלף מטבעות זהב.

באסיפת "השומר" ב־24 ביולי 1918 דיווח יוסף נחמני לוועד: "רצינו להכניס סדר בהוצאות הכספים. ברוב עמל, ואחרי תביעות כל החברים, ואחרי מו"מ ומעשים של רמאות מצד חברים שאצלם היה הפיקדון, נמסר החלק הנשאר של הכסף... חלק גדול של הכסף הוצא על דעת עצמם של חברים... החברים חיללו את הקדושה, ובידיים גסות רמסו כל מה שיקר לנו והשפילו את כבודנו".

גם אחרי מותו יוסף נרדף ושמו הוכתם, ורק עם עליית בגין לשלטון העוול תוקן. לישנסקי הוכר כגיבור ישראל, ועצמותיו הובאו לקבורה בהר הרצל. חייהם של אלפי אנשים ניצלו בעקבות המודיעין שסיפקה ניל"י. על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חייהם של כ־30 אלף חיילים בריטים. באמצעות הברחת כסף רב, ניל"י הצילה רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב.

בספר רשמי של המודיעין הבריטי נכתב שאילולא המודיעין שסיפקה ניל"י - ספק אם גנרל אלנבי היה מצליח לגרש את העות'מאנים מישראל. ממסמכי המודיעין הבריטי עולה כי לאהרן אהרנסון ולאחיו שמואל היה חלק משמעותי בהצהרת בלפור ב־1917. שמואל אף קיבל טיוטה של ההצהרה להברחה ארצה, כדי לעודד את פעילי ניל"י להכפיל מאמציהם.

לישנסקי וניל"י היו מופע ראשון של המחלוקת העמוקה בין ימין ושמאל, וסיפור ניל"י מזקק את העוצמה האדירה של אליטה כוחנית לעצב זיכרון לאומי.