"נותרתי חצי בן אדם": איך חוגגים יומולדת כשהתאום שלך נהרג במלחמה

ל"בית לירון" האב מוטי, האם פזית והאח אלון מגיעים כשהם נושאים בידיהם קרטונים עמוסים בחנוכיות ובעוגות. חנוכה באופק - מה יותר מתאים מלחלק חנוכיות לחיילים בודדים? את החנוכיות הכינו אימהות וילדי גן, כדי לפזר מעט מאורו של לירון שניר ז"ל. לירון, קצין סיירת גולני, נהרג ברצועת עזה לפני שנה, עשרה ימים לפני שמלאו לו 26.

"לא היה לי קל לחזור לעבודה בגן", מספרת פזית (57), אמו של לירון והסייעת בגן שעומד מאחורי היוזמה. "בגן היתה השיחה האחרונה שלנו. לירון התקשר לפני שנכנס לרצועה: 'אמא, אל תדאגי, בסוף השבוע ניפגש'. לירון היה אמור לצאת לשבת, וכך גם גל, אחיו הבכור, המשרת כלוחם באלכסנדרוני. זו היתה צריכה להיות השבת הראשונה של כל המשפחה ביחד מאז סוכות הקודם. כבר בניתי את התפריט, חיכיתי לשבת הזו. חלפה שנה ואני עוד מחכה. בגן תומכים בי ורוצים להרגיש חלק ממפעל ההנצחה של לירון. זו היתה יוזמה של הגננת וההורים".

"הרעיון של דירה לחיילים בודדים על שם לירון מאוד קסם לנו, כי זה בדיוק לירון. לירון תמיד דאג לחיילים הבודדים", אומר מוטי (60). "למשל, היה לו לוחם שגר במכון כושר - והוא מצא לו בית ודאג לכל מחסור שלו. בצבא יש הרבה ביורוקרטיה במערכת הת"ש, ולוקח הרבה זמן לקבל עזרה. לירון היה מוציא את האשראי ודואג למה שצריך".

פזית: "אנחנו משתדלים להגיע לפה לפחות אחת לשבועיים. תמיד יש איתנו עוגות שהשכנות שלי מכינות, כי הן גם רוצות להיות שותפות". בין העוגות והביקורים, ההורים דואגים למסך הטלוויזיה, למכונת הקפה ובעצם לכל מה שיכול לתת הרגשה טובה.

בית לירון, דירה מרווחת בבניין מגורים בשכונת קריית משה בירושלים שנושק לגשר המיתרים, מופעל על ידי עמותת נצח יהודה לטובת חיילים בודדים מכל יחידות צה"ל, קרביים וג'ובניקים. גרים בו עשרה חיילים בודדים, רובם חוצניקים, מיעוטם ישראלים.

"זו דירה אחת מתוך 20 דירות לחיילים בודדים של נצח יהודה", מסביר אבי שוורץ (23), מעין חניך תורן ואב הבית. "עליתי לארץ לבד לפני חמש שנים והתגייסתי לנצח יהודה. אני במקור ממשפחה חרדית מחסידות חב"ד. בכל שנה ההורים שלי היו אומרים 'בשנה הבאה עולים לישראל' - ונמאס לי להמתין לשנה הבאה", הוא מחייך. אבי סיים שירות סדיר מלא, וכיום הוא גר בדירה ואחראי לתפעל אותה, ובמקביל משרת במילואים. הוא גם איש הקשר בין החיילים לבין משפחת שניר הכמהה לקשר. זהו יום שישי בבוקר, וחלק מהחיילים ישנים אחרי שבוע מתיש. אחרים עוד בדרך לדירה. בסלון המרווח יש ציורים יפים על הקיר, ומתקן כביסה עם מדים המתייבשים עליו. המטבח מאובזר להפליא ויש באוויר חמימות של בית. בכניסה, על הקיר החיצוני של הבית, מקובעים שלטים עם מילים של לירון ועליו, לצד תמונתו.

"נותרתי חצי בן אדם"

את משפחת שניר אני מכירה מעפרה. לירון היה המדריך הנערץ והביישן של בננו הבכור בבני עקיבא. עד היום משפחתו בחרה לא להתראיין. כעת, שנה אחרי נפילתו של לירון, הם פנו אלי ובדרכם הצנועה ביקשו לדבר. אנחנו נפגשים בשיאם של עשרת הימים הקשים שלהם - עשרה ימים בין מוות לחיים. בט' בכסלו תשפ"ד, 21 בנובמבר 2023, לירון נהרג. בי"ט בכסלו תשנ"ח, 17 בדצמבר 1997, אלון ולירון נולדו.

"אלון, איך חוגגים לבד יום הולדת 27?", אני מניחה על השולחן די מהר את השאלה הקשה והבלתי נמנעת. בזווית העין מוטי האב מתכווץ, אבל אלון כבר מוכן עם תשובה מפתיעה: "שאלת השאלות. יש בזה משהו מפחיד, אבל אני רוצה לקחת את זה למקום טוב, כי בסוף אני מרגיש שזכיתי. זכיתי להיות התאום של לירון 26 שנה פחות עשרה ימים. ברור לי שגם לירון היה רוצה שאקח את היום הזה ואשמח בו, ושאחגוג לא רק בשבילי, אלא גם בשבילו. זה בעצם כבר יום ההולדת השני שלי בלעדיו, אבל בשנה שעברה זה היה בין השבעה לשלושים, כך שלא באמת היה יום הולדת. השנה כבר אחגוג".

איך הייתם חוגגים בכל שנה?
"ביום ההולדת עצמו היינו מדברים בטלפון לפחות שעה, ממש כמו טיפול עשרת אלפים. החגיגות עצמן, לצאת ולאכול ביחד משהו בשרי, היו בדרך כלל בחנוכה. כשהיה זמן היו גם טיולים לכנרת. השנה, בערב יום ההולדת, יש הכנסת ספר תורה לזכרו. זה אירוע שמאוד מרגש אותנו וחשוב לנו. למחרת, ביום שישי, אלך כנראה להר הרצל, ונמשיך עם המסורת של דיבור עמוק. אבל אחר כך, בחנוכה, אחגוג. כי זכיתי, באמת זכיתי להיות התאום של לירון".

אלון ולירון גדלו יחד, צמד־חמד, באותה הכיתה בבית הספר היסודי, בשתי כיתות מקבילות בחטיבת הביניים ובשתי ישיבות תיכוניות נפרדות. "קרה משהו מעניין: ככל שהמרחק הגיאוגרפי ביניהם גדל וכל אחד מהם בחר בדרך משלו - כך הם דווקא התקרבו נפשית זה לזה", מספר מוטי. בתנועת הנוער לירון בחר להיכנס להדרכה וקיבל את השבט הבוגר והמאתגר, שאותו הוביל בכריזמה שקטה, ואילו אלון בחר להתנדב בגרעין החברתי של בני עקיבא. אחרי התיכון, אלון ה"פחות דוס" יצא לשנת שירות בפנימייה לנוער בסיכון ואז התגייס למודיעין, ואילו לירון ה"יותר דוס" למד שלוש שנים בישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב, התגייס לסיירת גולני ויצא לקצונה.

לירון ואלון שונים זה מזה חיצונית ופנימית, אבל ללא ספק יש ביניהם משהו משותף: הקיצוץ במילים, הביישנות הטבעית, הרצון לא לעשות מעצמם עניין. כמדריך וכקצין, עם הזמן לירון למד לעמוד מול קהל, לנאום, לדבר ולסחוף, ואילו אלון שמר בקנאות על הפרטיות שלו ("אני האדם הכי אנונימי בעולם") - עד שהעולם התהפך עליו והוא איבד את החצי השני שלו. "נותרתי חצי בן אדם, אבל אני מרגיש מחויבות להמשיך את הדרך של לירון. לא כמשהו חיצוני, אלא כמשהו פנימי שבוער בי. מאוד קשה לי לקום בבוקר ללימודים באוניברסיטה (מינהל עסקים) או לעבודה בעיר דוד, אבל מה שנותן לי את הכוח לקום זה ההנצחה של לירון. בחודשים האחרונים התחלתי להעביר הרצאות על לירון, ואני בחור עם פחד קהל. עמדתי מול 300 איש ודיברתי מהלב".

השיחה הראשונה החלה במקרה, והשמועה עברה מפה לאוזן - נוער, ילדים, מבוגרים, חילונים, דתיים וחרדים רוצים לשמוע על לירון, להתחבר לערכים שלו, לסיפור שלו. בחודש האחרון העביר אלון 15 הרצאות שונות, כולן בהתנדבות מלאה. "ביום שבו יש לי הרצאה אני קופץ מהמיטה בבוקר, מתוך הרצון להמשיך את לירון. אני יודע שלירון היה כועס עלי שאני בכלל מדבר עליו, אבל אני רואה מה זה עושה לאנשים ואיך זה מממש את הצוואה שלו".

הצוואה היא מכתב שמוטי מצא בנייד של לירון. מוטי עובד כאחראי אזור במערכות לטיהור שפכין ומי קולחין, אבל ביום ראשון, 19 בנובמבר 2023, הוא לא חש בטוב ונשאר בבית. "היתה לי הרגשה רעה. לירון התקשר אלי, והבנתי ממנו שהוא נכנס לעזה. אני לעולם לא מקליט שיחות, אבל את השיחה הזו הקלטתי. זו היתה שיחה ארוכה, של תשע דקות. אפילו עם אשתי אין לי שיחות באורך כזה. מייד אחר כך הוא התקשר לפזית לגן. לפי מה שהבנתי, רק בדיעבד כמובן, הוא הלך לפינה באוטובוס וכתב את הצוואה. שלושה ימים אחר כך הוא נהרג. הנייד שלו הגיע אלינו בשבעה, ואני היחיד שידע את הסיסמה. נכנסתי וחיפשתי בווטסאפ ובפתקים. ידעתי שהוא יכתוב, כי לירון כתב המון. הוא הסתיר מאיתנו את הרוב, אבל הוא בהחלט ידע לכתוב".

צוואה ותקווה

"זה סוף־סוף קורה. כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, ובעזרת השם יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ושל עם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד! מה שהיה זה לא מה שיהיה, ואנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר. לנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל, וזה הזמן לומר זאת בבירור, לעצמנו ולכל העולם: עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו - יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש בעם עוצמות, יש אחדות. זה כואב שהקב"ה צריך להראות לנו את זה בדרך קשה, אבל אני שמח שמתגלות ויוצאות לפועל כל העוצמות ואחדות העם.

"ועכשיו זה תורי - להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז ובענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, ואני שמח על הזכות לקחת חלק! אם חלילה יקרה לי משהו - אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני.

"צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, זה לא עולה לנו כלום להיות טובים ולעשות טוב. אני שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי עבור העם שלי, עבור מי שהיו סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליהם לטובה. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב".

הטוב של לירון מורכב מאינסוף סיפורים קטנים שהמשפחה ליקטה בשבעה וממשיכה לאסוף עד היום. רסיסים קטנים מעוד גבר גדול מהחיים. "לירון הסתיר תעודות הצטיינות שהוא קיבל בבית הספר. הייתי מוצאת אותן כשהייתי מנקה את החדר שלו. 'לירון, מה זה?', הייתי שואלת. 'אה? זה בסדר, כולם קיבלו', הוא היה עונה", מספרת פזית.

מוטי: "הוא היה מצטיין המחזור של סיירת גולני, ולא סיפר לחברים. אנחנו בקושי ידענו, כי הטקס היה בתקופת הקורונה. בשבעה הגיעו אלינו המפקדים שלו מקורס הקצינים, וסיפרו שלירון סיים כמצטיין. אמרנו להם: 'מה פתאום, אתם מתבלבלים. הוא היה מצטיין מחזור בסיירת'. אחרי השבעה עלינו לחדר שלו והתחלנו לחפור בין ערימות הקלסרים עם השירים שכתב, הפעולות שהכין והשיעורים שסיכם, ומצאנו את התעודה. הקצינים צדקו. אנחנו לא ידענו. הוא סיים את 'להב', השלב הראשון של קורס הקצינים, כמצטיין".

אלון: "גם סיפורים שלא הכרתי לא הפתיעו אותי. הכל תאם לערכים שלו. הייתי רואה אותו עם הדרגות והמדים, ואומר לו: 'איזה יפה לך, איזה כבוד הדרגות האלה'. הוא היה עונה: 'מה זה דרגות?'. הוא לא עסק בטפל. כשהיו שואלים אותו איפה הוא משרת הוא היה עונה 'גולני', ואני הייתי מתקן בגאווה - 'סיירת גולני'".

מאביו, לשעבר לוחם בגדוד 13 בגולני, לירון ביקש את סיכת החטיבה. "יש לך את הנמר של הסיירת, בשביל מה אתה צריך את זה?", שאל מוטי. "אני קודם כל בגולני", ענה לירון.

המפגש האחרון בין לירון לאלון היה שבועיים לפני מותו, בשטחי הכינוס בבאר שבע. "הגעתי לבקר אותו, וישבנו לאכול בקניונית. היתה אזעקה וכולם רצו לכיוון המיגונית, ורק לירון רץ לכיוון השני. אחרי דקה יצאתי לחפש אותו, וראיתי שהוא מחפה עם הגוף שלו על שני קשישים בכיסאות גלגלים שלא היה סיכוי שיספיקו להגיע למיגונית, ומרגיע אותם. הוא נשאר באותה הפוזה עד היירוט. בזמן אמת לא התרגשתי מזה ולא ייחסתי לזה חשיבות. עוד מעשה שגרתי ורגיל של לירון. כשנגמר האירוע הוא בא לכיווני. רק בדיעבד הבנתי שאלה היו ממש הדקות האחרונות שלי איתו. לא מפתיע".

בן בית בהר הרצל

הרבה דקות חיים עברו יחד עד אז. הטובות והצרובות ביותר היו בזמן הרגילות של לירון. אלון: "ברגילות הוא תמיד היה עסוק קודם כל בחיילים הבודדים ובביקורי הבית. רציתי להיות איתו, אז מה הייתי עושה? הייתי הנהג בוס שלו. הוא היה עושה טלפונים, עוזר לחיילים בכל מיני דברים, ואני נהגתי ובין לבין צברתי זמן איכות עם לירון. פעם אחת, כשהורדתי אותו והתכוונתי לצאת לעשות משהו לעצמי, הוא אמר לי: 'אלון, תחזור עד תשע אפס־אפס, כי כבר קבעתי עם ההורים הבאים ואני לא יכול לאחר'. חייל רגיל מטייל ונח ברגילות, אבל הוא היה מטייל רק בסוף".

לפני השירות הצבאי ובמהלכו לירון טייל הרבה עם ערכת קפה, חברים טובים ושקשוקה. בשבילים שפסע בהם הוא נהג לאסוף פסולת מהקרקע לפח הזבל הקרוב. בישיבת "מעלה אליהו" מתארים כיצד במשך שלוש שנים הוא היה הראשון להשכים והאחרון לישון (אלון: "תמיד הגדירו אותו לא הכי דוס - אבל הכי רציני"). לא פעם הוא חזר עייף מבילוי בשעה מאוחרת, ולקח טרמפיסטים גם ליעדים שלא תכנן להגיע אליהם. בזמן שנערים אחרים משחקים פיפ"א - הוא קרא על חללים שנפלו, יצר קשר עם משפחות שכולות, התכתב איתן, ביקר, שלח סרטונים. עם כניסתו לתפקיד כמפקד של צוות במסלול ההכשרות, הוא יצר קשר עם קצינת הנפגעים של גולני וביקש ממנה רשימה וטלפונים של משפחות שכולות. המטלה החינוכית שהציב לחייליו היתה לבחור נופל, ללמוד עליו, ליצור קשר עם המשפחה שלו ולהרצות עליו מול חברי הצוות במשך שלוש דקות.

את הר הרצל הוא הכיר כמו כף ידו, והיה מסייר שם עם החברים והמשפחה. לפני גיוסו לצה"ל הוריו הציעו לו לצאת לאכול משהו ביחד, אבל היו לו תוכניות אחרות: הוא ביקש לעבור בהר הרצל. הוריו ביקשו להצטרף לסיור בהר, כמו תמיד, אך הפעם הוא ביקש להיות לבד. כשחזר הם ביקרו יחד בכותל, ורק אז ישבו לאכול. לאורך כל שירותו כחייל וכקצין הוא נשא עימו את הספר 'מסילת ישרים', שממנו ומספרים אחרים למד גם בשעות החשוכות של הלילה, לבד או בחברותא.

מוטי: "בשבעה הגיעה אמא של חייל שלא הכרנו. היא סיפרה שהבן שלה היה פרא אדם, ובקושי היה מתקשר איתה כשהיה חוזר הביתה. אחרי כמה זמן היא זיהתה בו שינוי לטובה. כששאלה מה קרה, הבן סיפר שבכל לילה הוא לומד 20 דקות עם אחד המפקדים של מחלקה אחרת, 'איזה בחור בשם לירון מעפרה'. פעם אחת אותו חייל הגיע באיחור למסדר הפלוגתי. לירון שאל אותו למה הוא איחר, והחייל ענה שאין לו שעון, למרות שהיה לו שעון בתיק. לירון הכניס אותו למסדר. ביום שישי לירון קנה לחייל במיוחד שעון יוקרתי, והביא לו אותו כשנפגשו ביום ראשון. לחייל הוא אמר: 'היה לי שעון מיותר' .

"סיפור אחר שסיפרו לנו המפקדים מהסיירת גם מאוד מאפיין את לירון: יש מנהג שבכל שלושה חודשים מפקד הסיירת יושב עם סגל הפיקוד ודנים לגבי חיילים שצריך להדיח. לאחד החיילים היתה תקרית ורצו להדיח אותו. לירון הבין שיש רוב להדחה, ואמר: 'אם החייל הזה מודח - אני מוריד את הדרגות ויוצא מהתפקיד'. מפקד הסיירת החליט שהחייל ממשיך, והחייל סיים כמצטיין. זו אמונה בצדקת הדרך ואמונה בטוב".

אלון: "אחד הדברים החשובים ביותר ללירון היה לימוד התורה. הוא אהב גמרא. אני יותר התחברתי לספר תהילים. עד היום אני קורא הרבה תהילים. ביום ההולדת ה־21 שלנו לירון קנה לי ספר תהילים גדול ויפה, עם הקדשה: 'אלון אחי היקר, מזל טוב ליום הולדתך ה־21! יהי רצון שספר זה, עם מילותיו הקדושות של דוד המלך, יהיה לך לאוצר, ושבזכותו תזכה להתקרב לה' ולראות בטוב. אוהב, לירון'. תמיד מספרים סיפורים יפים על אנשים שמתו. אני כל כך שמח שאצלנו זה היה כל החיים, ולא רק אחרי המוות. במשך 26 שנים זכיתי לראות בעצמי מעשים טובים של לירון שהוא עשה בשגרה. כבר מילדות לירון היה שונה מכולם, בולט מאוד. בלימודים בספורט, אכפתי לחברים, רואה את האנשים השקופים ומתחבר אליהם בטבעיות".

בטח זה לא קל להיות האח התאום של ילד כזה.
"לא קל, אבל לא לקחתי את זה למקום של קנאה, אלא למקום של גאווה. במסעות בתנועת הנוער תמיד הייתי אומר: 'אני אלון, ואני האח התאום של לירון שניר'".

"מישהו נפצע?"

לשדה הקרב בעזה לירון הגיע אחרי פעילות מבצעית ארוכה ואינטנסיבית בג'נין. לקראת הכניסה לתמרון, הוא ביקש עצות מעמיתיו המפקדים שלחמו שם לפניו, ותכנן את הפעילות לפרטים. הוא גם ניגש לכל אחד מהלוחמים שלו שלא "זכו" להיכנס לרצועה, "ניחם" אותם ושוחח איתם אישית. ביום השלישי ללחימה הוא השתתף בקרבות בשכונת זייתון. הצוות יצא להתקפה, וכשהגיעו ליעד, לירון הוציא מהנמ"ר את פלג גופו העליון כדי לסרוק את השטח. צרור כבד של קליעי מקלע פגע בנמ"ר. אחד הקליעים פגע בלירון. על אף פציעתו, הוא הצליח לחזור לתוך כלי הרכב. "מישהו נפצע פה בנמ"ר? אני נפצעתי", אמר - ונדם.

כשהגיעו המבשרים לבית משפחת שניר, המשפט הראשון שאמר תאומו היה: "עוד מישהו נהרג?". למבשרים לא היתה תשובה בשלב הזה. "זה היה לפני התחקיר", מסביר אלון. "הרגשתי שלא יכול להיות שתחת פיקודו של לירון, שתמיד שם את האחרים לפניו ושעשה הכל בשביל החיילים שלו, ייהרגו אחרים. צדקתי".