כיתת אירוח: ילדי המפונים פותחים שנה רחוק מהבית

שנת לימודים חדשה בפתח. יום חג לילדי ישראל, ובעיקר להוריהם. לא לכולם. כ־19,600 תלמידים יתחילו את השנה החדשה כפליטים בארצם. כ־16 אלף מהם מפונים מהצפון, ו־3,800 מהדרום.
בשנה שעברה, תוך כדי מצב חירום, משרד החינוך פעל במתכונת של כיבוי שריפות - הקמת מרכזים לימודיים בבתי המלון ושיבוץ תלמידים מפונים בבתי ספר זמניים, כל זאת במאמץ לא לפספס שנת לימודים. לקראת השנה החדשה נערכו במשרד החינוך וברשויות המקומיות למצוא פתרונות זמניים קבועים יותר. כך הוקמו 70 בתי הספר עורפיים, 26 מהם בדרום ו־44 בצפון, בעלות של 320 מיליון שקלים.

בי"ס "רמת כורזים", הצופה אל נוף מסחרר של הכנרת, הוא אחד מבתי הספר העורפיים. בשבוע שעבר, בהתאם להכרזה "כל הארץ חזית", נפלו טילים בסמוך למקום האמור לשמש מקלט בטוח לתלמידי הצפון. אבל מאז כובו הלהבות שהבעיר חיזבאללה, וכבר שבה השלווה לשכון ברמה.
בימים כתיקונם לומדים בבית הספר היסודי "רמת כורזים" כ־400 תלמידים מיישובי המועצה האזורית מבואות החרמון. השנה יצטרפו לבית הספר עוד 100 תלמידים מפונים. לצורך כך הוקם בסמוך לבית הספר מתחם חדש. "מדובר במתחם מקסים, עם דשא ו־10 כיתות יבילות שמרוהטות עד הפרט האחרון", אומרת מנהלת בית הספר שני דיין, אם לשלושה בת 42 מאליפלט. "משרד החינוך ומועצת מבואות החרמון דאגו לכל, עד הפרט האחרון, כולל חדר מחשבים חדש. מובן שיש מיגוניות לכל כיתה. אנחנו מרגישים היטב את המלחמה, אבל אנחנו לא ממש בחזית וזה מאפשר לנו להתגייס כדי לקלוט את הילדים המפונים. קלטנו גם חמישה אנשי צוות מפונים".

כ־70 תלמידים מפונים הגיעו לבית הספר בכמה פעימות כבר בשנה החולפת, ועוד 30 תלמידים חדשים צפויים להצטרף ביום ראשון הקרוב. הילדים המפונים נקלטו בכיתות הרגילות מתוך תפיסה חינוכית עקרונית שלא רצתה לא ליצור הבדלה בין התלמידים.

החינוך לא נגמר בבית ספר

"התחלנו לקבל מפונים בטפטופים, ואז היו שתי פעימות של קליטה ממלון בטבריה וממלון במצפה הימים. את כולם שיבצנו בכיתות הרגילות. היו לנו כיתות מפוצצות, אבל פיצלנו אותן בשיעורי הליבה והוספנו אנשי צוות. מבחינתנו זה אחד הערכים של בית הספר, שכל ילד שנכנס - לא משנה מתי ומהיכן הגיע - הופך להיות חלק בלתי נפרד מבית הספר. כעת פתחנו ארבע כיתות חדשות. בכיתות החדשות והישנות ילמדו ילדי מפונים ולא־מפונים. תלמידי ג'-ד' ילמדו במתחם החדש, וכל שאר הכיתות בבית הספר הרגיל. הראייה החינוכית שלנו היא הוליסטית. אנחנו מסתכלים על הילד כאדם שלם ומנסים לסייע בכל התחומים: רגשית, לימודית וחברתית. חשוב לנו לדעת גם מה קורה איתו אחרי הצהריים ומה ההרכב המשפחתי. רק כך אפשר לתת מענה מתאים. כך גם היחס שלי כמנהלת כלפי הצוות החינוכי - כולם מורים, אבל קודם כל בני אדם".

עם אילו קשיים התמודדו הילדים?
"יש קשיים של הסתגלות - להכיר נהלים חדשים, חברים חדשים ומורים חדשים. הקושי המרכזי הוא רגשי. אנחנו מלווים ילדים מפונים שסובלים מחרדות קשות. זה בא לידי ביטוי בקשיי פרידה בבוקר, בבכי, באי־שקט, בנדודי שינה. יש לנו ילדים שהאבות שלהם בכיתת כוננות על הגבול, והם בקושי פוגשים אותם. זה לא פשוט. נדרש מאיתנו לתת הרבה מענים בתחום הזה. יש ילדים שמטופלים בפסיכיאטריה, כולל טיפול תרופתי. מעבר לטיפול האישי, יש לנו לא מעט תוכניות רגשיות בבית הספר, חלקן באחריות המועצה, וחלקן מענים שאנחנו רוכשים דרך ה'גפן' של משרד החינוך".

לצד הקושי הרגשי, מתארת דיין גם פערים לימודים משמעותיים. "זו סוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה. החוזקה של הצוות שלנו היא בהתמחות בהוראה דיפרנציאלית, שמאפשרת לנו לקלוט את הילדים באופן מיטבי. בגלל שיש ילדים שפספסו תקופות לימוד ארוכות, נוצרו כיתות שיש בהן שמונה רמות לימוד שונות. הגענו למצב שבאותה כיתה יש שמונה ספרי לימוד שונים, כדי שיתאימו לכל הרמות בכיתה". אתגר נוסף הוא הגיבוש הקהילתי. בעבר הגיעו אל בתי הספר תלמידים מתשעה יישובים שונים, כעת התלמידים מגיעים מ־14 יישובים (חלקם מפונים), ויש גם פערים תרבותיים בין הקהילות: "הלכידות הקהילתית מאוד חשובה לנו. יש צורך לעשות חיבורים ולגשר על פערים חברתיים, וליצור יחסי אמון. עשינו כמה פעילויות במהלך השנה הקודמת ונשקיע בזה עוד השנה".

מה נותן לך כוח?
"אני מנהלת כבר חמש שנים. התחלתי בקורונה והמשכתי במלחמה. בעצם, אף פעם לא ניהלתי בית ספר בימי שגרה. אנחנו עוברים ממשבר למשבר, אבל אנחנו צומחים. משברים מצמיחים. הם הופכים אותנו, אחרי שהתמודדנו עם כל כך הרבה אתגרים, לאנשי צוות הרבה יותר מקצועיים. למדנו מהי גמישות ועד כמה השריר הזה חשוב. מי שנותן לי כוח זה הצוות שלי, שאין שני לו. בלעדיו אני לא יכולה לעשות כלום. מי שנותן לי כוח וגיבוי זה הרשות המקומית ומשרד החינוך, שעושים יד ביד עבודה מדהימה, מספקים תמיכה ומשאבים רבים, ועם זאת נותנים לי אוטונומיה".

שנת הלימודים הבאה לא תתפספס?
"אנחנו עם הרגליים על הקרקע. ברור לנו שגם השנה תהיה לנו התמודדות מאתגרת. אני חושבת שהילדים שהיו איתנו בשנה שעברה יהיו במקום טוב יותר, כי עשינו איתם עבודה מאומצת. לילדים שנקלוט עכשיו נעשה מיפוי צרכים, ולפי זה ניתן להם מענים. אבל בסוף הם ילדים שנותקו מהבית שלהם, אי אפשר לשכוח את זה".

דמעות של אמא

נעמי בלחסן, 54, מורה לחינוך מיוחד ב"רמת כורזים", אם לשלושה, לא הצליחה להתנתק מביתה ברמות נפתלי. "שבוע אחד בבית מלון הספיק לי. חזרנו הביתה למרות שכל המושב פונה. השבוע נפלו טילים במושב, אחד מהם פגע בבית סמול אלינו, אבל אנחנו נשארים".

לפני פרוץ המלחמה לימדה נעמי בקריית שמונה, העיר שבה נולדה וגדלה. "נולדתי עם הקטיושות ועברתי כמה מלחמות. אף פעם לא עזבנו את הבית, וגם עכשיו אבי ואחותי נשארו בקריית שמונה. בהתחלה ביקשו ממני ללמד באחד המלונות בטבריה. ראיתי שזה עוול לילדים. מלון זה לא בית ספר. הם מרגישים בנופש, יוצאים לחדרים ולחדר האוכל, כך שזה בלתי אפשרי ללמד. בהמשך ילדי המלון שובצו בבית הספר בטבריה. מאוד התאמצו שם. בהתחלה שילבו את הילדים בכיתות הרגילות אבל כשלא נותר מקום פתחו כיתות נפרדות למפונים. משרד החינוך העביר אותי בין מקומות, כאילו אני מזוודה, ונאלצתי גם לנסוע שעה לכל כיוון. כשהגעתי לרמת כורזים, מייד הרגשתי טוב. רואים אותך כבן אדם, לא רק כמורה. קיבלו אותי מאוד יפה. בהתחלה הייתי לחוצה ובכיתי הרבה, ידעו להכיל את זה. גם היום אני עוד בוכה. מצאתי בבית הספר חברים טובים שאפשר לבכות איתם. זכינו בצוות חינוכי ובהנהלה מקסימה, שעושים הכל כדי שהמפונים ירגישו בבית. אני רואה את זה אצל האחיינים שלי, תאומים בכיתה ו'. הם השתלבו מדהים. השילוב זה המתכון המנצח, כי גם ככה הילדים הללו מרגישים אאוטסיידרים. מדהים לראות איך תוך כדי מלחמה בית הספר התגייס בלב פתוח ובפנים מחייכות כדי לקלוט מפונים. זה מחמם את הלב. הפתרון של בית ספר עורפי עם שילוב הוא מצוין".

כמו בלחסן, עוד 1,960 עובדי הוראה מפונים ילמדו במערכת החינוך בשנת הלימודים הקרובה. בלחסן עצמה כאמור לא מפונה, וממשיכה לגור בקו האש. יש לה גם שני בנים לוחמים שמשרתים בעזה, ובעל בכיתת הכוננות של המושב, מה שמעלה את מפלס הלחץ והדמעות: "גם בשבילם היה לי חשוב לחזור הביתה. לוחמים שיוצאים מעזה לחופשה קצרה רוצים אוכל של בית, לא של בית מלון".

את יכולה לשתף אותנו ברגע קשה שעבר עלייך במהלך השנה?
"את רק אומרת רגע קשה..." היא משתנקת, ולא מצליחה להשלים את המשפט. אני מתנצלת, מבינה שהשאלה נגעה בנימים רגישים של מי שכל שנתה מורכבת מאינסוף רגעים קשים. "לא לא, זה בסדר", היא אומרת מתוך הדמעות. "הכל השתנה לנו, העבודה, המשפחה. המשפחות התפרקו. אמא שלי בירושלים, אבא שלי ואחותי בקריית שמונה. הילדים שלנו סובלים. לבת שלי יש התקפי חרדה. היא הגיעה לתיכון שממש נכשל בקליטת המפונים. עברנו איתה תלאות. שני הבנים בעזה. עברו עלינו מיליון רגעים קשים. הייתי ילדה פחדנית מאוד. במלחמה הזו עשיתי תיקון. כשיש לך ילדים לדאוג להם, החששות לעצמי זזים הצידה".

הנה כמה רגעים שמדגימים את חייה הבלתי אפשריים של אמא גיבורה, שלא עוזבת את הבית. "האזעקות מגיעות אצלנו רק אחרי הבום, אז בעצם אין זמן להגיע לממ"ד. היה לילה אחד, בארבע בבוקר, שהודיעו על חדירה ליישוב וביקשו מכל התושבים להתפנות. לא יצאתי מהבית. גם הנסיעה בצירים אדומים, תוך סיכון עצמי, היא לא פשוטה. אני נוסעת בכל יום מתוך מחויבות לעבודה ולילדים המפונים. ב־4 ביולי היתה מתקפה רצינית. הייתי עם הבת בנסיעה, ועברנו ליד איילת השחר בשיאה של מתקפת טילים. ממש לידנו מעבר לכביש נפלו טילים. הבת שלי צילמה, ואני רעדתי והמשכתי לנהוג רק כדי לברוח. זו היתה חוויה משוגעת".

מה נותן לך כוח?
"אני אדם חיובי וחזק, אישה אופטימית ושמחה. זה לא אומר שאסור להישבר. יש לי הרבה התרסקויות. אנחנו עוברים ימים קשים, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית עם החטופים וכל החללים, אז מותר להישבר. המשפחה שלנו יודעת מה זה אובדן. אח של בעלי הוא איתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים שנהרג בלבנון. אנחנו ממשיכים, למרות הקושי. המלחמה ארוכה. קשה להאמין שגם את השנה השנייה נעביר ככה תחת אש, אבל אני בכל מקרה אדם שלא עוזב את הבית שלו. זה מאוד עמוק אצלי".

הזמני הוא הקבוע

נעמה סרורי, 34, עובדת הייטק, היא אם לילדה בת 8 ולילד בן 7, שמפונים ממרגליות. כבר 11 חודשים הם גרים בחדר במלון בטבריה. "אנחנו שם מההתחלה. הגענו לארבעה ימי התרעננות בתחילת המלחמה, ואנחנו כאן עד היום. בעלי חבר בכיתת הכוננות במושב ועובד במשק החקלאי במרגליות. הוא בא אלינו למלון בסופי שבוע. מאוד קשה לחיות בחדר אחד, אין פרטיות. חשבנו לשכור דירה,אבל הבת חרדתית ואני לא יכולה כעת להזיז אותה מהמקום המוכר. החרדות שלה מאוד החמירו בעקבות המלחמה. היא דואגת לאבא שלה".

אל בית הספר ברמת כורזים הגיעו ילדיה בדצמבר, אחרי תקופה שבה למדו במלון בטבריה. "בבית המלון זה לא היה בית ספר, אלא מחנה פליטים. כחברה בוועד הורים נלחמתי שהם ישובצו בבית ספר רגיל. הילדים הגיעו לרמת כורזים מלאי חששות ופחדים ובלי חברים. בית הספר קיבל אותם בזרועות פתוחות. עשו לכבודם פעילות מיוחדת, והבת שלי סיפרה לכל הכיתה איך זה להיות מפונה. יחד איתה היו עוד ארבעה ילדים מפונים, ואת כולם קיבלו יפה ועזרו להם להיקלט לימודית וחברתית. הגענו עם חיילים מחיל חינוך שהתנדבו עם הילדים עוד בבית המלון ועברו איתם לבית הספר ברמת כורזים. זה עזר לילדים שלנו. הבן, שהתחיל כיתה א', הפסיד את הבסיס של לימודי הקריאה. בית הספר נרתם וסייע לו להשלים את הפער. הבת, בגלל הפחדים, לא היתה מסוגלת בהתחלה להיכנס לשיעורים. בית הספר ידע להכיל את זה, ולאט־לאט הצליחו לתת לה תחושת ביטחון. אני חושבת שהפתרון של בית הספר העורפי הוא מצוין ונותן לילדים יציבות".

סרורי מספרת שלקח לה זמן כאמא להבין את חשיבות ההשתלבות בבית הספר. "בהתחלה אמרתי לעצמי שאנחנו שם רק באופן זמני, אז אין טעם לפתח קשרי חברות ולהגיע לימי הולדת. אבל אז אמרו לי 'תחליטי, או שאת בפנים או שאת בחוץ'. החלטתי שאני בפנים. הבנתי שאני חייבת לייצר לילדים שלי תחושת שייכות ולהיות שותפה ומעורבת. אז התחלנו להגיע לכל האירועים, ובתוך זמן קצר הרגשנו חלק. החלטנו שאנחנו ממשיכים ברמת כורזים גם השנה, ושאפילו אם נשנה מקום מגורים במהלך השנה, נשאיר את הילדים באותו בית ספר. בתוך מציאות של חוסר ודאות, בית הספר העורפי הפך למקום של ודאות".