הים געש והגלים היכו בעמודי הברזל שניצבו כסלע בתוך המים הכחולים, כמה עשרות מטרים מעלינו. הצוק היווה את הקצה של ציר פילדלפי, והנוף הסביר היטב את המורכבות העצומה: מצד אחד בית הרוס שעליו גרפיטי "קלאב הוטל רפיח", ולצידו טנק מרכבה סימן ארבע. מהצד השני חומות בטון חשופות, ומעליהן פילבוקס שעליו הדגל המצרי. באמצע הציב חייל אלמוני כורסה, שמעליה דגל ישראל. מח"ט הנח"ל יאיר צוקרמן הציע, ואני הסכמתי, וכך חזרתי לישראל עם תמונה פסטורלית שמחביאה מאחוריה כל כך הרבה מתיחות.
בדרך חזרה לגבול הישראלי ביקשתי מצוקרמן לשבת בצד הימני של ההאמר הפתוח, הצד של מצרים. "אתה לא רוצה לראות את רפיח?" הוא שאל. השבתי שדווקא הצד השני של הגבול הוא המעניין. מבעד לחומות ניבטו המוצבים המצריים והלוחמים החמושים, שאהבת ישראל אינה בהכרח לנגד עיניהם. את הטנקים והמשוריינים שהסתתרו לא ניתן היה לראות, אך גם הם היו שם. צבא שמתיישר לפי הסכם שלום קר, אך גם מתעצם בצורה חסרת תקדים ברמה עולמית, ויש רק אויב פוטנציאלי אחד מולו - ישראל.
בשבועות האחרונים עלה שוב ציר פילדלפי לסדר היום, ובמפתיע דווקא המתווכת, מצרים, היא זו שמערימה קשיים. לא שמונה מגדלי תצפית ולא שניים, אמרו לישראלים כשאלו דרשו לפקח על הציר הנפיץ. לא רק חמאס מתנגדים אלא דווקא אנשיו של א־סיס, שרוצים להחזיק בשליטה הבלעדית באזור. המתווכת היא צד ברור בעניין.
"אין ספק שמצרים היא מתווכת עם אינטרסים משל עצמה, ולא גורם נטול עניין", מנתח ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובאוניברסיטת תל אביב. "זה עשוי לייצר חיכוכים בינה לבין ישראל, אבל גם להעניק לה מנופי לחץ והשפעה חשובים על חמאס. השליטה שלה בגבול עזה ובמעבר רפיח הופכת אותה לשחקנית מפתח בכל הקשור לסידורי הביטחון העתידיים, למניעת הברחות הנשק, לשיקום של עזה ולייצוב המצב ההומניטרי והכלכלי. הקשרים הישירים שלה, הן עם ישראל והן עם הפלגים הפלשתיניים ברצועת עזה וביו"ש, מאפשרים לה לא רק לתווך לפתרונות עתידיים, אלא גם להיות חלק מהם ולהשתתף בהוצאתם לפועל".
האירוע כמובן אינו מסתכם בציר פילדלפי. מהגבול עם עזה ועד אילת משתרעים מאות קילומטרים של גדר "שעון חול", שמצידה האחד ישראלים ומצידה השני חיילים מצרים. ההוראה בשנה האחרונה בצה"ל היא "חשדהו וחשדהו". ביוני 2023 הרג שוטר מצרי שלושה לוחמים ולוחמות בגבול זה, במאי 2024 פתח חייל מצרי באש על לוחמים ישראלים בציר פילדלפי, נורה ונהרג. האירוע הבא בגבול עם המדינה שעימה אנו בשלום, כבר מעבר לפינה. "לוחמים נמצאים דרוכים בעמדות, אנחנו עם שתי עיניים פקוחות לכל מה שקורה בצד השני של הגדר", אמר גורם שמעורה בפרטים.
מצרים היא אירוע מורכב, בעייתי, מאתגר, וחילוקי הדעות המהותיים שהתגלו בשבועות האחרונים במשא ומתן הם הזדמנות לעסוק בשאלה זו. האם מדובר בעמית או בטורף? מה עומד מאחורי ההתעצמות המטורפת, בכל קנה מידה, של המדינה הערבית השכנה לנו?, איפה שוכנים האינטרסים שלהם, ומה יקרה אם יום אחד, כפי שכבר קרה באביב הערבי במצרים וב־1979 באיראן, האינטרס יתהפך? לצורך כתבה זו נברנו בדיווחים ובציטוטים בתקשורת המצרית ושוחחנו עם מומחים רבים, חלקם יצוטטו כאן וחלקם יישארו עלומים בשל הרגישות לאינטרס הביטחוני והמדיני של ישראל.
רכש נשק מכל העולם
הסיפור של מצרים וישראל ידוע לכל. אחרי שנים רבות של לחימה, כולל במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, ובעיקר מלחמת יום הכיפורים, חתמו ב־1979 ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם השלום, שמחזיק עד היום. מדובר בהסכם שלום קר, לעיתים אפילו קר מאוד. תיירים מצרים לא מגיעים בהמוניהם לישראל, הסכמים כלכליים יש מעט, ומאז נשרפה השגרירות הישראלית בקהיר ב־2011, היא אינה שוכנת כלל בבירה המצרית.
מה שמחזיק את השלום הוא בעיקר האינטרסים הצבאיים בין הצדדים, שמובאים בנספח הצבאי להסכם השלום. מדבר סיני הוגדר כשטח מפורז, שבו יושב כוח רב־לאומי של פקחים שהוקם על ידי ארה"ב, בשני בסיסים, בשארם א־שייח' בדרום ובאל־גורה שבצפון־מרכז סיני. סיורים נערכים על בסיס קבוע, ואם יש הפרות מצד כל אחד מהצדדים הדבר נרשם, נבדק ומטופל. כך, בשל כמות הסד"כ שצה"ל הכניס לאזור רפיח, שחלקו נמצא במה שמכונה אזור D, שטח בן 2.5 ק"מ שאליו אסור להכניס כוחות גדולים וכבדים, דוגמת כלי רק"מ - נרשמה הפרה מצד ישראל.
אך עם כל הכבוד לישראל, האירוע האמיתי מתנהל בצד השני של תעלת סואץ, מתחתיו ומעליו, והוא בעייתי מאוד. בהובלת נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי מבצעת סיני מבצע חימוש חסר תקדים. יותר מאלף טנקי אברמס מארה"ב, באמצעות תמיכה כלכלית של 1.3 מיליארד דולר בשנה, מטוסי ראפאל חדישים מצרפת, שמצטרפים למטוסי F-16 ולמסוקי אפאצ'י, מערכות הגנה מסין ומרוסיה, וגולת הכותרת - צוללות מתקדמות מגרמניה, שזכו לפרסום רב בשל פרשת הצוללות כאן בישראל.
לפי המכון הבינלאומי לחקר השלום בשטוקהולם, מצרים הפכה ב־2020 ליבואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, יבוא שגדל בשש השנים האחרונות ב־136 אחוזים. היא היבואנית המובילה של נשק גרמני בשנים האחרונות, והשנייה מצרפת ומאיטליה.
במאמר שפרסם לפני כשנתיים ד' חליל אל־ענאי, חוקר וסופר מצרי, ב"אל־ג'זירה", הוא ביקר את מדינתו שעוסקת ברכש בלתי נתפס של נשקים, בעוד העם רעב ללחם. "בניגוד למיליארדי הדולרים שהוצאו על נשק בתוך פחות מעשור, היקף העוני והעניים במצרים גדל באותה תקופה והגיע לרמות שיא. על פי דיווחים בינלאומיים רבים, כמעט שני שלישים מהעם המצרי, כ־60 מיליון בני אדם, חיים מתחת לקו העוני".
למרות המשבר הכלכלי, מצרים מסרבת לעצור. עמיד (תת־אלוף) עאדל אל־שריף, לשעבר קצין בכיר בצבא המצרי, התראיין לפני כשנתיים בעיתון "אל־ערבייה" הסעודי ואמר כי "היקף העסקאות של המשטר המצרי בתקופה שבין 2014 ל־2022 קרוב ל־50 מיליארד דולר, שזה סכום עצום במדינה ענייה בפרק זמן קצר". ואם לא די בכך, בפברואר האחרון פורסם בעיתון "אל־אחבאר" כי מצרים מעוניינת לסגור עסקאות נשק ענקיות עם טורקיה, צרפת וארה"ב במיליארדי דולרים, "כדי לעמוד בקצב התסיסה הביטחונית באזור".
עם זאת, אומר ד"ר וינטר, בפילוח לפי שנים יש ירידה מסוימת ברכישה בשנים האחרונות. "צבא מצרים נחשב לצבא הערבי החזק ביותר ולאחד הצבאות החזקים במזרח התיכון. עם זאת, לפי נתוני מכון sipri, נרשמה במצרים ירידה של 26 אחוז ביבוא נשק בשנים 2023-2019, לעומת ארבע השנים שקדמו להן. עיקר הרכש בשנים האחרונות התמקד בחיזוק חיל הים, ובכלל זה רכש ומסירת שתי הצוללות הגרמניות, שאושר בזמנו על ידי רה"מ נתניהו".
אל־ענאי טוען כי "כל מי שעוקב אחרי עסקאות הנשק והסכומים העצומים שהוצאו עליהן בשנים האחרונות, מאמין שמצרים הפכה למעצמת־על או שהיא על סף כניסה למלחמת חוץ עם אויב קרוב", אך הוא מציג גם אג'נדה אחרת להתעצמות הבלתי נתפסת: "מציאות המצב מצביעה על כך שלכל הנשק הזה יש רק מטרה אחת, והיא לקנות את הנאמנות הפוליטית של מדינות המערב כדי להבטיח את שתיקתן בנוגע להפרות זכויות האדם הנוראיות שמתרחשות במצרים".
אישוש לכך התקבל בדצמבר שעבר, אז שר ההגנה המצרי, פריק (רב־אלוף) מוחמד זכי, אמר כי "הכוחות המזוינים המצריים מבקשים להחזיק במערכות החימוש העדכניות ביותר, במאמץ לשמר את ביטחונה ובטיחותה של המדינה. אנו מעוניינים לבנות עתיד טוב יותר, תוך הגנה על העם המצרי מפני סיכונים ואתגרים, לא משנה כמה הם גדולים, בשיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית".
כשהפרשנים המצרים מצביעים על אפשרות לכניסה פוטנציאלית למלחמת חוץ עם אויב קרוב, הם רומזים לכיוון אחד בלבד - ישראל. אין צל של ספק כי מדינת ישראל, אותה אחת שחתמה לפני 45 שנה על הסכם שלום, היא האויב מספר אחת של מצרים. אין זה אומר שמחר בבוקר מצרים תפתח נגדנו במלחמה, אך יש להבין שכל התעצמות שכזו היא עוד כוח צבאי שעלול מתישהו - בעוד עשר, 20, 30 או 40 שנה - להוות איום על צה"ל.
דוגמה בולטת התרחשה באפריל האחרון, אז ביקר א־סיסי באקדמיה הצבאית של המדינה. בתיעוד שהופץ נראו חניכי האקדמיה צופים בהדרכות על טנקי המרכבה. התיעוד, שאותו הפיצה לשכת א־סיסי, נמחק, מה שהעלה את הסבירות שבמצרים ביקשו להעביר מסר לישראל. בכיר לשעבר בצבא המצרי אמר אז כי "התיעוד מעביר מסר, שהצבא מוכן להגיב לכל איום".
ולא מדובר באיום קטן. מהמידע הגלוי שניתן לאסוף על צבא מצרים, עולה תמונה לא פשוטה. אמנם, תיאורטית, צה"ל מחזיק בנשקים טובים יותר, אך מדובר בניצחון בנקודות ולא בנוקאאוט. מלחמה עתידית מול המדינה הערבית תהיה עקובה מדם, בזאת אין ספק.
ההתעצמות הצבאית מגובה באחת התוכניות הגרנדיוזיות של מצרים בשנים האחרונות, בהשקעה של מאות מיליארדים. בסכום בלתי נתפס של 600 מיליארד ליש"ט (כ־800 מיליארד דולר) מבקש א־סיסי לשקם את מדבר סיני, להפוך אותו לאזור אטרקטיבי למשקיעים ולתושבים, לחבר אותו למחוזות האחרים במדינה ו"להגן עליו מפני אנשים תאבי בצע", כפי שדיווחו בתקשורת הערבית, רמז בוטה לישראל, שכבשה פעמיים את המדבר במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. "התוכנית תגן על סיני מפני אלה שחושקים בו", אמר ראש ממשלת מצרים מוסטפא מדבולי.
התוכנית כוללת עשרות גשרים ומעברים תת־קרקעיים מתחת לתעלת סואץ, שחלקם כבר הוקמו וחלקם עתידים להיות מוקמים בשנים הקרובות. חלק מהתשתיות הן צבאיות בלבד, וחלקן מיועד לאזרחים. יש כרגע לפחות 17 נקודות שמקשרות בין שתי גדות התעלה, והיד עוד נטויה. מנהרות איסמעיליה, גולת הכותרת של המעברים, כוללות בין היתר חדרי עזרה ראשונה למקרה הצורך. בניית המעברים האינטנסיבית אף הובילה לכך שבאחד מאתרי החדשות הבולטים בעולם כינו את א־סיסי "חובב גשרים".
בפברואר האחרון פרסם שר התחבורה המצרי כאמל אלאזיר הצהרה, שבה חשף כי המנהרות החדשות אינן תמימות ואזרחיות בלבד: "מצרים החלה לחפור חמש מנהרות חדשות כדי שהצבא יהיה בסיני בתוך שעה בלבד".
יותר גשרים מבניו יורק
אלי דקל הוא סגן אלוף במילואים. את שירותו הצבאי העביר באגף המודיעין, לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. מאז שחרורו בשנות ה־80 ועד היום הוא עוסק בחקר מערכות תשתית בארצות ערב. את דאגתו מפני התעצמות מצרים הוא לא מסתיר.
"הנתונים המספריים שיש בידי מצביעים על כך שההתעצמות של המצרים אינה דבר שבשגרה, אלא חורגת מכך מאוד. בשנים האחרונות הם הגדילו את הצבא הסדיר שלהם, וכיום יש להם 16 דיוויזיות מלאות. ניתן לספור בצילומי אוויר את כמות הטנקים שלהם. בשנים האחרונות הם הוסיפו לדיוויזיות הסדירות עוד 30 אחוז טנקים. למה הם צריכים את זה?" הוא שואל רטורית.
"מצרים משקיעה 90 אחוז מהמשאבים שלה בסיני, ודבר כזה אמור לעורר אצלנו דאגה, ולפחות לשים עין על הנושא, מה שלמיטב ידיעתי צה"ל אינו עושה", הוא אומר. יצוין כי מבדיקה של "ישראל השבוע" עולה שטענה זו אינה נכונה, אף שגם בישראל יש קולות האומרים שיש להעצים את המעקב אחר מצרים מהסיבות שפורש דקל.
"במשך 30 שנות שלום היו על תעלת סואץ שישה גשרים, הרבה מעבר לצרכים של תושבי סיני המעטים. היום יש במקום השישה האלו עשרות מעברים. שמישהו יסביר לי למה צריך כמות כזו. במנהטן, ברומא ובפריז אין כמות כזו, אז מצרים צריכה? גם בקהיר, ששוכנת משני צידי הנילוס ושבה גרים יותר מ־20 מיליון נפש, אין 60 מעברים. בסיני יש היום מאגרי דלק תת־קרקעיים בקיבולת עצומה, שכל מטרתם היא צבאית, וצבא שיוכל לעבור כעת בקלות פנימה".
ד"ר יורם שוייצר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מסכים עם דקל כי יש התעצמות משמעותית של מצרים, אך אינו סובר שהמשמעות היא סכנה ברורה ומיידית לישראל. "מצרים מתחמשת ונערכת לאפשרות לעימות עם ישראל, וזו עובדה שברורה לנו, אבל צריך לזכור את ההקשר - יש לנו הסכם שלום שמחזיק מעמד הרבה זמן, כולל הלחימה לאחרונה מול מחוז סיני של דאעש. לכן, כמו בחיים, צריך להבין שיש מגמות שנראות סותרות זו לזו. ההסכם עם מצרים הוא שלום קר בין עמים, שפועל מתוקף אינטרסים".
ד"ר וינטר מסכים: "החימושים המצריים עשויים באופן תיאורטי לשמש גם נגד ישראל, אך דוברים מצרים המזוהים עם המשטר מתנערים מכוונות אלו, ומדגישים את המחויבות המצרית המתמשכת להסכם השלום. לדבריהם, ההתחמשות המצרית היא בעלת אופי הגנתי ולא התקפי, ותכליתה לאפשר למצרים לשמור על גבולותיה היבשתיים ועל נכסיה הימיים, דוגמת תעלת סואץ. עוד משנות ה־80 נהגו להסביר במצרים את הצורך בצבא חזק, בשאיפה לקיים מול מדינות האזור, ובראשן ישראל, מאזני הרתעה יעילים, ולנהל כך את יחסי השלום מעמדת כוח ולא מתוך חולשה צבאית".
שלטון צבאי
השאלה שעומדת בבסיס הדיון בנוגע למצרים אינה אם הם יתקפו מחר בבוקר, מכיוון שזה לא יקרה, אלא עד כמה ישראל מוכנה לסבול ולאפשר התעצמות של המדינה השכנה מבלי לנקוט צעדי מנע מצידה, וכן אם ההתעצמות הזו עלולה להתהפך עלינו בעתיד, למשל בהפיכה במצרים, דבר שקרה יותר מפעם אחת מאז הקמת מדינת ישראל. כרגע נחשב הגבול המצרי לגבול השקט ביותר, בוודאי בהשוואה ללבנון ולסוריה, וגם בהשוואה לירדן שהפכה למוקד הברחות עיקרי לכיוון יו"ש, ויהיה זה מופרך להעביר אליו את כמויות הטנקים והכוחות שנדרשים לניצחון מול הצבא הערבי הגדול ביותר.
דקל מסכים עם אמירה זו, אך אומר שכרגע צה"ל אינו עושה מספיק כדי להיערך גם רעיונית למצב של מלחמה מול מצרים. "לפני ששמים טנקים צריך להפעיל את המודיעין בצורה הנכונה, לראות איפה האיום וכיצד הוא גדל. יש צורך לעקוב בצורה משמעותית הרבה יותר אחרי הצבא המצרי כדי לדעת מה קורה שם. אף אחד לא יודע מתי ביתו יעלה באש, אבל רק אנשים רשלנים לא עושים ביטוח. צריך להבין שגם אם ננחיל להם תבוסה ביום פקודה, הם יכולים להכיל אותה בגלל גודל השטח שלהם. לנו אין ארץ אחרת. אין לנו אפשרות לבצע נסיגות טקטיות.
"גם אם א־סיסי יהיה כל ימיו אוהב שלום, צריך להכין את עצמנו למצב שיהיה ביום שאחריו, אחרת זו תהיה רשלנות פושעת. צריך מודיעין, ולאחר מכן לדבר על בניין הכוח ולחלק את כמות הטנקים שצריך", מוסיף דקל.
תפיסתה של ישראל, נראה, עוסקת כרגע בעיקר במשמעויות הטקטיות של מצרים, ומהם עולה בבירור שלא־סיסי יש כל אינטרס לשמר את כוחו, ולכן הוא ישמור על הסכם השלום ובד בבד יחזק את צבאו. אחת הסיבות לפרוץ האביב הערבי היתה חולשה של מובארק והרצון להמליך את בנו, אזרח ולא איש צבא, אחריו, דבר שלא התקבל ברצון במדינה צבאית, והדחתו של מוחמד מורסי מהשלטון שנתיים לאחר מכן היתה צבאית למהדרין. לכן חיזוק הצבא משמעותו חיזוק שלטונו של א־סיסי, וצבא משמעותי יכול למנוע הפיכה.
סוגיה נוספת שיש להביא בחשבון בנושא המצרי היא העובדה שמלחמה עם ישראל תפגע בה עצמה, ככל שמדובר באינטרסים עולמיים. כיום מצרים משחקת על כל המגרש, גם קונה נשק ממדינות כמו רוסיה וסין וגם מקבלת סיוע ורוכשת לא מעט נשק מארה"ב וממערב אירופה. מתיחות גוברת עם ישראל, על סף מלחמה, תאלץ אותה לשבור בריתות ארוכות שנים ולשנות את הגישה שהיא נוקטת לאורך שנים. הדבר אפשרי, אך המשמעות היא הפיכתה למדינה שדומה לאיראן בכל הנוגע לקשרים בינלאומיים, השלכות כבדות במיוחד, שלעיתים גם לוקחות זמן רב.
היפוך קנים?
כל הגורמים שעימם שוחחנו מסכימים שתרחיש שבו מצרים משנה גישה בצורה כה יוצאת דופן אפשרי, והם אינם מזלזלים בו לנוכח מה שהתרחש ב־7 באוקטובר וההבנה כי על ישראל להגן על עצמה גם מול אויבים שאינם נחשבים כאלה כרגע. עם זאת, הדבר, לפחות כרגע, אינו על השולחן. "צריך להבין שהם צריכים לפרוץ לא מעט מחסומים. צריך להסתכל בעין פקוחה על תהליכי השתנות בחברה ובצבא, ולראות אם אליטה אנטי־מערבית ואנטי־ישראלית תתפוס את השלטון. כרגע זה לא המצב".
לראיה, ב־6 באוקטובר, יום קודם למלחמת חרבות ברזל, נאם א־סיסי בטקס לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. השורה התחתונה שלו היתה ההחלטה האסטרטגית על שלום עם ישראל. כלומר, לא מלחמה אלא השלום כאינטרס מצרי.
נוסף על כך, סוברים לא מעט מהמומחים כי האינטרס של מצרים כרגע הוא החלשת חמאס, ואפילו החלפתו, אך בתנאים שלהם. "צריך לנשום עמוק ולהבין שזו לא מדינה שעובדת בשביל מדינת ישראל", אמר אחד הגורמים שעימם שוחחנו. המצרים מבינים שניצחון מוחלט על חמאס הוא עניין של שנים רבות קדימה, לנוכח ניסיונם ממיגור תנועת האחים המוסלמים (שרק לאחרונה ביקשה מההנהגה לשוב לפעילות באופן חוקי ללא פעילות פוליטית), ואינם רוצים מלחמה שכזו על גבולם.
ניסיון לשנות את המצב מהיסוד הוא עניין ארוך טווח, סוברים המצרים, יכול לארוך גם עשור וחצי, והזיקה הערבית לאזור עלולה להוביל למערכה אזורית, מה שישליך על יציבותם שלהם. מערכה אזורית לא משרתת את המשטר המצרי (והירדני), דבר שמוביל אותם לדחוף לסגור את האירוע. לכן, מבחינתם, יש מה לדבר על הידוק האבטחה במעבר רפיח, אבל לא לשנות את הסטטוס־קוו באזור.
"הנטייה להפוך את מצרים לאויב היא שטות וטעות אסטרטגית. אם יש תסכול ברמה הטקטית, לא צריך לתרגם אותו מייד למשבר אסטרטגי", אומר אחד הגורמים שעימם שוחחנו. שוייצר מציין גם הוא כי יש להבין את האינטרס המצרי ולהביא בחשבון את המתיחות הביטחונית באזור כולו: "מדובר באינטרסים קרים, צריך להוציא את הנימה המקטרת מחוץ לשיקולים האלו. ישראל מתנהגת באירוע הנוכחי כאילו עזה היא חזות הכל, ומשלמת מחירים כבדים במקומות חשובים.
"ברור שיש סכנה מסוימת מצד מצרים לאורך זמן, ואם תסתכל על זה באופן נקי יש גם סכנה מצד סעודיה, שנראית עכשיו כמו כלה נחשקת, כי אתה לא יודע מה יילד יום. אבל צריך להסתכל על העניין בהתייחסות בוגרת, על כך שמדובר באינטרסים משותפים, רציונליים. לפעול יחד ולשמור יחד עם זאת על מבט מפוכח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו