זה הזמן למנות את עופר וינטר לתפקיד שיביא לנו את הניצחון

התרחיש הזה יכול להיות ניצחון לכל הצדדים, ובעיקר לישראל על חמאס. עשרה חודשים מאז מתקפת הזוועות, צה"ל עדיין לא מצליח להכריע - כפי שקבע לעצמו, ובוודאי לא להשמיד, כפי שהנחתה אותו הממשלה - את הארגון שהנחית עלינו את 7 באוקטובר.

ההכרעה היתה אמורה לקרות מזמן, ולנוכח אי־ההצלחה היה מתבקש לנקוט צעדים משמעותיים, כגון החלפת מפקדי המערכה. כך מקובל בעולם. ואולם הזזת הרמטכ"ל או שר הביטחון כרגע עלולה להדליק תבערה ברחובות. אחיזתה של אותה קבוצת מיעוט שמתנגדת לכך כה חזקה, עד שמנהיגי האומה לא יכולים לבצע צעדים חיוניים לשרידותה שלה - וזה קורה לא רק אצלנו, כפי שיתואר בהמשך.

מה, אפוא, אפשר לעשות כדי להגיע לניצחון צבאי ברור? רבים בליכוד, ובהם גם תומכי נתניהו המובהקים, סבורים שהפתרון טמון בתא"ל עופר וינטר. במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת "מערכות", הסביר וינטר מדוע צה"ל לא מצליח להשיג את התוצאה שהכל מצפים לה:

"בעיני מערכת הביטחון, הבעיה שנשקפה לישראל ממתקפת הפתע של חמאס אינה שונה במהותה ממתקפות טרור רבות שקדמו לה בעשורים האחרונים, ובמיוחד ממערכות בעצימות נמוכה שישראל התרגלה להתמודד במסגרתן עם אויבים בלתי מדינתיים בעשרות השנים האחרונות... לפיכך, למרות הצהרות על יציאה למלחמה, היא ביקשה למעשה לצאת למבצע צבאי נרחב אך מוגבל מיסודו כדי 'להשיב את הסדר הישן על כנו ולייצב את המערכת'".

כלומר, הצבא לא מחפש ניצחון, הכרעה, מיטוט והשמדת חמאס כגוף צבאי ואזרחי, אלא החזרת הסדר הישן על כנו, כשחמאס מוחלש ומורתע. כך וינטר.

אף שנזרק מצה"ל, וינטר זוכה להערכה רבה מאוד בקרב הרבה מאוד אנשי צבא, גם מצד קצינים בכירים ועוד יותר בדרגי השטח. הוא נחשב לתחבולן צבאי מהמעלה ראשונה, ובה בעת למצביא שיודע לקרוא היטב את מפת הקרב הגדולה. הוא זוכה לאמון הלוחמים יותר מכל קצין אחר, ובוודאי יותר מכל החברים בפורום מטכ"ל. מין אריק שרון של ימינו. וכזכור, גם משרון נמנעה בשעתו הרמטכ"לות בגלל מאבקי כוח פנימיים בתוך צה"ל.

לו היתה הפוגה של חודש וחצי, היה קשה שבעתיים להמשיך בהשמדת חמאס, להיכנס לרפיח, לכבוש את פילדלפי, לחסל את מוחמד דף. האם דמם של החיילים שהיו נהרגים, סמוק פחות מאשר זה של 18 החטופים שאמורים להשתחרר במסגרת שלב א' של העסקה?

כך שאם יש מישהו שיכול להטות את המערכה לטובת ניצחון ישראלי, זהו עופר וינטר. אך כדי שישולב בתפקיד מכריע הוא צריך תפקיד. לנתניהו, כידוע, אמון נמוך בפקידות הבכירה של מדינת ישראל, הביטחונית והאזרחית. את הדברים החשובים לו באמת הוא עושה עם מעט מאוד אנשים שיש לו בהם אמון מוחלט. למשל רון דרמר, שהוא למעשה זרועו המדינית הארוכה של נתניהו.

עופר וינטר יכול וצריך להיות ה"רון דרמר" של נתניהו בענייני הביטחון. זו ההצעה. לנתניהו יש הסמכות, הכוח הפוליטי וההצדקה הציבורית למנות את וינטר כשר בממשלה. וינטר יכול לקבל את תיק המודיעין, שהתפנה מאז נשלח אופיר אקוניס להיות הקונסול בניו יורק.

לקצין המוערך אין שאיפות פוליטיות. הוא התחייב פומבית שלא ילך לפוליטיקה וממשיך לומר שאין לו שאיפות כאלה, כך שהוספתו לשולחן הממשלה והקבינט תהיה מקצועית בלבד. היא לא מאיימת על איש, ולא באה על חשבון אף אחד. גם לא על חשבון גלנט.

שר הביטחון, כמו וינטר, נמנה עם הגנרלים היותר לוחמניים שיצאו בשנים האחרונות מצה"ל. עד לאחרונה היתה לו ברית עם הרמטכ"ל, אולם על פי דיווח באתר "וואלה", גם גלנט מתחיל לתהות אם הלוי מספק את הסחורה.

וינטר ייתן מענה לציפייה של הציבור לרוח שונה, רוח של תעוזה מצד מפקד שלא היה שבוי בקונספציה וכעת יישב במרכז קבלת ההחלטות. ראוי לציין כי הוא נמצא היום בלב הקונצנזוס, אדם ישר וערכי, ואיש לא יוכל להתנגד למינויו.

כאמור, ההחלטה בידי נתניהו. ראש הממשלה הולך בכיוון הנכון כשהוא מסרב להפסיק את המלחמה, ממקסם את עסקת החטופים, התעקש להיכנס לרפיח ועומד מול האמריקנים. אלה יכולות מדיניות, ונתניהו בהחלט ניחן בהן. אך נתניהו חייב אדם בעל יכולות צבאיות משמעותיות שיעבוד לצידו. הוא יודע להתוות לצבא כיוון כללי, אך תלוי במידע המעובד שמוצג לו על ידי ראשי מערכות הביטחון, ולא מצליח לתפוס את השור הביטחוני בקרניו. וינטר, שגם מכיר את הצבא לפניי ולפנים, יוכל לסגור לו את הפערים האלה ולהציע חלופות שהצבא לא יודע להציג.

לא במקרה ראש הממשלה חדל לומר שאנחנו "כפסע מניצחון". אחרי עשרות טילים שנורו שוב השבוע מעזה לישראל, נתניהו כנראה מבין שעם הפיקוד הבכיר הנוכחי, "הניצחון המוחלט" אולי לא כל כך קרוב. אך זה בדיוק הערך המוסף שווינטר יוכל להביא לו, לצה"ל ולמדינת ישראל. כפי שכתב וינטר, "חמאס מוכרח להיות ממוגר. ללא יכולת שלטונית צבאית או מנהיגותית כלל, לתוצאת המערכה בעזה השפעה ישירה על המהלכים בכל הגזרות האחרות. ואם חפצי חיים אנחנו, עלינו להשיג בעזה הכרעה ברורה ומוחצת".

עסקי אוויר

לופט געשעפט. עסקי אוויר. למרבה הצער, אין תיאור מדויק יותר למה שקרוי בתקשורת "עסקת החטופים". כבר חצי שנה המתווה מתגלגל בין המנהרות המעופשות בעזה לקריה בתל אביב, לדוחא, לקהיר, לפריז, לוושינגטון. אף שהררי מילים נשפכו עליה, ואינסוף פעמים - גם השבוע - נאמר ש"הפעם היא קרובה מתמיד", ההסכם מעולם לא היה בהישג יד. כל מי שאמר "העסקה קרובה", משקר. פשוט הונאה של דעת הקהל.

נכון שהצדדים התגמשו מעט ביחס לנקודות המוצא. ואולם, לאורך כל הדרך, כולל ברגע זה, המרכיבים המהותיים והחשובים של ההסכם נתונים למחלוקות קשות. אין הסכמה לא על מספר החטופים החיים שישוחררו, ולא על שמותיהם, כלומר כלל לא ברור מה התמורה שישראל תקבל עבור הוויתורים העצומים שהיא מוכנה להם. גם על הוויתורים יש עדיין מחלוקות עצומות.

אין הסכמה על מספר המחבלים שישוחררו. אין הסכמה על זהותם ומי יבחר אותה. נתניהו, בצדק רב, לא מוכן לסגת מפילדלפי, דורש סינון של החוזרים לצפון הרצועה, וכמובן לא מוכן להפסיק את המלחמה. את העמדות האלה סינוואר המתועב לא מוכן לקבל. ולכן לא ברור על מה הקשקשת האינסופית.

הראשונים שצריכים היו לומר "עובדים עלינו", וגם להתנגד לעסקה שלא ברור כמה חטופים חיים תכלול, הם בני המשפחות. ואולם, תחת הבליץ התקשורתי, ובלחץ הקבוצה שהשתלטה על עניינם בתחילת המלחמה, חלק מהמשפחות קונות את האשליה שהמתווה המדובר טוב להן וליקיריהן. כל מי שעיניו בראשו, רואה שלא כך הדבר. כל עוד אין שמות, אף משפחה לא יכולה להיות בטוחה שתקבל בחזרה את יקירה. אז על מה בכלל מדברים פה?

מה שמוביל לתמיכה התמוהה במיוחד של הרמטכ"ל הרצי הלוי בעסקה שלא נולדה. ב־7 באפריל 2024, במלאת חצי שנה למלחמה, התייצב הלוי מול המצלמות, וכבר אז הביע בה תמיכה. "צה"ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה. יש לנו חוב מוסרי כלפיהם, וצה"ל יידע לעמוד גם במחיר לא פשוט ויידע גם לחזור ולהילחם בעוצמה", טען הרמטכ"ל.

צה"ל היה אז בעמדה נחותה בהרבה ביחס לחמאס. אז עוד לא נערך מבצע לשחרור ארבעה חטופים, צה"ל לא נכנס לרפיח ולא כבש את ציר פילדלפי. מעבר נצרים לא הורחב, ולא הפך לבסיס יציאה לפעולות בכל רחבי עזה. מוחמד דף ובכירים נוספים לא סוכלו. מנהרות ענק פעילות טרם התגלו בפילדלפי, ומאות מחבלים בכל רחבי עזה עדיין היו חיים או חופשיים.

מה היה קורה לו השלב הראשון של העסקה היה יוצא לדרך? תחילה היה נגזר על צה"ל לחדול מפעילות למשך שישה שבועות לפחות. ספק גדול ביותר הוא אם האש היתה מתחדשת לאחר מכן, שכן הקהילה הבינלאומית היתה מפעילה מכבש לחצים אדיר להימנע מכך.

אך גם אם הפסקת המלחמה היתה אורכת "רק" 42 ימים, על סמך מה שהתגלה בשבועות האחרונים, אנחנו יכולים לדעת כיצד חמאס היה מנצל אותם. הוא היה מזרים לעזה טונות של תחמושת, שגם בימים האלה עומדים הכן בסיני. מנהרת המשאיות, מנהרת הקרוניות, מנהרת שלוש המפלסים ועוד לפחות 20 מנהרות חוצות גבול אחרות למצרים, מתחת ציר פילדלפי, היו ממשיכות להעביר אספקה חיונית לארגון באין מפריע, שהרי אז באפריל צה"ל אפילו לא התחיל בכיבוש רפיח. בעצם צה"ל, כלומר הלוי, בכלל לא ידעו על קיום המנהרות, ולא על המשך פעילותן בזמן המלחמה.

בתנאים האלה הארגון שגם תחת אש צה"ל מצליח לחדש יכולות, היה מתחזק פי מאה. הצורך להתמודד עם חמאס חזק יותר היה מקשה עוד יותר לבצע את מה שגם כך לא היה קל בארבעת החודשים האחרונים. כלומר, לו היתה הפוגה של חודש וחצי - היה קשה שבעתיים להמשיך בהשמדת מערכי חמאס, להיכנס לרפיח, לכבוש את פילדלפי, לסכל שם את המנהרות, לחסל את מוחמד דף. המנוול הרי יצא מהמחבוא רק בגלל הלחץ הכבד של צה"ל. במקרה של הפסקת אש קבועה דף בכלל היה חסין. ישראל לא היתה מעיזה לחסל אותו ולהיות מואשמת על ידי כל העולם בחידוש המלחמה. ועל כן שבה ונשאלת השאלה, האם דמם של החיילים שהיו נהרגים, סמוק פחות מאשר זה של 18 החטופים שאמורים להשתחרר במסגרת שלב א' של העסקה?

ראוי שהציבור יידע שלרמטכ"ל וליתר הגורמים הביטחוניים שתמכו בעסקה, לא היה אז מושג על מה הם מדברים. אותם גורמים גם מסתירים כיום מהציבור את המחיר האמיתי שלה, כפי שהיה אז וכפי שהוא כיום: שיקום חמאס, הותרתו בשלטון בעזה, ולכן הפסד של ישראל.

לונדון לא מחכה

מה שקורה בבריטניה לא נשאר בבריטניה. במארס האחרון הובאה בעמודים אלה כתבה על נפילתה של הדמוקרטיה המודרנית הראשונה לידי אלימות האסלאם הקיצוני. אחד המרואיינים, שלא תראו ולא תשמעו ברשתות הטלוויזיה הגדולות של הממלכה המאוחדת, היה דיוויד קולייר, עיתונאי יהודי־בריטי חוקר שנכנס במסווה לתאים אסלאמיים בארצו וסיפר לי אז על מסקנותיו.

"בסוף יהיה עימות אזרחי פנימי בין הבריטים לבין המוסלמים הקיצונים. אני לא יודע בתוך כמה זמן זה יקרה, אבל אתה תראה התקפות על קהילות מוסלמיות. אותן קהילות לא ישלימו עם זה, ולכן יתאחדו לעמוד מול האיום. תהיה אלימות בין הקבוצות. יש יותר מדי סימנים שמעידים על כך, וזה בלתי נמנע", אמר לי קולייר עוד בחורף.

הוא היה היחיד מבין 15 המרואיינים שסיפקו את התחזית הזו. חמישה חודשים חלפו, והיא התממשה. מסוף השבוע שעבר גל אלימות עצום שוטף את הממלכה המאוחדת. הוא התחיל ברצח של שלוש ילדות בצפון אנגליה על ידי צעיר מקומי, ששחט אותן בסכין. השמועות טענו כי הרוצח משתייך לקהילה המוסלמית, מה שהתברר בהמשך כלא נכון. עם זאת, לאותם המוני בריטים שחשים כי מהגרים גונבים להם את המדינה, זה היה מספיק. מחאות והפגנות התארגנו ברשתות החברתיות. בתי מחסה למהגרים הוצתו, וחילופי מהלומות בין צעירים לבנים למהגרים התפשטו בכל הערים הגדולות.

המשטרה ניסתה להשליט סדר ביד חזקה, מה שגרר תגובת נגד של המפגינים נגדה עצמה. בימים האחרונים המהגרים או צאצאיהם הם אלה שמסתובבים ברחובות, מחטיפים למי שנקרה בדרכם ומצוידים בדגלי אש"ף וצועקים "פרי פלשתיין".

קולייר משוכנע שזו רק ההתחלה. "הבעיה לא ניתנת לשליטה", הוא מסביר, "הממשלות היו רוצות לצמצם את ההגירה הבלתי חוקית, אך הן לכודות בשיטה שלא מאפשרת להן לפעול. הן לכודות בפרדיגמה של זכויות אדם ובתי משפט, שנענים לכל מה שארגוני זכויות אדם דורשים. למשל, הממשלה הקודמת יזמה תוכנית שבמסגרתה מהגרים בלתי חוקיים שמגיעים לבריטניה על סירות מצרפת, יגורשו לרואנדה. אבל אז ארגונים לא ממשלתיים עתרו לבית המשפט, והתוכנית נתקעה. ממשלת הלייבור החדשה הודיעה על ביטול התוכנית, וכך היא ירדה מהפרק. וזו רק דוגמה אחת", מספר קולייר.

אם לא די בבעיה עצמה, כעת הצעירים הלבנים, המכנים את עצמם "פטריוטים", זועמים על מה שהם מגדירים - טענה שתצלצל מוכר לאוזן הישראלית - "שתי מערכות של אכיפת חוק". מאז פרוץ המלחמה נערכות במרכז לונדון מדי שבוע או שבועיים עצרות ענק של תומכי חמאס. יהודים ותומכי ישראל הוזהרו שלא להגיע לאזור, משום שהרשויות לא יכולות לערוב לביטחונם. אף שהמסרים המושמעים בהפגנות אלה בהחלט עונים להגדרה של תמיכה בטרור, המשטרה בוחרת לשמור מרחק.

כנגד "הפטריוטים", לעומת זאת, מופעלת יד קשה. 400 איש נעצרו, הממשלה קיימה שתי ישיבות חירום וראש הממשלה החדש קיר סטארמר יצא נגדם בחריפות, תוך שהוא מדגיש כי ההפגנות הן מטעם הימין הקיצוני וכללו הצדעות נאציות וסיסמאות גזעניות.

"אני כמובן לא מצדיק הפרות חוק, ומבחינתי כל מי שהפר את החוק צריך להיענש. אבל אלה אנשים שמרגישים שאין להם קול. הם רואים את השינוי הדמוגרפי מתחולל לנגד עיניהם. הם מעולם לא רצו בו, ולמעשה הצביעו נגדו בכל פעם שיכלו - והברקזיט הוא הדוגמה. אבל כשהם מקימים זעקה, המשטרה מתנגשת בהם בכוח, כפי שאינה עושה מול תומכי הטרור. לכן הם מגיבים בכוח. ואז המשטרה והקהילות המוסלמיות מגיבות בכוח משלהן. אנחנו נמצאים בספירלה שתסתיים במלחמת אזרחים ברחובות, ולא רק בבריטניה אלא בכל אירופה, וצרפת תהיה כנראה הראשונה", אומר קולייר. התחזית שלו, של מלאני פיליפס ושל מעט כותבים בריטים שמזהירים כבר שנים מפני הצפוי, הולכת ומתממשת אך לא נשמעת כאמור ב־BBC או בסקיי ניוז. "מה שיש לי לומר זה לא משהו שהם רוצים לשדר", אומר קולייר.

קולייר עצמו, יהודי שנשוי לישראלית ובעבר חי בארץ, צפוי לשוב הנה בעתיד הלא רחוק. הוא סבור שליהדות בריטניה אין עתיד במדינה: "היהודים יחטפו משני הצדדים, גם מהמוסלמים וגם מהימין הקיצוני".

מה שקורה בבריטניה, ולמעשה בכל הדמוקרטיות, רלוונטי גם לישראל, לבעיות בניהול המלחמה וגם לפרשת שדה תימן. אם סוכמים את העימותים הפנימיים שם ואצלנו, מגיעים למסקנה שהכוחות הכי מרושעים בעולם מצליחים לתקוע טריז בין השכבות העממיות במדינות החופשיות לבין האליטות. כלומר, הרעים מנצלים את השיטה הדמוקרטית לטובתם, והטובים עוסקים במריבות פנימיות. השאלה היא מה עוד צריך לקרות כדי שבאליטות יתפכחו.