יש הסכמה בציבור, כולל בימין, שוועדת חקירה צריכה לקום, ובטווח היותר קרוב מאשר רחוק. מהו קו הסיום של המלחמה - אף אחד לא יודע. לכן האמירה הזאת שוועדת חקירה תוקם אחרי המלחמה נוטה לכיוון הסתמי. בסוף השבוע שעבר המלחמה אמנם לא הסתיימה, אבל מי שהיטה את אוזנו ולא חטף כדור יכול היה לשמוע את הקנאק. זו שבירת המפרקת של חמאס עם חיסולו (הלא סופי) של מוחמד דף, יחד עם מפקד חטיבת חאן יונס ועוד עשרות מהקניבלים שמהווים את פמליית ראשי חמאס.
נסיון החיסול של מוחמד דף: תיעוד רגע התקיפה | רשתות ערביות
הבעיה היא שגוש הדבק התעמולתי של הערוצים - ובעניין הזה גלי צה"ל וכאן רשת ב' עשו קרטל - הפיקו לקחים מה"טרגדיה", שבה חולצו ארבעה חטופים גם כן בשבת. לרגע היתה כאן שמחה. או־טו־טו המורל התחיל לעלות והיתה התלהבות. עד שכל השמחים תפסו את עצמם. אסור שזה יקרה. אסור שבני גנץ יבטל את פרישתו מהממשלה. מהומות קפלן חייבות לחזור בו בלילה. חייבים לדרוך ולדכא את רוח העם, הצמא למילוי מצברים.
באירוע דף התקשורת והפוליטיקה האופוזיציונית לא התבלבלו. מנהלי ערוצי הרדיו והטלויזיה הבינו יחד עם מובילי טעם אחרים שאו־טו־טו המורל כבר עולה. צריך לעשות נגד זה משהו. מה אומרים הצועדים לירושלים? מה אומר יאיר לפיד? וישראל זיו כבר אמר את דברו? כן, זה יפגע במשא ומתן. ואולי צריך לשקול בין חיסול דף לבין שלום החטופים. דף יכול לחכות, החטופים לא. לול של צווחות בלבול.
אבל בתוך הסקפטיות של מנהלי מצב הרוח, בכל זאת היו כאלה שירדו לשטח, "ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק". למרות שברעש ההפצצות הכבדות קשה להבחין בצליל המובהק והסופני. את הביטוי הזה אני זוכר ממלחמת הכלניות, מבצע צוק איתן, כאשר ראיינתי את תא"ל בדימוס צורי שגיא על מלחמות הכורדים. לא יכולנו שלא לדבר על צוק איתן המתמשך ומתמשך, ולמרות הישגים לא מבוטלים, כולל מיטוט רבי קומות שכונו "מגדלי הטרור", צורי לא התרשם והפטיר: "אני עוד לא שמעתי את הקנאק".
אז באיחור של עשר שנים זה קורה. הסכם עכשיו בולם את צה"ל בתנופה, ועלול לעצור את ישראל ולמנוע ממנה את התוצאה המקווה של תבוסה ברורה, שבה חמאס מאבד את יכולתו להכתיב תנאים. זה הרבה יותר חשוב מהמסקנות של ועדת חקירה מכל סוג שהוא. לעולם לא נגיע שוב למצב שבו צה"ל במרחק מהלומה מחיסול חמאס. צה"ל לא נמצא במצב של התקפה נמוגה, שמנע באוקטובר 1973 את הכרעת האויב בדרום ובעיקר בצפון. הפעם ברק חירם ואיציק כהן הולכים ומחסלים את שאריות חמאס. יש טענה שב־2006, בלבנון 2, צה"ל עמד בפני הכרעה מוחלטת של חיזבאללה - אם רק היה ממשיך במבצעיו גם אחרי הסלוקי. אם זה נכון, הצמרת המדינית־ביטחונית לא היתה מודעת לזה. טורבוביץ' קבל כלפי האמריקנים שההסכם שהם רוצים לכפות עלינו יביא להתפטרות מיידית של הממשלה. נפילת הממשלה יכולה לקרות גם הפעם כתוצאה מעסקת חטופים. אבל לפחות עם ישראל יידע שלמרות המחיר הכואב של העסקה, חמאס הוכרע.
באמצע ה"מבסוטיזם"
צה"ל עושה נכון בתחקור המלחמה שלא על ידי גוף אחד בלבד, ובחשיפת העובדה שתפיסות צבאיות ישנות שעמדו במבחני הזמן - הוזנחו בדור הפיקוד העכשווי
מה שיותר חשוב ויותר דחוף מוועדת חקירה הוא חילופי דורות מיידיים בפיקוד צה"ל. בתוך צה"ל עצמו יש המודים שדור האלופים הנוכחי שפגש את המלחמה צריך לפנות את מקומו. בתוכו יש בעלי דרגות בכירות, שמאופיינים כהססנים ואפילו כפחדנים. יש משהו כמעט מגוחך בכך, אלמלא זה היה עצוב, ש"קידומו" של תא"ל ברק חירם נדחה בגלל בארי. אל"מ בדימוס ד"ר חנן שי קובע שלברק חירם כמפקד אוגדה יש כיום, אחרי כל חודשי המלחמה, הרבה יותר ניסיון והישגים מוכחים מאשר לכל מפקד אוגדה בתולדות צה"ל. כך שהעברתו לתפקיד מפקד אוגדת עזה אינה קידום. שי מגדיר אותו כ"אובר קווליפייד". תא"ל חירם שייך לאותה קבוצה שצה"ל צריך להציב בהנהגתו בדרגת אלוף עם תפקיד פיקודי או בתפקיד מטה משמעותי. הפחדנות נחשפת ביחס כלפיו. הרי כל תחקיר בארי בוצע בגלל הקמפיין שנוהל נגדו על ידי שלי יחימוביץ' ועיתון "הארץ". שר הביטחון והרמטכ"ל לא ידעו לתת לו גיבוי ולנפנף את המתקפה הפוליטית, שכוונה לסמן אותו ולחסלו. אם זה המצב, ש"הארץ" וכמה אנשי שמאל בכירים הם אלה שיש להם זכות וטו על מינויים בכירים בצה"ל או בכלל במדינה, אז אנחנו בבעיה. קשה להבין את האנתרופולוגיה של סטטוס חותמת הכשרות הזאת. בעבר היה זה יוסי שריד, שאחרי כל התחקירים וכל הממצאים של פרשת צאלים ב' בשנות ה־90 העניק קלירנס לאהוד ברק בעקבות איזה דוח של מבקר המדינה. בעקבות הטיהור של שריד יכול היה ברק להמשיך לעמדה של מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה. תרבות סובייטית עם מנטליות של ועדה מסדרת.
לא צריך לחכות כדי לדעת שראש אמ"ן (המתפטר הכי קבוע שיש) צריך ללכת הביתה, ואיתו מפקד יחידה 8200. המלחמה תפסה אותם באמצע "המבסוטיזם", כפי שמגדיר אחד מחוקרי המלחמה מטעם צה"ל. זה לא אופוריה ולא רהב ולא יהירות, אלא "מבסוטיזם". מעצמם, מיכולות הגופים שבפיקודם. החלטות שגויות בעליל בתחום השיקולים המבצעיים הן שאפשרו את קריסת ההגנה של צה"ל ואת הכרעתה של אוגדת עזה ב־7 באוקטובר. צה"ל עושה דבר אחד נכון וטוב, וזה תחקור המלחמה לא על ידי גוף אחד בלבד. בתחקירים האלה יש הסברים לחוסר התפקוד של חיל האוויר, ולא מדובר בשום קונספירציה אלא בהתפוררות של תפיסות ישנות שעמדו במבחן - אך צה"ל של השנים האחרונות התעלם מהן. למשל, צמצום קטלני של מערך מסוקי הקרב. שמונה מסק"רים בכוננות בטווח קרוב, כנהוג בעבר, על ידי הפעלת אש מאסיבית, היו מצילים את יישובי עוטף עזה. כן, זה כתוב איפשהו. חלוקת גזרות ההגנה על ידי אלוף פיקוד דרום גרמה לבלבול שתוצאותיו כואבות, ולהתמשכות הפעולה להשבת המצב לקדמותו בנגב המערבי עד בוקרו של 10 באוקטובר. זו היתה מלחמת שלושת הימים וחצי.
אבל הסוף הוא יחסית טוב ומצוין. צה"ל כגוף לוחם אינו צה"ל של 7 באוקטובר. בחודשי הלחימה הוא ביצע דברים שלא היו בדמיונם של המפקדים הבכירים. אחדים מהם היו מבועתים לאחר כיבושו מחדש של העוטף מהאין־ברירה שגוזר עליהם להיכנס לפעולה קרקעית נרחבת ברצועת עזה. למרות הביקורת, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי ואלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן הנהיגו את המערכה היטב - בלמידה תוך כדי תנועה - והביאו את צה"ל להישגים טקטיים אדירים. החלפת הפיקוד תשקף את מהפכת צבא היבשה על חשבון מצביאי הכורסה.
רוח התקופה
אחד המסיתים נגד נתניהו כתב במאמר שצריך לסלק את ביבי בכל דרך אפשרית בגלל נזקיו, ואז התפלא שהיו מי שראו במאמרו מעין "דין רודף"
בשלוש דרכים בחרו פרשני המיינסטרים בישראל להתמודד עם סוגיית ההסתה לרצח ראש הממשלה. אחת, קריאת הכיוון של "הארץ". מדובר בסך הכל במופע הבכיינות של ביבי, שנועד לסלק את היועצת המשפטית. אחרי שזה נכתב, אותן מילים נופלות כמו מטבעות שחוקים מפיו של יאיר לפיד בכנסת. גם בעיתון ערב אחד נכתב אותו דבר; עוד לא יבש הדם על אוזנו של טראמפ... וכו'. הדרך השנייה - חיי ראש הממשלה לא כל כך חשובים. הדרך השלישית - ביבי דואג לחייו ולחיי משפחתו, בזמן שהמילואימניקים מסכנים את חייהם יום־יום ושעה־שעה בעזה. דמגוגיה זולה.
אלימות פוליטית לא מתחילה ונגמרת רק בהתנקשויות פוליטיות. חסימות כבישים והתעללות קבועה באזרחים ויצירת מהומות בתוך משכן הכנסת הן אלימות פוליטית. פגיעה קשה בדמוקרטיה, בוודאי. אבל שוב עולים המאפיינים של התקופה - הכחשה והיעדר יחס רציני לבעיה קשה שמאיימת על החברה הישראלית. אחד המסיתים, שכתב מאמר (ב"הארץ", האם צריך להזכיר?) שבו נקבע שצריך לסלק את ביבי בכל דרך אפשרית בגלל נזקיו, התפלא שהיו אחדים שראו במאמרו הוצאת "דין רודף".
קלמן ליבסקינד, עוד לפני האוזן של טראמפ, מנה אחד לאחד את האיומים חסרי התקדים נגד ראש הממשלה. המסר שלו גורש על ידי המנטרה הקבועה, שהכדורים תמיד נורים מימין לשמאל. הוא עצמו הביע את ביטחונו בשב"כ. בעניין הזה נראה שליבסקינד צודק. היותו של השירות גם גוף מודיעיני חזק וגם גוף אבטחתי מאפשר לו לעמוד במשימת ההגנה בכל תנאי. ומי שנכח באירועים ציבוריים לאחרונה, יכול היה להתרשם שראש הממשלה מאובטח היטב על ידי אנשים שהרעשים מבחוץ לא נוגעים להם. נראה שההתבטאויות הקיצוניות נגד נתניהו שייכות לקטגוריה של סדיזם כתחליף לסם השנאה. כך אבחן לפני 75 שנה מרדכי שלו קווים לדמות הצבר וסופרי תש"ח. התעללות מילולית היא סוג של סדיזם נטול אגרוף. מסיתי השמאל עשויים להגיע לסיפוק עצמי, המייתר את מימוש האיום. אבל לא הייתי בונה על זה.
שיר הרעות, כמו המנון
יוסף עוזר הרים פעם טלפון לחיים גורי כדי להתרעם על משהו שכתב בעיתון. המשורר הוותיק הבחין מבעד לקו בכישרון הגדול. זה נגמר השבוע בפרס
שקט, דממה דקה, בתוך הרעש הגובר. משוררים הקריאו כמה שירים ב"מקום לשירה" בירושלים. המקום ממוקם, אם מותר להגיד דבר כזה, ברחוב המערבים במרכז ירושלים, בחלל נפלא של תקרות מקושתות. האירוע: הענקת פרס חיים גורי לשירה עברית.
הבנות נמצאות שם. יעל היא ילי גורי ונועה. רעיון נכון, פרס גורי. אני מהמר שמעמדו מתקרב לפרס ביאליק. הוא מוענק כבר כמה שנים, ולא חסרים משוררים שלוחשים שירה ותפילה ברעש הגובר. ילי, שמזכירה לי בכל פעם שאני רואה אותה איזו משוררת רוסייה מימי קדם, מספרת על יותר מ־150 סופרים־משוררים שהגישו מועמדות. היא השתתפה בוועדת השיפוט יחד עם ד"ר נועה שקרג'י, ד"ר יהונתן דיין, ד"ר אריאל זינדר וד"ר יהושבע סמט־שיינברג. והם בחרו בשני זוכים, ליאור שטרנברג ויוסף עוזר.
היה איזה רגע של שיא רגשי, כאשר בחלק האמנותי עלתה שירת "הרעות". הקהל שר אותו כמו ששרים את ההמנון. בדריכות, בהתמכרות, בגרון חנוק. הרעות - "את תשובי בינינו לפרוח". האומנם? בשיר הזה יש כמה טעויות מקובלות, כמו "יפי הבלורית והתואר". די השתרש גם אצל זמרים וזמרות בעיקר, "יפי הבלורית והטוהר". חיים גורי עצמו נהג לספר שבאחת ההזדמנויות שבהן היה נוכח בביצוע "שיר הרעות" התווכחה איתו הזמרת ששרים "טוהר" ולא "תואר". היא כנראה לא ידעה מי בא לתקן אותה. אחרים מנגנים לעצמם "התשובי בינינו לפרוח". כעין תחינה ש"אהבה מקודשת בדם" תשוב ותארוג את יריעת הרעות. במקור - "את תשובי". לא לדאוג.
יוסף עוזר, ששורשיו בבגדד ובמושב עולים בעמק יזרעאל, סיפר על המפגש הראשון שלו עם גורי. זה היה בתקופה שאחרי עליית ש"ס. גורי כתב שנופלי שיירת הל"ה (שאותם הנציח באחד משירי האלמוות שלו) היו צריכים להיות עכשיו בהנהגת המדינה. עוזר החוזר בתשובה מצא את הטלפון של המשורר באחד מספרי הטלפונים עבי הכרס, ואמר לו שהוא משסה. גורי הקשיב ונכנס לדיאלוג, וכעבור כמה שורות אמר ליוסף עוזר שנשמע לו שהוא כותב שירים. לכל אחד יש גורי, והוא ממשיך להישמע ברעש הגובר.
בתו נועה הזכירה את הזיכרון הבלתי אפשרי שהיה לאביה. כל עוד זוכרים אותנו, אנחנו ממשיכים לחיות. פעם אמר לי בגרון חנוק שהוא זוכר יותר מדי. הוא עשה בחייו מסלול ארוך ומפותל של דעות ששונו והוחלפו. גם בגיל 90 עוד היה עולה למשורר הדם לראש, והוא היה מוכן ללכת מכות. אוהבים להזכיר את "אני מלחמת אזרחים". ארץ ישראל השלמה היתה בדמו עוד מימי תנועת הנוער, אבל בערוב ימיו התחבר יותר ויותר לעוולות הפלשתינים. הוא היה נער תל־אביבי שהתגורר כל חייו בירושלים. דירה צנועה, בלי מעלית. אולי בכל זאת קצת יותר גורי, קצת יותר שטרנברג וקצת יותר עוזר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו