חסיד גור, רופא, קצין: סיפורו הבלתי־ייאמן של יהודה סבינר

מילים אינספור נשפכו בשבועות האחרונים על סערת השוויון בנטל. השבוע הגיעה הסוגיה הבוערת עד לכדי משבר פוליטי. ובתוך ים המילים, והכעסים, והשנאות והחששות, רציתי לשמוע ולהשמיע קול אחר - צלול, בהיר וייחודי - קולו של ד"ר יהודה סבינר - חרדי, רופא ולוחם.

"הפתרון לסוגית השוויון בנטל ולאי־יציאת חרדים לעבודה טמון במילה אחת - אחריות. מילה אחת שיש לה המון ענפים. החברה החרדית כבר לא יכולה לחשוב כמו מיעוט קטן. היא כבר 13 אחוז מהאוכלוסייה, ולא יכולה להיבלע בכלל. אם לא נדאג שיהיה פה טוב לכלל, לא יהיה פה טוב גם לנו. החברה החרדית צריכה לאמץ ראייה של אחריות. באסון מירון היו הרבה גורמים אשמים, אבל בסוף החברה החרדית היא זו שהיתה שם בכל שנה בתנאים לא בטיחותיים עם פרצה הקוראת לשטן. בסוף האסון קרה. אם היתה אחריות, הוא לא היה קורה".

יש בחברה החרדית אחריות וערבות הדדית.
"יש ערבות אישית, ומשפחתית, וקהילתית ואפילו יהודית, אבל אנחנו צריכים לראות גם מעבר לקהילות. לקבל אחריות גם על מה שקורה מחוץ לחומה".

אבל המהות של החרדיות היא לחיות בתוך חומה ולדאוג רק למה שקורה בתוכה. אתה בעצם אומר לחרדים, אל תהיו חרדים.
"לא, אני לא אומר את זה. אני אומר לחרדים תגדילו את הקהילה שלכם. קחו את כל הדברים היפים שיש בכם ותחשבו שזו הקהילה שלכם. אם בקהילת חסידות בעלז היו יודעים שאחת לשני עשורים מגיעים מחבלים לבתי הקהילה ורוצחים חמישה אחוזים מחבריה, אז ברור שכל הבעלזרים מהארץ ומהעולם היו באים לעשות משמרות ליד הדלת. זה נכון לכלכלה ונכון לחברה ונכון לביטחון. החרדים נותנים ומפרישים 10 אחוזים מכספם לצדקה לטובת הכלל. המוטיבים נמצאים שם, רק התודעה שהקהילה שלך היא הרבה יותר גדולה עדיין לא נמצאת שם. זה רחוק, זה זר, זה לא מובן. בהקשר הזה 7 באוקטובר הצליח לשנות הרבה דברים".

סבינר (34) גדל בירושלים, בכור בין חמישה ילדים למשפחה נכבדה בקהילת גור. כבר כילד חלם, בעקבות אהבתו לרופא הילדים המשפחתי, להיות רופא. כשהעז לדבר על זה בקול רם בישיבה החסידית "שערי תורה", רצו לשלוח אותו לראות פסיכיאטר. בגיל 22, כשכבר היה נשוי ואב לבת, החליט לעשות את הבלתי אפשרי וחיפש מסגרת שבה יוכל ללמוד לוח הכפל ואת האותיות באנגלית. כששמעה רעייתו רחלי, אדריכלית במקצועה, שהוא רוצה להיות רופא, פרצה בבכי, אבל בסוף הודיעה לו שתתמוך בו. וכך יצא אל הדרך והחל ללמוד במכינה של הטכניון.

הוא סיים בגרות חמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה בציונים מזהירים והתקבל ללימודי רפואה. כיום, כשהוא אב לארבעה - שרי, בת ה־12, פנחס מנחם בן ה־10, ליבי בת ה־9 ודיתי בת השנתיים - הוא מתמחה ברפואת ילדים בביה"ח שניידר. בשבת הוא חובש כובע חסידי שנקרא ספודיק ולובש מעיל שחור ארוך. בימות החול הוא עם חלוק לבן וסטתוסקופ על הצוואר. ואם כל זה לא מספיק בשביל אדם אחד, בחצי השנה האחרונה הוא גויס בצו 8, תחילה לפיקוד העורף ואחר כך במשך חודשיים כרופא של מילואימניקים מאגוז, שאיתם נלחם עמוק בתוך רצועת עזה. ודווקא השילוב הזה בין השחור ללבן ולחאקי הופך את תפיסת עולמו למורכבת ומרתקת. את סבינר אני מכירה כבר כמה שנים מאז התראיין אצלי לראשונה. בראיון אז הכותרת היתה על חסיד גור שסיים לימודי רפואה. סיפור יפה. שמרנו על קשר מאז, גם כאשר נולדה לו דיתי, תינוקת מתוקה עם תסמונת דאון ובעיות לבביות קשות, וגם כאשר הצטרף ללחימה בתוככי עזה. עכשיו, כששב משם, ואף סיים קורס קציני מילואים, נפגשנו שוב בביתו הצנוע בבני ברק.

נשואים תחילה

"7 באוקטובר יצר חלון הזדמנויות קצר, שבו רבים בחברה החרדית הבינו שישראל נמצאת באיום קיומי. בימים הראשונים התקשרו אלי המון חרדים, גם מהספקטרום הקשה של החרדיות. כולם שאלו - איך ולאן אפשר להתגייס. רצו מייד ועכשיו, שאמצא להם משהו לעשות בצבא. התקשרו כל כך הרבה, עד שכבר נאצלתי לסנן את הטלפון ושמתי בסטטוס בווטסאפ את מודעת הפרסום על גיוס שלב ב' עם הפרטים".

לשלב ב' היתה התגייסות יפה. מה עם החרדים הצעירים יותר?
"אכן היתה התגייסות רבה לשלב ב', אבל גייסו בפועל רק אחד מתוך כחמישה שהביעו נכונות. זה פספוס גדול. לגבי בחורים צעירים לא ציפיתי שיגיעו המונים להתגייס. מה ציפית, שייצאו בחורים מישיבת פוניבז' ויתגייסו תוך ידיעה ברורה שהם הולכים לפגוע בשידוך שלהם?"

אפשר להוריד את החשש מהצבא על ידי הקמה של 'מנהלת ביטחונית' תחת משרד רה"מ, ושם, בלי חאקי ובסביבה שמותאמת לחרדים, הם יוכלו לתרום לביטחון המדינה. זה שלב ביניים, כדי לבנות בהדרגה את המעורבות של חרדים בתרומה לביטחון"

סבינר מסביר כי במציאות הנוכחית צעירים חרדים שמתגייסים לשירות סדיר בצה"ל, מפסידים את כל עולמם. "הם מפסידים את החיים הרוחניים והגשמיים. הם הופכים להיות אאוטסיידרים, הם לא יתחתנו בחיים עם משהו שהוא סביר. הם יקבלו הצעות שידוך רק מסוג ד' ומטה. צעיר לפני חתונה שמחליט היום להתגייס, גם לתוכניות גיוס ייעודית של חרדים, בעצם מקבל החלטה אסטרטגית שהוא עוזב את הקהילה".

אז מה הפתרון?
"אני לא רואה פתרון אחד, שקורה ברגע אחד ומקובל על כולם. אני רואה תהליך רוחב, שינסה לכוון לכמה שיותר קהלים עם כמה שיותר פתרונות. בעשור הראשון המטרה צריכה להיות לבנות את הכותרת הזו של אחריות, לבנות את זה שזו לא תהיה בושה לשרת, שצעיר חרדי לא יצטרך לשלם מחירים שהוא פשוט לא יכול לעמוד בהם".

אם הרבנים היו יוצאים בהכרזה שצו השעה כעת זה להתגייס, הכל היה נראה אחרת.
"אני חי במציאות, לא בהוליווד. אני לא מאמין במדע בדיוני. פריצת הדרך צריכה להיעשות דווקא עם הנשואים. צריך לגייס אותם בשלב מוקדם לפני שהם עם שבעה ילדים ושוקלים 130 קילו. הנשואים מגיעים עם עוגנים. הבית והאישה זה מצפן. במסע שאני עברתי באופן אישי, היו לא מעט פעמים שהמצפן הזה יישר אותי. האישה, הבית, המחויבות לילדים ולמוסדות החינוך שלהם, אלה גורמים מיישרים.

"לכן צריך להגדיל מאוד את המתגייסים לשלב ב', ובמקביל אפשר גם להגדיל את הנתח של הצעירים שמתגייסים לסדיר לתוכניות הקיימות. אבל לצד כל זה צריך לפתוח מסלולים אחרים. ברור שצה"ל צריך כיום הרבה יותר תצפיתנים, מאזינים, מפענחים ואנשי סייבר. אלה תחומים שאפשר יחסית בקלות לעשות להם מיקור חוץ. אפשר להוריד את החשש העמוק מהצבא על ידי הקמה של 'מנהלת ביטחונית' תחת משרד ראש הממשלה, ושם, בלי חאקי ובסביבה שמותאמת לתרבות החרדית, יוכלו חרדים לתרום לביטחון המדינה. אני מדבר על חרדים בגיל 21 אחרי חתונה, שממילא כבר תכננו לעזוב את הישיבה ולצאת לעבודה. בעיניי זה שלב ביניים, כדי לבנות בהדרגתיות את המעורבות של חרדים בתרומה לביטחון. שובר השוויון הוא לגרום לכמה שיותר אנשים לגעת במקל הקסמים הזה שנקרא אחריות. ברגע שאתה נוגע בו אתה כבר בפנים, ואז אתה תיתן את המקסימום".

"תחושה של 'אני הבא בתור'"

את נגיעתו של מקל הקסמים מכיר סבינר מקרוב. הוא התגייס לשלב ב', עשה טירונות של ג'ובניקים והצטרף ליחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. אז לא העלה בדעתו שיהפוך לרופא קרבי המשרת בלב עזה. את שמחת תורה חגג עם משפחתו בירושלים. בעשרה ל־8 בבוקר כבר הוקפץ וירד דרומה. הוא נשלח עם צוות של יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף לאשקלון שספגה מטחי טילים רבים, ותחת אש חילצו לכודים וטיפלו בפצועים.

"היה לנו באשקלון רצף של כמה ימים נוראים עם נפילות. היינו הכוח העיקרי של פיקוד העורף שהושיט עזרה. הגעתי לזירות קשות עם פצועים. ב־10 באוקטובר, כשחזרנו מאירוע, רופאה בכירה מהמחלקה שלחה לי הודעה. היא ביקשה שאתקשר. לצערנו, בשורות איומות מהמחלקה. התקשרתי מייד. עברו לי שמות בראש. יש אצלנו בשניידר הרבה פייטרים. הרצתי שמות של חברים, אבל לא חשבתי על יאיר זלוף. הוא היה כל כך אלמותי, כל כך טוב בכל מה שהוא עשה. הוא גם היה מ"פ וגם חוקר מזהיר שפרסם כעשרה מאמרים מדעיים בעיתונים הכי נחשבים. התבשרנו שהוא נהרג בקרבות בעוטף.

"עד אז הייתי נתון לסכנת חיים המון פעמים ביום, אבל הרגשתי בשליטה", הוא מספר, "המוות הכל כך קרוב ולא צפוי הזה, למישהו שזה לא יכול לקרות לו, הדגיש את סכנת החיים עשרת מונים. בכל פעם ששכבתי תחת מטח של 80 רקטות, היתה תחושה של 'אני הבא בתור'. אם לא החובה לתפקד, כי יש שתי פצועות מחוסרות הכרה ואין רופא אחר, לא הייתי קם. החובה לתפקד הרימה אותי מאפס".

תוך כדי הפעילות באשקלון ב־7 באוקטובר, התחילו לשמוע מהנהג של הכוח על חטופים ומעשי רצח אכזריים. "לא הכרתי אותו, אז פשוט החלטתי שהוא פנטזיונר. אני עצמי הייתי מנותק מתקשורת, ומה שהוא תיאר העביר לי זרמים בכל הגוף".

בתוך כמה ימים הגיעה סבינר לבארי למשימה של איתור נעדרים. שם הדברים שחשב שהם דמיון, התגלו כמציאות מחרידה. "אתה נכנס לבית, והמטרה היא להביא כמה שיותר פרטים למערכת. אתה משחק סוג של 'חדר בריחה' אבל על באמת. אתה חייב להיכנס לסצנה כדי להבין מה קרה, ואיפה יש סיכוי למצוא שאריות. אתה רואה יריות ודם ותחתונים זרוקים, וידית של ממ"ד מעוקמת. אני לא יודע איך, אבל לא התפרקנו בתוך הדבר המחריד הזה. האדם מסתגל. לעולם לא אסלח להם על זה שהם הרגו לנו את סף הרגישות".

ואז, כמה שבועות אחרי שהחל התמרון הקרקעי, בשל מחסור ברופאים קרביים פנו אליו ושאלו אם יסכים להיכנס כרופא לעזה. היו לו כל הסיבות המוצדקות כדי להשיב בשלילה לבקשה. בין השאר, היותו אב לילדה עם צרכים מיוחדים שנכנסת ויוצאת מחדר הניתוח חדשים לבקרים. "ידעתי שגם אם אשאר בפיקוד העורף תרמתי את חלקי, אבל ברגע שמקל הקסמים נוגע בך, אתה נותן את כל מה שאתה יכול ויותר מזה".

מה השירות במשך כחודשיים בתוך עזה עשה לך?
"בסוף לא הייתי רק חייל חרדי שהיה בתוך עזה. הייתי גם בן אדם שהיה חייב לעזוב את הנימוסים הסופר־גבוהים של רופא מפונפן במרכז הארץ, לישון בבגדים מסריחים ולהישען על האינסטינקטים הראשוניים כמו בג'ונגל".

את רגע הכניסה הראשונה הוא זוכר היטב. נהג האמר קלט שהוא הולך לשבת מאחוריו ונתפס לחרדה. "הידיים שלי על ההגה, אתה זה ששומר לי על החיים. אתה חייב להיות דרוך ולהסתכל סביב בשבע עיניים", אמר לו הנהג שחשש מהרופא המזוקן, הנעדר כל ניסיון קרבי. "בנסיעות הבאות הוא כבר לא אמר לי את זה. הם ראו שאני בהחלט חד. גם אני רציתי להיכנס ולצאת בחיים. האמת, אני יכול להבין אותו. הוא רגיל להילחם עם חברים שלו שהם יחד מהסדיר באגוז, ופה הביאו מישהו שאפילו לא עשה טירונות קרבית".

קבלת שבת בעזה

בתוך הרצועה חווה כמה שיאיים רוחניים, שלא היה זוכה לחוות בחיי השגרה. אחד מהם היה בליל שבת הראשון בפנים, אי־שם עמוק בשוליים הדרומיים של צפון הרצועה, בשכונת שייח' עג'לין.
"הייתי בתורנות שמירה. מעבר להיותי רופא, השתתפתי בכל המטלות הצבאיות ואפילו פתחתי סתימה בכיור", הוא צוחק. "בכניסת שבת הגיעה אלי אלקנה נוילנדר מאפרת, חובש בצוות הרפואי שלנו. בחור דתי עם כיפה בכיס. הוא אמר לי שמצא לי מחליף בשמירה וגרר אותי לתפילה בבית הכנסת המאולתר שבקומה הרביעית במבנה. השמש החלה לשקוע על הים. יופי מטורף. בהתחלה לא היה מניין. התפללנו בחושך, ממש בעלטה, כדי לשמור על הסוואה. אתה לא רואה אנשים, אבל אתה שומע שהקולות מתחזקים. בסוף סיימנו כמה עשרות חיילים, כולל כאלה עם עגילים וקוקו. זו היתה חוויה מאוד עוצמתית. לשיר שירי קריבלך בחושך, כשאתה יכול להזיל דמעה וזה לא יפגע לך במאצ'ואיזם. סיימנו את התפילה וככה ירדנו ארבע קומות למטה תוך כדי גישוש הקירות. היה שם הרבה רעש וצחוקים, ניגשתי לפק"ל אוכל ועשיתי קידוש בשקט בצד. לא רציתי לכפות את עצמי על אף אחד. ואז אחרי כמה דקות המפק"צ הגיע. מדובר בבחור חילוני לגמרי. הוא חטף עלי את הג'ננה על זה שעשיתי קידוש לבד, והכריח אותי לעשות קידוש מחדש לכולם. ואז, אחרי זה, הוא פקד: 'יהודה, כמה מילים'. אני שונא את המקום הזה של הרב. זה לא אני, אני פה על תקן רופא. אבל לא היה אפשר לעמוד מול העוצמה שלו".

ראש ישיבה למד עם הבן שלי פעם בשבוע, ועוד אברך חשוב למד איתו פעמיים בשבוע. כשחזרתי ביקשתי לשלם, אך הם סירבו. זה חיבוק עצום וזה לא טריוויאלי"

אלקנה, שראה את מצוקתו, לחש לו שפרשת השבוע היא "ויצא", מה שזרק את סבינר לדבר תורה ששמע בגיל 14 מרבו, הרב שאול אלתר. "וייקח יעקב אבנים וישם מראשותיו", נאמר לפני שחלם יעקב את החלום על הסולם. בסוף הפרשה נאמר "וייצוק שמן על האבן ויעשה מצבה". רש"י שואל מדוע התחיל הכתוב בלשון רבים, "אבנים", וסיים ביחיד, "אבן". מלמד שהאבנים רבו ביניהן על מי יניח הצדיק את ראשו. כשראה הקב"ה את הרצון העז של האבנים להיות כלי שרת, חיבר את כולם לאבן אחת גדולה.

"ראש הישיבה שאל שאלה חשובה. גם אם יש לך אבן אחת גדולה, בסוף הצדיק יניח את הראש בחלק מאוד מסוים שלה. אם נתרגם את זה לשפה אקדמיה, אז במקום מריבה של הרבה אבנים, זו הפכה להיות מריבה בין מיליארדי מולקולות. התשובה של הרב היתה, שברגע שהן הפכו ליחידה אורגנית אחת עם תפקיד אחד, זה כבר לא היה אכפת להן איפה יניח הצדיק את ראשו.

"להגיד את זה במקום הזה, עם צוות של לוחמים שיש בו אווירה של אחדות ודאגה סופר כנה אחד לשני, היה מאוד עוצמתי. בצוות הזה יש שני חבר'ה שהגיעו מהולנד שיש להם מערכות יחסים עם לא יהודיות. הם עזבו הכל והתייצבו ב־7 באוקטובר. היה עוד בחור שהגיע מקנדה אחרי שמונה שנים שלא היה בארץ. היה לו ברור שהוא עוזב את הכל ומגיע. לא ראיתי את הפנים של האנשים, היה חושך ושקט דממה. המילים שלי קיבלו משמעות של סכין מלובנת ללב. היו שם מהכפר ומהקיבוץ ומהעיר, ואפילו חרדי מחמד אחד", הוא צוחק. "זו חוויה שלא יכולתי לדמיין מעולם, ודאי לא כשהתגייסתי לשלב ב' למסלול לא קרבי".

בשבת אחרת שמר יחד עם אלקנה, וב־3 וחצי בלילה החלו לזמזם יחד את "יה אכסוף", ניגון של חסידות קרלין. "אלה היו רגעים מאוד מיוחדים".

בדיוק בלילה שבו יצא מהרצועה להפוגה קצרה נהרג אלקנה, מי שהפך לחבר קרוב. "הלכתי לזהות אותו, זה היה שוק מטורף. אלקנה היה חובש מצוין, איש שטח עם הרבה ניסיון, והיה גם חבר טוב של כולם. אתה מתפרק לכמה רגעים, הולך הצידה, בוכה, בוכה, בוכה, ואז אתה אומר, 'אם יש זמן שצריך אותי - זה עכשיו'. כשקורים אסונות המחויבות שלך לאחרים הופכת להיות הרבה יותר מוחשית, אז נכנסתי מייד שוב לרצועה. בסך הכל לא היו לנו הרבה פצועים, ואלקנה היה ההרוג היחיד. כולנו פחדנו בהתחלה, אז קצין הרפואה הגדודי ניסה להרגיע אותנו שרופאים לא מתים. בסוף ההרוג היחיד מכל הגדוד היה דווקא מצוות הרפואה".

לחזור הביתה

סבינר, כאמור, משתייך לקהילה חסידית מובהקת ומתגורר עם משפחתו בלב המעוז החרדי, בבני ברק.

איך היחס שקיבלת מהקהילה?
"בסוכות ביקרתי אצל הרבי יחד עם בני. זה ביקור מהיר כמו סרט נע, רק לומר חג שמח. כשהייתי עם רגל אחת בחוץ, הרבי צעק לעברי: 'בשורות טובות'. זה היה מוזר ומנותק מהקשר. בשורות טובות אומרים כשמשהו רע קורה. בשמחת תורה המילים האלה ליווי אותי. הם היו כמו רוח גבית מחזקת.

"קיבלנו חיבוק מאוד גדול מהקהילה, אם זה בשוקולדים ובמכתבי עידוד בכל שבת, ואם זה בעזרה עם כביסות ובכל דבר. הילדים שלנו לומדים היום בבתי ספר ליטאיים, ולא במוסדות גור, אחרי שעברנו לזרם הפורש בחסידות. אצל הליטאים הנושא של הצבא הוא הרבה יותר קשוח, ולכן זה היה מאוד מרגש. אחד מראשי הישיבה של הקהילה למד עם הבן שלי פעם בשבוע גמרא, ועוד אברך מאוד חשוב למד איתו פעמיים בשבוע. כשחזרתי ביקשתי לשלם על זה, אך הם סירבו בכל תוקף. זה חיבוק עצום וזה לא טריוויאלי. גם לקבל עוגת גבינה מהמורה של הבת, שהיא הכינה בעצמה, זה מחזק. אני מאמין בתפילות, אז העובדה שקהילה שלמה מתפללת לשלומי ושחברים של הבן שלי לומדים משניות לשלומי נותנת המון כוח. לאחרונה היתה הפעם הראשונה שהעברתי הרצאה בפני קהל חרדי, והם ממש התעקשו שלא אדבר רק על הרפואה אלא גם על הצבא. זה שינוי אדיר".

איך קיבלו אותך חזרה בשניידר?
"שניידר הוא תופעה. תנאי קצה מביאים אותך לתובנות שונות. לא פשוט לחזור לשגרה. לפני המלחמה הייתי מתמחה שחוק. אתה עובד בעבודה שהיא מתגמלת מבחינת הסיפוק של הצלת חיי אדם. אין משהו מתגמל יותר מלהנשים תינוק שנולד אפור ולהציל את חייו. אבל אתה מאוד עייף, ועובד 24 שעות בלי לישון, ובלי לאכול, ואפילו בקושי מצליח לרוץ לשירותים. אז בסוף אתה שחוק מת. ואז הגיעה המלחמה, ואתה מגלה שהבוסים שלך דואגים לך ואוהבים אותך. בכל כמה ימים אתה מקבל הודעת ווטסאפ מהמנהלים עם דרישת שלום. סגן מנהלת בית החולים התקשר בכל שבוע לאשתי. הוא היה ממש נודניק ושאל כל הזמן במה אפשר לעזור. בסוף הוא קנה לדיתי, שהמעון השיקומי שלה היה סגור במשך חודש, טאבלט מיוחד לילדים חריגים. דיתי היא האור בחיים שלנו, אבל היא מפלצת אנרגיה. קשה כשהיא לא במעון, אבל לא היה לנו כסף להשקיע בטאבלט המיוחד הזה. אשתי לא הסכימה שסגן מנהל בית החולים ירכוש את זה, אבל הוא התעקש ואחרי שעתיים הוא הגיע בעצמו בגשם זלעפות והביא לה בידיים את הטאבלט הזה. זה מטורף.

"המעבר לאזרחות הוא בום. אתה לא מוצא את עצמך. הפגישה עם השבריריות של החיים גורמת למחשבות לרוץ: אולי לעזוב את ההתמחות, אולי לקחת חופש חצי שנה ולטוס לטייל בחו"ל".

מחשבות הכפירה הללו התפוגגו, כשקפץ סבינר לבית החולים בשל צורך טכני להחתים את המנהלים על טפסים. "ואז אתה פוגש את הקולגות, אנשי הצוות, אחיות, מנהלים, שרואים אותך ומזילים דמעות של ממש. אתה מבין שזה לא ציני, שאי אפשר לזייף את זה. ברגע הזה הבנתי שאני חוזר למקום הזה. החיבוק שקיבלתי מקפיצה קטנה לשניידר חיזק בי את הרצון לחזור לחיים ולשם. כשיצאתי מבית החולים התקשרתי לאשתי ואמרתי לה, 'וואלה, אוהבים אותי פה'. שנייידר זה אהבה".

למה אחרי חודשים של מילואים יצאת גם לקורס קצינים במילואים?
"תמיד רציתי", הוא אומר, ומראה לי שוב תמונה ששלח לי בתחילת המלחמה. סבינר הקטן מחופש לחייל עם רשת של שק תפוחי אדמה כרשת הסוואה לראשו. "זו היתה התחפושת היחידה שלי כילד. לא היה אפשר למצוא רשת הסוואה בחנויות, אז אלתרתי. תמיד רציתי להיות קצין, עוד לפני המלחמה.

"אחרי המלחמה גיליתי שחסרים לי הרבה כלים פרקטיים צבאיים: דיבור יעיל בקשר, תקשורת רוחבית, פרקטיקה של תפעול אמצעי שליטה ופיקוד, וכמובן כרופא חשוב לסגל אומנות תקשורת עם המג"ד והפיקוד ולמקסם את הרלוונטיות והיעילות שלך, בתפיסת ההפעלה, במיקום ובסדר התנועה. בסוף התקווה של כל מג"ד היא לא להשתמש בך, אבל חשוב להתכונן לתסריט המאתגר הזה. המג"ד אגב, שמוליק ברזילי, הוא איש מקסים, צנוע ובעל יכולות הנהגה מרשימות. בסופו של דבר, הדגש בקורס קציני רפואה היה יותר על הצד הרפואי, דווקא תחום שלא חסר לי, אבל אני שמח שיצאתי לקורס ושמח להיות קצין בצה"ל".