"אני שליח של ההורים, של צה"ל, של המדינה. כשהנחנו את אחד החיילים על אלונקה, אמרתי לו בשקט: 'יאללה, חזרה לאמא'"

"גזמת את הוורדים בגינה?", זו השאלה הראשונה שאני שואלת את אל"מ (מיל') גולן ואך. לפני כשנה פגשתי אותו בטורקיה, כמפקד יחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית), ברעידת האדמה שהיכתה במדינה. כששב ארצה, הוא תיאר בראיון את החזרה לחיים אחרי המפגש עם המוות, דרך מעשים קטנים כמו עבודת הגינה. "עכשיו אין ורדים", הוא עונה, "אבל בחלון של המטבח יש שני שיחי סולנום, עם פרחים סגולים קטנים, שיוצרים מעין שער. כשחזרתי הביתה השיחים כמעט כיסו את החלון. זה היה סמלי, לעגל אותם עם המזמרה ולאפשר לאור השמש להיכנס הביתה. אשתי, הדר, נמצאת גם היא במילואים, כעובדת סוציאלית במערך הנפגעים. בחודש הראשון הילדים הגדולים שמרו על הקטנים, ובהמשך הדר כבר חזרה הביתה כל לילה. אבל עכשיו אני השתחררתי, והיא עדיין במילואים".

השחרור של ואך היה לפני כשבועיים, בטקס החלפת מפקדים ליחצ"א, שבו העביר אחרי שש שנים את שרביט הפיקוד לאל"מ יוסי פינטו ("אדם ומפקד משכמו ומעלה, אני שמח שיחצ"א בידיים טובות"). בתום הטקס הוריד ואך את המדים, אחרי שלושה חודשי מילואים שכללו פעילות מאומצת של יחצ"א בפינוי גופות בעוטף, באיתור נעדרים ובלחימה בתוך עזה. אבל ביום שני השבוע הגיע טלפון שהקפיץ אותו שוב לעזה, לסייע בחילוץ החללים באסון ה־21. על הקו היה אחיו הצעיר, אל"מ יהודה ואך, מפקד בה"ד 1.

"ישבתי בבית קפה עם הלפטופ, בלי מדים ובלי נשק, ובין תפקידים במילואים. השלמתי עם העובדה שהמלחמה ממשיכה בלעדיי. אני איש של מעברים מהירים. נאלצתי לסגל לעצמי את היכולת לעשות סוויץ' ולהמשיך בחיים. ואז יהודה התקשר וביקש שאכנס איתו לחילוץ חייליו (19 מההרוגים שירתו בחטיבת המילואים של בה"ד 1; י"א). כמפקדם האורגני של החיילים, הוא רצה לוודא שהוא עושה את המקסימום. באופן טבעי, כמי שמכיר אותי וסומך עלי, היה לו חשוב שאהיה לצידו. זה היה בשבילי גלגל הצלה, כי כששמעתי על אסון הקריסה לא רציתי לדחוף את עצמי, כדי לא לפגוע בפיקוד החדש. הפיקוד אישר לי את הכניסה, ונכנסתי כיועץ של יהודה, ובחברות מוחלטת עם פינטו".

נופלים? גיבורים

בפועל, מי שפיקד על אירוע החילוץ היה אל"מ אלעד אדרי, מפקד חטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף, חטיבה קרבית וסדירה שהגיעה ראשונה לזירה.

"השגתי מדים וציוד, ובתוך כמה שעות הגענו לנקודה", מתאר ואך. "נותרו אז חמישה נעדרים. השתמשנו באותם הכלים של חילוץ מרעידות האדמה. היה קשה לאסוף מידע בסיטואציה הזו, היכן עמדו אנשים לפני קריסת המבנים, ולכן ערכנו סריקות בתוך החללים הצרים, כדי למצוא אותם ולהוציא אותם החוצה שלמים, גם אם לא בריאים. האירוע נוהל היטב, והבנתי שהערך המוסף שלי הוא כמחלץ פשוט עם ניסיון. הייתי בתוך המחילות עם הילדים שלנו. הם בגיל של הילדים שלי, והם החיילים של אחי. זו תחושה מאוד אינטימית, מאוד. למרות שהנשמה שלהם כבר לא פה, אני יודע את השמות של מי שאני עובד איתם. בנקודה הזו אני שליח של ההורים, של צה"ל, של המדינה. כשהנחנו את אחד החיילים על אלונקה, אמרתי לו בשקט: 'יאללה, חזרה לאמא'".

חזרה לאמא? אולי לאמא אדמה. אבל המחשבות על האֵם שממנה נבעו החיים שאבדו לא מרפות מוואך בכל חילוץ. "מה האמא מרגישה? מה האמא מצפה ממני עכשיו? הרי אם היא היתה יכולה להיות פה, היא היתה פה. אבל מאחר שהיא לא נמצאת, ואני נמצא, למה היא מצפה ממני? לאיזו נחישות? טוטאלית. לאיזו רמה של רוך? טוטאלית. זה אומר שחייבים למצוא את כולם ולהוציא את כולם, בצורה מכבדת".

הניסיון במשלחות חילוץ בחו"ל סייע לך?
"מאוד. לא אכנס לפרטים, אבל בחילוץ של הילד האחרון, רידבן, ברעידת האדמה בטורקיה, היתה סיטואציה טכנית שהשתמשנו בה בטכניקה שלא ידענו אם היא תעבוד או לא. זה עבד, והילד חולץ. הניסיון הזה הביא אותי למצב שידעתי מה לעשות עכשיו בחילוץ של אחד מהחיילים. משלחות הסיוע של יחצ"א יוצאות למשימה מתוך נדיבות לעולם, אבל אנחנו לומדים ומפיקים לקחים מכל אירוע".

אתה לא יוצא שרוט מאירועים כאלה?
"ממש לא. אני מרגיש בעיקר זכות מאוד גדולה. באירועים, מי שפצוע - פצוע, מי שמת - מת, ומי שחי - חי. לצערי התרגלתי. הקושי זה המשפחות".

ואך רוצה לפגוש את אחת מהמשפחות נפגעות האסון, ומתכוון לנחם את הוריו של שגיא עידן מראש העין. "נקשרתי אליו במהלך החילוץ. כל הזמן חשבתי על אמא שלו, ומאוד התרגשתי אחר כך לראות אותה עטופה בדגל ישראל בהלוויה. ברמה הלאומית - 24 חיילים שנהרגים באותו היום, 21 מהם באסון אחד, זה כואב. זה מבליט את מחיר המלחמה. אבל עבור האמא האחת, מספר הנופלים באותו היום לא משנה. הייתי אצל אביבה סילברמן, שבנה אוריאל נהרג לפני שבוע. ממש הרגשתי את הכאב הפיזי שלה על הפרידה מהבן.

"אבל כעם אני חושב שצריך להרפות, ולהבין שלמלחמה יש מחירים. כל מי שיצא למלחמה עשה זאת בעיניים פקוחות, ועם נכונות לשלם את המחיר. אנחנו מוכנים למות כדי להגן על תושבי העוטף. אם היו שואלים את כל החללים מאותו היום אם הם היו יוצאים שוב למלחמה בידיעה שהם הולכים להיהרג, התשובה של כולם היתה - 'בוודאי'".

אולי הקושי בכמות הנפגעים הוא בחוסר היכולת לשהות עם כל נופל, לתת לו מקום ראוי. גם אם מערכות העיתונים מתאמצות, בסוף, כשיש כזו כמות של נופלים, רובם זוכים רק לריבוע קטן בעיתון.

"אנחנו משלים את עצמנו שהמקום שאנחנו נותנים להם בעיתון זה המקום שלהם. אבל המקום שלהם הוא בעל ערך מוחלט, אומרים שאי־שם מתחת לכיסא הכבוד. זה לא משנה אם נופל אחד קיבל שער ב'ישראל היום' ואחרים רק ריבוע קטן. כל אחד מהם הוא גיבור, ולכן צריך לשנות את הכינוי 'משפחות הנופלים' ל'משפחות הגיבורים'. מה זה 'נופלים'? זה הכי קוממיות שיש לזכות להילחם במלחמה שאין צודקת ממנה".

אבות ובנים לוחמים

אנחנו נפגשים בלובי של מלון רמדה ירושלים. בחוץ סוער וגשום, וגם בפנים המולת מפונים משדרות. מכאן הוא ממשיך לכנסת, לפגישה עם שר הקליטה אופיר סופר. באזרחות, לצד השתתפותו בהרכב "משפחת ואך" המזמרת, הוא עסוק בקליטת עלייה דרך עמותת "קליטת קהילות ישראל" שהקימו הוריו, בסיוע תנועת המזרחי, הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה.

ב־7 באוקטובר גייס את היחידה, כמו מפקדים רבים, עוד לפני שהגיע צו 8 הרשמי. ב־7:30 בבוקר נפרד משבעת ילדיו ומרעייתו, ויצא מביתו שבבית רימון, חמוש באקדח, לכיוון הבסיס ברמלה.

"בכביש 6 עוקפים אותי במהירות מטורפת עשרות אופנועים - לוחמי ימ"מ ויחידות מיוחדות, כל המשוגעים שטסים דרומה. תמונה של עם ישראל מתגייס למלחמה במין פרודות כאלה, שממהרות לסתום את הפרצה עם אצבעות פתוחות. אפילו לא עם אגרוף, כי חלק מהאצבעות היו שבורות, ופשוט היה צריך לדחוף את היד פנימה ולעצור את השיטפון".

המשימה שלשמה הוקפצה יחצ"א היתה הצלת אזרחים מנפילות של רקטות וטילים. אנשי היחידה הגיעו לזירות נפילה, וחילצו בין השאר הרוגה בכפר אביב ולכודה בתל אביב. "ב־14:00 בצהריים כל היחידות שלי הוכפפו למחוזות, וכך למעשה אני והחפ"ק שלי היינו ללא תפקיד. זה אפשר לנו לרדת דרומה". הוא ירד עם ארבעה אנשים בחפ"ק, ביניהם פינטו, שכבר היה בעיצומה של חפיפה.

ואך, לשעבר לוחם ומפקד בכיר בצנחנים, היה בעברו גם מפקד בסיס זיקים. לשם הוא שם פעמיו, אבל הגיע אחרי שהמחבלים נהדפו וחוסלו. מה שתפס את עיניו היה טנדר ואמבולנס שיצאו מזיקים. "בארגז של הטנדר היו אלונקות מכוסות שמתוכן הציצו רגליים, ומעליהן עמדו חיילים, שבעיניים שלהם ראיתי שהם חוו משהו טראומטי מאוד. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה אירוע טראומטי ברמה הלאומית".

משם הם נסעו לאופקים, שעליה תפס פיקוד אחיו, יהודה. "היד שלו נכנסה לשם כדי לעצור את הפרצה, והבנו שהמצב בעיר בשליטה. אבל מה התפקיד שלנו? מה אנחנו, כיחידה עם קסדות צהובות וכלי חילוץ, עושים במצב הזה?".

בערב קיבל טלפון מחיים אוטמזגין, שמשמש במקביל קצין המבצעים המיוחדים של זק"א ואיש איסוף נפגעים וחללים של יחצ"א. "חרדי רב־סרן במילואים, שיודע תמיד מה קורה. הוא אומר לי 'סע ליער רעים, שם האירוע'".

במוצאי שמחת תורה הגיעו למסיבת הטבע ברעים ואספו גופות תחת אש. "מהר מאוד שלחו אותנו לטפל בשרופים - באמבולנס, ברכבים, בשיחים. לאורך כל הלילה אנשים ונשים בערו, ומה שעשינו זה לאתר אותם, לכבות אותם עם בקבוקי ליטר וחצי לפני שהם ייעלמו, ולאסוף אותם".

בכל אותו הזמן לא ידע ואך כי בנו הבכור, בן ה־23, המשרת ביחידה מיוחדת, נמצא קילומטר ממנו בקיבוץ רעים ונלחם במחבלים. כך גם פינטו לא ידע שבנו נלחם בבארי, ואריאל לובינר, מחלץ מהחפ"ק של ואך, לא ידע שבנו נפצע אנושות כשנלחם בכפר עזה. "מטורף, אבות וילדים זה לצד זה, כשכל אותו הזמן הבנים לא עונים לטלפונים".

ואך מעיד כי ראה ותיעד ברעים כל מה שאפשר לדמיין, ואף יותר מכך. "ברעידת האדמה בהאיטי היו רבע מיליון הרוגים. הגענו לרחובות מלאי גופות במצב נורא ואיום. אבל זה היה מעשה הטבע, ופה, בטבח ברעים, זה היה מעשה ידי אדם. לא ראיתי דבר כזה. צורת המוות וההקשר - שאלה אנחנו, אזרחים, אחים, ילדים בגיל של הילדים שלנו. זוועה. כחייל צה"ל הרגשתי בושה, בושה, בושה - אין מילה אחרת. אני מתבייש שזה קרה במשמרת שלי".

שבוע מאוחר יותר, בדרך לאוגדה, עברו שוב ליד היער ברעים. הם ניצלו שעה פנויה ויצאו לסריקה נוספת בין אותם השיחים השרופים. "לא היתה איתנו שקית של חללים, אז הסתובבתי עם שקית של 'אושר עד' על הכתף ועם נעליים עד הקרסול באפר, והכנסתי לשקית את מה שהכנסתי. פתאום עבר שם רכב של עיתונאים ושאל מה אנחנו עושים. התביישתי לענות. אמרתי שאנחנו מחפשים פרטים יקרי ערך שאולי אנשים איבדו.

"אני לא אדם גבוה, אבל כשסיימתי קורס קצינים, וסבתא שלי שורדת השואה ליטפה את המדים ואמרה לי כמה היא גאה בי, הרגשתי בגובה 2 מטרים. אחרי הטבח הרגשתי כל כך נמוך, ולא יכולתי להסתכל בעיניים של אף אזרח".

אבל כבר שש שנים אתה אזרח.
"חייל מילואים זה חייל. אני מגיל 14, מאז הפנימייה הצבאית, על מדים. אני חייל, לוחם וקצין עד סוף חיי".

דור "גאון ונדיב ואכזר"

בימים הראשונים, תוך כדי איסוף הגופות, הוא חגג יום הולדת 49 עגום ורחוק מהמשפחה, עם קאפקייק שנשלף בשטח. תפנית בעלילה הגיעה בשקיעה, כשבעיקול מפלסים נתקלו בירי ובלוחמים על הרצפה זועקים "פצוע". "יצאתי מהרכב ורצתי לפצוע. הכדורים שורקים סביבי. נתקלתי המון פעמים בעבר, אבל זה היה המקום הכי קרוב למוות. אני אומר לעצמי שתכף אני חוטף כדור בראש, ואני עם קסדת פלסטיק צהובה. תפסתי יד אחת של הפצוע, שנפצע קשה בחזה ובירך, ושאלתי את עצמי מי תהיה היד השנייה שתתפוס את הכתף שלו. זו היתה היד של דורון, הקמ"ן שלי, שרץ אחריי".

הם פינו את הפצוע לתאג"ד הסמוך וחזרו שוב להיתקלות, שבה זיהו שלושה מחבלים בפרדס. ואך נכנס לטנק שבו היו רק מפקד ונהג, והדריך אותם לירות את הפגז היחיד שהיה בתותח לכיוון הפרדס. "ואז עלינו עם הטנק על הפרדס וירינו במחבלים מהנשקים. שם בוודאות הרגתי מחבל, עם הרובה שלקחתי מהטנקיסט. ואז הגיעו צנחנים והסתערו על המחבל השלישי. זו היתה מתנת יום ההולדת הכי יפה שקיבלתי".

במשך שבועיים וחצי פעלה יחצ"א לטיהור מבנים בכפר עזה ובבארי ולאיתור נעדרים. "עד עכשיו מחזיקים אנשים ביחצ"א, בעיקר נשים מעולות עם סבלנות מיוחדת, כדי לסגור מעגלים באיתור של אזרחים שנשרפו בבתים, בין השאר בעזרת ארכיאולוגים. מצאנו מספר דו־ספרתי של נעדרים שהפכו חללים בבתים שלכאורה כבר טוהרו. על זה עיקר גאוותנו".

ב־28 באוקטובר, עם תחילת התמרון, הוא נכנס עם דורון לעזה. בפיקוד העורף היו מי שהשמיעו ביקורת על ואך, שהיחידה שלו נותרה בחוץ והופקרה ללא מפקד. "ביקורת זה דבר טוב", עונה ואך לטענה, "אבל הרבה מאוד החלטות נמדדות בקצה, רק בסוף המלחמה. כשנכנסתי לרצועה לא פיקדתי בפועל על אף יחידה. הפלוגות שלי נלקחו ממני והוכפפו ליחידות אחרות. יכולתי ללוות אותן, אבל האתגר בשלב הזה היה קטן, כי לא היו הרבה נפילות על העורף. לכן חשבתי על הצעד הבא של יחצ"א. יחידה מיוחדת יודעת לאתר משימות שאף אחד לא הגדיר, לאפיין אותן ולקבל עליהן אחריות מלאה. לדעתי, חילוץ של חיילים בשדה הקרב הוא דבר שדורש קרבה של אנשי מקצוע עד כמה שניתן, ולכן לא מספיק לתפוס כוננות מעבר לגדר - צריך להיות איתם בפנים. דבר נוסף שהדליק לי נורה אדומה זה שהולכים להיכנס למקום שבו ההרס מהפצצות הוא נרחב, וצה"ל לא נלחם בשנים האחרונות במתאר כזה, ולכן צריך בשטח מהנדסים ואנשי חילוץ. המפגש של החייל עם הבניין הקורס זו המומחיות שלנו. חשבתי שלפני שאני נותן פקודות לאנשים, מצוות אותם ונותן להם משימות, נכון שאלך לבדוק בעצמי את השטח. לכן נכנסתי עם דורון, והיינו אנשי החילוץ בחפ"ק של משה לייטר, מ"פ בגדוד 697 בחטיבה 551".

ואך התכוון להיכנס לארבעה ימים, אך בסוף יצא מהרצועה אחרי עשרה ימים, כשהבין מה נדרש. עם יציאתו הוא ארגן 12 אנשים מהיחידה, שהתחלקו לשישה צוותים והתפזרו בין יחידות שונות שהשתתפו בתמרון הקרקעי. "התרומה שלנו היתה פנומנלית. הצלנו בפועל חיים של חיילים בזכות זה שהיינו שם, בהדרכה לאילו מבנים הרוסים אסור להיכנס ובסיוע בפתרון בעיות. הציווי של כל מפקד הוא לעמוד בהצטיינות במשימה שלו, לא ליד ולא בערך. אבל אם כל אחד רק יעמוד במשימה שלו - לא ננצח. יש רווחים מאוד גדולים בין משימות, ומצופה ממך כמפקד להגדיר לעצמך משימה, ולשאול כיצד היכולות שלך מסוגלות לשרת את המטרה, ואז ליזום ולחתור למגע. ראיתי סביבי בצבא את כולם נוהגים ככה. זה ניחם וריגש אותי לראות על מי הצבא מושתת. הצבא כולו פועל בתמרון, מתוך אמונה בצדקת הדרך, יוזמה ויצירתיות. צמחו פה צעירים שהם דור פלא, עם הרוח של דור מלחמת העצמאות. עם שקם על נפשו, ופתאום נפשו מתגלה".

ואך ממליץ, וגם אני מצטרפת, כמי שחוותה גיחה עיתונאית לעזה, לכל מי שיש לו קצת בעיות בחיים - להיכנס לעזה. "שיחווה קצת מהטוהר שמתגלה בפנים, ויחזור הרבה יותר בריא. ראיתי פוליטיקאים ומפקדים בכירים שפוגשים את המפקדים והחיילים בפנים, וחוזרים אנשים אחרים. זה כמו שאול המלך, שהיתה לו רוח רעה ודוד היה מנגן לפניו. תיכנס פנימה, תשמע חייל יהודי מנגן במקלע - ותשוב לך נפשך הטובה".

ואך מצטט את ז'בוטינסקי, שכותב על דור "גאון ונדיב ואכזר". את הגאון, הגאווה הלאומית שנרמסה, השיבו הלוחמים, כשיצאו למערכה עם לב שבור. הנדיבות, לדעתו, מעולם לא חסרה לישראלים. "החברה הישראלית היא הרבה יותר נדיבה וגומלת חסדים ממה שהתקשורת שלנו שיקפה, גם לפני 7 באוקטובר. ועכשיו צה"ל נדרש להיות אכזרי במלחמה. הרבה אנשים מדברים על פני הרוע ברעים או בבארי, אבל פני הרוע הם בתוך עזה. 'אין בית שאין בו מת', נאמר על מצרים, אבל על עזה נאמר שאין בית שאין בו קידוש פולחן המוות, הרצח, השנאה והשותפות הפעילה במפעל ההשמדה של ישראל. אנחנו מסוגלים להיות אכזריים כלפי העזתים, כי אנחנו אוהבי אדם וחפצי חיים. מלחמה בהם זה לאהוב את האדם. לצד האכזריות מול המחבלים, חיילי צה"ל יודעים גם לפנות זקנה על כיסא גלגלים כמו שאולי גרינגליק, סופר־לוחם וסופר־אדם, שבכניסה השנייה שלי לרצועה עבדתי איתו. הנקודה שהתבררה אצלי במלחמה היא שהשאיפה שלנו לטוב לא תטשטש את המחויבות שלנו להילחם ברוע".

מה היה אילו

האוגדה שאליה סופחו 12 אנשי יחצ"א שוחררה בתחילת דצמבר, וואך שוב חיפש משימות. הוא פנה לאחיו יהודה, מח"ט 261, ושאל אותו מה חסר לו. יהודה הצביע על מחסור ביכולות הנדסה לצורך השמדת תשתיות טרור. "בנקודה הזו פניתי למפקד פיקוד העורף, רפי מילוא, וביקשתי כלי ציוד מכני הנדסי כדי לטפל באותם מבני הטרור שהופללו ושצריך להרוס אותם. גיליתי שיש לי ביחידה קציני חבלה, שלא השתמשנו ביכולות שלהם קודם. נכנסנו שוב לרצועה עם כ־60 מאנשי היחידה, וכך, במשך חמישה שבועות, השמדנו מאות תשתיות טרור בצפון הרצועה, עם כלים אזרחיים שגויסו מהעורף".

קח אותי לרגע הכי קשה במלחמה.
"ברמה הלאומית, זה היה בהמתנה לפני התמרון. ברמה האישית - זה האובדן של משה לייטר, שגדלתי איתו בקריית ארבע ובעלי. ההורים שלנו חברים. בפנים גם הכרתי את יוסי הרשקוביץ, ושרנו יחד במעמקי עזה, אבל ללייטר הייתי הכי קרוב".

את הבשורה על החפ"ק שעלה על מטען, ארבעה ימים אחרי שנפרד מהם ויצא מהרצועה, הוא קיבל בדרך הביתה, באפטר הראשון שלו אחרי כחודש. "באותו ערב שבת נסעתי הביתה. הייתי פצוע במותן מרסיס ממטען, רציתי להתקלח, להחליף תחבושת ולאחל מזל טוב לבניה בן ה־9, הקטן שלנו, שחגג יום הולדת. אבל בצומת בית רימון אמרו לי שהיה אירוע. היתה לי תחושה מאוד רעה. הגעתי הביתה, וכל הילדים קפצו עלי, אבל אמרתי להדר שאני חוזר כי קרה משהו. בדרך חזרה הבנו שזה החפ"ק של לייטר, וכוח של יחצ"א, של יוחאי מפלוגה א', נכנס כדי לחלץ אותו. הוא הגיע עד אליו, אבל כבר חילצו אותו. היו לי הרבה מחשבות מה היה קורה אילו. אולי אם הייתי איתם הם לא היו נכנסים ועולים על מטען. הייתי מאוד קרוב אליהם, והשפעתי על קבלת ההחלטות. אלה מחשבות שמכניסות ללופ. במקביל, ניסיתי לשחזר את הניגון של יוסי הרשקוביץ ששרנו יחד בעזה, ולא הצלחתי. אלה היו רגעים מאוד קשים, והייתי בהם לבד. רק בהלוויה של יוסי נזכרתי בניגון, ומייד הקלטתי את זה. לבית חזרתי שוב רק אחרי עוד חודש".

כשחזר מהמלחמה סופית אחרי שסיים את תפקידו, הוא זכה לקבלת פנים מיוחדת. בבוקר הראשון הוא קם לצחצח שיניים וחזר לישון. בניה, שהיה בדרך לבית הספר, העיר אותו: "אבא", הוא אמר במבט עגמומי. "כן, בניה", פקח אליו האב עין אחת. "מברשת השיניים האדומה היא שלי", הבהיר הקטן.

"אמרתי לעצמי: זהו, חזרתי הביתה. ברוך שובך וטוב שבאת, אבל יש כללים בבית הזה", צוחק ואך.

אני מחזירה אותו לטורקיה, ושואלת אם הוא נעלב מהאנטישמיות שהתגלתה בה. "לא ציפיתי אחרת. מעליב זה ברמה האישית. לא נסעתי לשם כגולן, נסעתי כנציג המדינה. בסוף לפוליטיקאים יש שיקולים שאני לא נכנס אליהם".

ואם תהיה שוב רעידת אדמה בטורקיה?
"אם הם יבקשו סיוע - נגיע. האם נציע מיוזמתנו? זו כבר שאלה, בטח בזמן מלחמה, כשהמשאבים שלנו מושקעים בניצחון. אם יחצ"א כרגע יכולה לתרום משהו אחד במלחמה, היא תעשה את זה קודם, ולא תיסע לאף מקום בעולם".

המקומות שאליהם נסע ואך כחלק ממשלחת חילוץ צה"לית הם האיטי, הפיליפינים, מקסיקו, הונדורס, אלבניה, מיאמי וכאמור - טורקיה. חצי מהם כחבר משלחת וחצי מהם כמפקד. "המשלחות הן השיא, ובהן באה לידי ביטוי הזכות להיות שליח של מדינת ישראל ואור לגויים, אבל היום־יום הוא העיקר. מדובר בממוצע בכ־100 ימי מילואים בשנה, אבל אין יום שבו אתה לא מתעסק ביחצ"א, בכוח אדם, בלראיין אנשים. בסוף, מפקד נמדד באנשים שהוא מביא. זכיתי בצוות נפלא. הסמג"ד, סגן זוהר משה, הוא איש יצירתי, חכם ורגיש ברמות שאין למעלה מהן, וכך קצין האג"ם, המ"פים וכל אנשי המפקדה. זה גם אינספור אימונים, לזחול במנהרות בבניינים שמצאנו בישראל. וזו ההזדמנות להודות לעיריות עכו, חיפה וקריית שמונה, על שאפשרו לנו להתאמן אצלן.

"האתגר המרכזי שלי היה לקחת יחידה שהיתה לחלוטין חסמבה, ולהתאים אותה לתקן אירופי של סדר, ארגון ומשמעת, ומנגד - לשמר את הדנ"א שלה, שהוא יכולת האלתור.

"אני חושב שיחצ"א מיצתה במלחמה את כל יכולתה כדי לתרום לניצחון, אבל המלחמה הציפה לא מעט פערים. אמרתי לפינטו שאני לא מעביר אליו יחידה מושלמת. אני רחוק מלהיות מפקד מושלם, יש עוד הרבה עבודה. יחידת החילוץ חשבה שלכתת את החניתות למזמרות אומר שמעתה ואילך זה להסתובב רק עם מזמרה. הבנו שאנחנו יחידה שתיאלץ גם להילחם, ולא היינו שם עד היום. זכיתי להיות באחד מהמקומות שמבטאים את האופי הישראלי במיטבו, יחידה שאהבת האדם שבה מובילה אותה למחוזות רחוקים".