הפעימה החסרה: משיא הרגש של שחרור החטופים, לנחישות של המלחמה

כבר שישה ימים הלב מחסיר פעימה עם כל פעימה. מתי תצא הרשימה. מי נכנס אליה ומי נותר בחוץ. ומה קורה לעזאזל עם הג'ינג'ים הקטנים, שליבנו הולך שבי אחריהם. מה עם שירי, האם המבועתת והמגוננת, ומה עלה בגורלו של האב ירדן, המדמם בראשו ומובל על אופנוע לעזה. איך ביבס שוב לא ברשימה.

מתי כבר ייכנסו, מי שכן ברשימה, לאמבולנסים של הצלב האדום, ואיזה פחד ההמון שסביבם, המבקש לבולעם חיים. אימת רגעי המסירה הולכת וגוברת מלילה ללילה, אל מול נפנופי האספסוף העזתי - אזרחים "לא מעורבים", אבל צמאי דם.

הנה הם, מי בכיסא גלגלים ומי בתוך חיבוק עוטף של אם. מי על הרגליים בגב זקוף ובמבט מלא עוצמה כרימון קירשט, ומי בנפנוף יד לשלום מבוים לפקודת מרצחים. הגיעו כבר לידיים ישראליות? עכשיו אפשר רגע לנשום לרווחה, להסדיר את קצב הלב, להתנחם במתיקות המחיה של תמונות החיבוקים הראשונים.

הנה אמא מעין. בידה האחת מחבקת את דפנה בת ה־15, שצמות שזורות בשערותיה ופנסי עיניה שכבו נדלקים מחדש. בידה האחרת חופנת את אלה, ילדה בת 8 עם החיוך המתוק בעולם. שתי ילדות שחוזרות מן הגיהינום לחיים בלי אבא נועם.

והנה אבא תומס עם אמילי על ברכיו, ילדה ששבה מעולם המתים, אחרי שאוהביה כבר ספדו לה. ילדה שלא הלכה לאיבוד, אבל שקולה אבד אחרי שנחמס בידי מחבלי חמאס, שגזלו ילדה בת 9 מביתה ואילצו אותה ללחוש בשבי.

והנה אביגל בת ה־4, מחייכת בחיק דודתה. אביה רועי ואמה סמדר נרצחו מול עיניה בידי חיות האדם. אחותה עמליה ואחיה מיכאל הצליחו לשרוד את הטבח בכפר עזה, אחרי שהסתתרו בארון במשך שעות ארוכות. שלושה צברים יתומים, עם סיפורים השייכים לימי שואה אפלים.

והנה הילה רותם שושני, נערונת בת 13, בזרועותיו של הדוד. במשך שעות רבות ומורטות עצבים במיוחד התעכבה הפעימה השנייה במוצאי שבת, אחרי שחמאס, בניגוד לסיכום לא לקרוע אימהות מילדיהם, סירבו להכניס את האם, רעיה רותם, לרשימה, בטענה שהם לא יודעים היכן היא. הילה השבה חשפה את שקרי עזה וסיפרה שאמה היתה איתה לאורך כל השבי, והופרדה ממנה באכזריות יומיים קודם. בפעימה השישית, לפנות בוקר יום חמישי, שבה גם האם לזרועות הבת, אחרי שבאורח פלא נמצאה האבדה.

והנה חנה קציר, עוד סבתא קיבוצניקית שעשויה מהחומרים העמידים בתבל. גם פה שיחק בנו האויב וטען כי אינה בין החיים, עד שהתברר כי גם בגיל 76 אפשר להיוולד מחדש, ליפול ולקום, ושוב ליפול אל מול הבשורות שהתגלו לחנה רק עם שחרורה: בעלה רמי נרצח, ובנה אלעד נותר חטוף בעזה.

ושוב הג'ינג'ים בכותרות ובשערי העיתונים בעולם. גדודי אל־קסאם הכריזו כי שירי סילברמן ביבס והילדים, אריאל בן ה־4 וכפיר בן ה־10 חודשים, אינם בין החיים. הם טוענים שנהרגו בהפצצות הישראליות על עזה. האם זה עוד שקר אכזרי במטרה למתוח את עצבינו המרוטים, להתעלל במשפחות ולעכב את המשך הלחימה? האם העזו העזתים לרצוח את מי שהפכו לסמל המלחמה?

להתחיל להציב תנאים

מדינת ישראל חייבת לפזר את ערפל אי־הוודאות מה עלה בגורל החטופים והנעדרים, שבחסותו חמאס מתעלל במשפחותיהם ובכולנו. במוקדם או במאוחר נחזור ללחימה בעזה. המשימה ההכרחית לכתוש את חמאס עד דק טרם הושלמה, ואין מצב בעולם שנוכל לחזור לחיים כשלצידנו שוחרי מוות.

עם החזרה אל המערכה, ישראל צריכה להבהיר לעולם שלא תנצור את האש עד שחמאס יאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר את כל החטופים, חיילים כאזרחים. חלופה אחרת שישראל יכולה להסכים לה היא סרטונים של כל החטופים אוחזים את העיתון של אותו היום, עם פירוט מצבם הרפואי. זה חייב להיות תנאי מקדים לכל דיון בהפסקת אש, ולא כמו עכשיו - סעיף בהסכם, שנרמס ברגל גסה על ידי חמאס.

לישראל אסור לשלוח נציג למשא ומתן על הפסקת אש בלי שהתנאי הקריטי הזה יתממש. רק זה יוציא אותנו מהלפיתה החמאסית בגרוננו, מהצורך להיות צופים שבויים במחזה השטן שמביים סינוואר. התנאי הזה גם יבטיח את שלומם ואת בריאותם של כל החטופים, ויחלץ את המשפחות מגיהינום אי־הוודאות.

להחזיק שבויים בלי למסור עליהם מידע ובלי לאפשר לצלב האדום לבקרם - זהו פשע מלחמה. בתוך ים הפשעים של שכנינו, נדמה כי העולם שכח זאת. עלינו להזכיר לו. אם האש לבדה לא תפסיק, ניאלץ למנוע סיוע הומניטרי לאזרחים שבחרו בחמאס, שמריעים לו ושלוקחים חלק בפשעי המלחמה. ספק כמה מבוגרים תמימים נותרו בעזה, אחרי שהתברר כי חטופים הוחזקו והורעבו בעליית גג של מורה באונר"א ובבית של רופא עזתי.

בבוקר יום חמישי, כשירושלים מדממת וכשטרם ברור אם תהיה פעימה נוספת, אני עדיין מקווה ונושאת תפילה שנזכה לראות את החיבוק של משפחת ביבס, בוער באדום של חיות ושמחה. אם נזכה לראות איחוד כזה, יהיה זה איחוד חסר. הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, נרצחו בטבח בניר עוז. אם ישובו הביבסים - "הג'ינג'ים התימנים הראשונים", כפי שמכנה האב ירדן את בניו - יחסרו לעד את החיבוק של סבא יוסי, שהוריש להם את הג'ינג'יות שהפכה לסמל.

בזכות העורף

בבית הפרטי שלנו, החיבוק אינו חסר. האיש קפץ השבוע מהמילואים בדרום אל האישה והילדים, ובחסות הפסקת האש היו לנו שלושה ימים של יחד. ימים שבהם קיבלתי סוף־סוף הפוגה מהשאלות של בת ה־10 שנשאלות בכל ערב: מתי אבא יחזור, ומתי תסתיים המלחמה, והאם בחנוכה נצא כמו בכל שנה לטיול.

ואין לי תשובות לקטנה, ואני רק עונה שאיזה כיף שיש לנו בית ושכולנו בריאים ושלמים. והעיניים שלה נוצצות מרוב דמעות. ובלי מילים, אני מזהה שהיא חושבת על ילדים בני גילה שאין להם בית או משפחה בריאה ושלמה.

אבל אבא שלה לא בטוח שאשתו לגמרי בריאה. הוא צופה בי מודאג כשאני מלקטת באובססיביות פירורי ידיעות בטלגרם, נוזף בי כשאני נשאבת לנימים הדקים של הסיפורים. חרד כשאני משכימה בעת שאשמורת תיכונה נושקת לשלישית, כדי לבדוק מה שלום הפעימה ואם החטופים השבים כבר חצו את הגדר.

אי אפשר לשמוע את כל הסיפורים, לצפות בכל הסרטונים, להתעדכן בכל פרט. זה אינסופי, הוא אומר, את תתמוטטי. זכור את אשר עשה לך עמלק, אני מסבירה את המאמץ ואת המאבק לשנן ולזכור שמות ופנים. זו חובתנו כעם, זו חובתי האישית כאדם, ובטח כעיתונאית.

אני מבינה שאצלו זה אחרת. מקנאה בו שהוא לא נשאב לפרטים מפני שהוא עסוק בכלל, בהתגייסות המוחלטת עד לניצחון. כמה טוב לעושים. כמה קשה ליושבים בעורף. גם בתוך החברה האזרחית, רבים העושים והאופים והשולחים והמציירים והמסיעים, אך גם רבים המרותקים למסך והמכורים לגלילה בנייד.

ליקוט המידע יוצר אשליה של שליטה ועשייה - אבל בפועל הוא מכלה את זמננו ופוצע את נשמתנו, כך מזהירים אנשי המקצוע. אולי זה רק תירוץ של חלשים, אבל בעיניי גם קיום הצו "זכור את" הוא עשייה, בטח ובטח הניסיון להמשיג את הטלטלות שעוברות עלינו כיחידים וכעם, במקום שבו נגמרות המילים.

התעקשות לאסוף את הפרטים, לא לתת לשמות ולפנים להפוך למושג אמורפי וחלול של חטופים או חללים, היא משימת חיינו כעם. אבל היא גם מה שעלול להפיל אותנו. כי אם נתמקד רק בפרט, בילד האלרגי, באב הפצוע, בחיילת המדממת, ולא ננהג באחריות לאומית, כזו שמביאה בחשבון את השלכות מעשינו על העתיד - אנחנו מזמינים במו ידינו את מעשי הרצח והחטיפה הבאים.

כבר היינו בסרט הזה. הסכמנו לשחרר 1,027 מרצחים ורבי־מרצחים כדי לפדות מהשבי את גלעד שליט. בחרנו אז בפרט. לא עמדנו מול הסבל הממושך של הילד של כולנו, זה ששכחנו שהוא בעצם חייל, ופגענו בכלל. הבאנו על עצמנו רצח של אלפים וחטיפה של מאות חיילים, אזרחים וילדים. הפעם ילדים באמת. ילדים ותינוק בן 10 חודשים, של כולנו. הסרט של חייל חטוף בודד הפך לסדרות שיכולות לפרנס את נטפליקס במאה השנים הבאות.

מכיפת ברזל לחרבות ברזל

לצד חולשתנו בעבר, מה שעוד הביא עלינו את אסון 7 באוקטובר הוא דווקא חוכמתנו כי רבה. נהוג במחוזותינו להתגאות ולשבח את כיפת ברזל, המצאה ישראלית מצילה חיים. אבל בעיניי, כיפת ברזל נושאת באחריות רבה למחדל. חוט ישיר עובר בין כיפת ברזל לחרבות ברזל. סיבה ותוצאה. מי שמתגונן בדרך מחוכמת מול טילים - מטפל רק בסימפטומים ולא בשורש המחלה, ובסוף נופל בפשיטה ברברית של כלי נשק פשוטים ואופנועים מקרטעים.

אילו היו נהרגים לנו 20 אזרחים בכל מתקפת טילים - היינו בוכים, אבל לא היינו מאפשרים למפלצת חמאסטן לחיות לצידנו במשך 20 שנה. לא היינו מתרגלים לטיפות של קסאמים, גם לא לגשם, ובטח לא היינו מוצאים את עצמנו טובעים במבול. היינו חוזרים הרבה קודם אל חרבות הברזל הפשוטות - אלה שתוקפות את האויב, ולא מגוננות על הקורבן. האמריקנים הבטיחו לנו מימון לעוד כיפות ברזל. אם חפצי חיים אנו, עלינו לדחות בנימוס את העזרה ולמלא את אסמינו בטילי מתקפה.

גם הממ"דים אינם פתרון, מפני שהתגוננות כשיטה מצילה חיים באופן נקודתי, אך לא מאפשרת לנו לראות נכוחה את הסיפור השלם. השבוע דנה ועדת הפנים בכנסת בהצעה של חבר הכנסת ארז מלול להגדלת שטח הממ"ד ב־3 מ"ר, עבור שירותים ומקלחת. הצעה מטופשת, שרק תעלה את יוקר הדירות. הצעה שמעבירה מסר איום לאזרחי ישראל, שלפיו לנצח לא נזכה לביטחון. שנגזר עלינו, על בנינו ונכדינו, להתבצר ימים ארוכים בתוך גוש בטון מזוין.התגוננות לא יכולה להיות שיטה, ואמצעים

טכנולוגיים מחוכמים לא יכולים להחליף את האדם ואת עוז רוחו. אם 75 שנה אחרי שצבא הגנה לישראל נוסד מצאנו את עצמנו במלחמת עצמאות שנייה - הגיע הזמן לשנות את שמו של צה"ל. לא עוד צבא הגנה לישראל, כי אם צבא הביטחון לישראל. עם שינוי השם, יש לקוות שתשתנה גם המהות.