גיבורי ישראל: בתוך התופת התגלתה רוחם של האזרחים והלוחמים

תפסו פיקוד

לאחר שקצינים בכירים נפלו בזה אחר זה, הקימו רון פביאן ויובל דואק, קצינים בסיירת נח"ל, חמ"ל מאולתר באחד היישובים וממנו ניהלו בקור רוח את הכוחות • "הכוונתי מסוק קרב שירה במחבלים במוצב סופה, וכוח של שייטת 13 שחילץ משם חיילים"

מאות המחבלים שחדרו מבעד לפרצות בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה הפתיעו את לוחמי סיירת נח"ל לחלוטין. הלוחמים במוצב סופה ניסו להשיב אש אך היו מעטים מדי, ועשרות מהם נהרגו או נפצעו. המחבלים שעטו קדימה לעבר הקיבוצים ניר יצחק, סופה, חולית ופרי גן, טובחים ללא הבחנה. לוחמי כיתות הכוננות הגיבורים עמדו מולם והצליחו בחלק מהמקרים לבלום אותם או לפחות לצמצם את ממדי הרצח הנורא, מגינים בגופם ובנפשם על התושבים.

סרן יובל דואק, מפקדת הפלס"ם - פלוגת תומכי הלחימה של סיירת נח"ל - יצאה בדהרה מביתה ברגע שקיבלה את הדיווח הראשון על הזוועה שמתחוללת, לבושה בבגדים אזרחיים וחמושה באקדח בלבד. "ראיתי הרבה אנשים שנהרגו מרקטות ומיריות, כל הכביש היה מלא בדם. כמעט הגעתי למוצב סופה, ואז נתקלתי בכמות גדולה של מחבלים על אופנועים. יריתי לעברם חצי מחסנית, והצלחתי כנראה להרוג שניים. הבנתי שמסוכן מדי להיות בגזרה ולכן החלטתי לנוע אחורה".

ב־7:10 קיבל רס"ן רון פביאן, קצין האג"ם של סיירת נח"ל, את שיחת הטלפון מיובל שבישרה על הדרמה, ויצא לנסיעה של שעתיים בדרך דרומה. בסביבות 8:30 שוחח עם מפקד היחידה, סא"ל יהונתן צור ז"ל, שהורה לו להגיע לגזרה, זמן קצר בלבד לפני שנהרג בהיתקלות עם מחבלים. בעוד הוא עושה את דרכו למקום, ניסתה יובל להתקשר למפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, אך הוא לא ענה, מאחר שנהרג בהיתקלות עם מחבל בסמוך לכרם שלום. גם קצינים אחרים שאליהם ניסו להתקשר כבר לא היו בין החיים.

יובל: "ראיתי הרבה הרוגים, כל הכביש היה מלא בדם. כמעט הגעתי למוצב סופה ואז נתקלתי בכמות גדולה של מחבלים על אופנועים. יריתי לעברם חצי מחסנית, והצלחתי כנראה להרוג שניים. הבנתי שמסוכן מדי להיות בגזרה ולכן החלטתי לנוע אחורה"

"התקשרתי ליובל ואמרתי שאני מגיע ליחידה, והיא אמרה 'תקשיב, נשארנו אני ואתה'", משחזר רון. "באותו הרגע קיבלתי החלטה שלא להגיע לכרם שלום. הבנתי שכל מי שמנסה להגיע לשם, מת בדרך. בימים האחרונים זו הדילמה היחידה שמטרידה אותי - אם הייתי צריך ללכת. האינסטינקט הבסיסי שלי היה לרדת לשטח ולהילחם, אבל המוח מבין שמישהו היה חייב לתכלל את האירוע הזה. עוד קנה אחד מול מחבל לא תורם אם כולם מתים, וצריך לנהל את הקרב".

סיוע אווירי בהזמנה פרטית

אירוע שבו שרשרת הפיקוד כולה קרסה התרחש ככל הנראה בפעם האחרונה רק בקרב על מחנה נפח במלחמת יום כיפור, אך רון ויובל התעשתו במהירות והבינו כי מקרים חריגים דורשים פתרונות חריגים. השניים דהרו לביתו של בן זוגה של יובל, מפקד פלוגה בגבעתי, במושב שכן בעוטף עזה, השתלטו עליו בברכת הוריו ופתחו חמ"ל פיקוד לניהול הקרב, כשבפועל מפקד רון על סיירת נח"ל שספגה אבידות קשות.

"הבנו שמפקד היחידה נהרג, וכך גם מפקד חטיבת הנח"ל. גם קצינים נוספים שניסינו ליצור איתם קשר נפלו", מספרת יובל, "הבנו שכל השרשרת הפיקודית של היחידה נהרגה והחלטנו לתפוס אחריות על מה שקורה. כינסנו את כל היחידה בבית של החבר שלי והתחלנו לנהל מלחמה מהחמ"ל שהקמנו, הרבה לפני שצה"ל הבין בכלל שמדובר במצב חירום".

"במזל היתה לי מפה קטנה בכיס, וכך ניהלנו את הלחימה", משחזר רון. "כל כוח שנצור עם מחבלים מדבר איתי, ואני עולה מול הבור בקריה ומכווין מסוקי קרב. הצלחנו כך לחסל 22 מחבלים, מה שמנע כיבוש של שני מוצבים מבודדים. הפעלנו מעבר משגרה לחירום עוד לפני שהצבא הבין שזה מה שצריך לעשות. אנשים הגיעו אלינו דרך צאלים באמצעות רכבים פרטיים ואוטובוסים אזרחיים.
"מוצב סופה, למשל, נכבש, אבל היה לנו כוח שהתבצר במטבח. הכוונתי לשם מסוק קרב שירה במחבלים וכוח של שייטת 13 שחילץ אותם. אז אמנם המוצב נכבש, אבל עצרנו מסע הרג של כל הלוחמים. ערכנו תחקירים של מצלמות הגו־פרו של המחבלים. בכל פעם שהם נתקלו באש כבדה מדי - הם נסוגו".

בשל הכאוס הרב נאלץ רון להשתמש בשיטות חריגות, בלשון המעטה, כדי לשנע כוחות לקרב. "התקשרתי לחבר בחיל האוויר וביקשתי ממנו להרים מסוקים. בצה"ל עוד לא הבינו את הבלאגן, ולכן סיפקו לנו כוח גדול. קיבלנו עשרה מסוקים להעברת לוחמים. הכוונו את המסוקים לשטח חקלאי מחוץ לבית וכך, בתוך שעה וחצי, הצלחנו להעביר כמעט מאה לוחמים לקיבוץ כרם שלום, כשאני במסוק האחרון. כמות הלוחמים בלמה באופן משמעותי את ניסיונות הכיבוש של המחבלים".
יובל אומרת כי ההחלטה להקים חמ"ל ביתי ומאולתר הצילה לא מעט לוחמים, אף שהדבר היה לא פשוט בזמן אמת, מכיוון שהוא דרש מהם לא להסתער מייד אלא לבנות כוח ולהגיע באופן מסודר יותר. "ידעתי שאם אני פותחת חמ"ל אחורי זה אומר שעוד אנשים ייהרגו, אבל המשמעות היתה או שעשרה ייהרגו - או שכל היחידה תימחק. לא היה אף אחד חוץ מאיתנו שניהל את הלחימה באזור הזה. זו היתה אחת ההחלטות הנכונות ביותר שקיבלנו - לא לצאת להתקפה בלי לחשוב אלא לעשות את זה בצורה מסודרת".

מרימים ראש וממשיכים קדימה

החמ"ל שהקימו השניים הציל חיים. אמנם גם בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה ביצעו המחבלים טבח, והתושבים בקיבוצים מלאים טענות מוצדקות על צה"ל שלא הצליח להציל את חיי תושביהם, אך סיפורם של יובל ורון מבהיר כי קצינים זוטרים הצליחו לקום מתוך ההריסות, להתגבר על מות הקצינים הבכירים, להתעשת ולצאת למתקפה.

השניים ממשיכים גם היום לנהל את הלחימה יחד עם מפקדיהם ולוחמיהם. חרף האבידות הקשות, ההרוגים והפצועים הרבים, הם נחושים לנצח בקרב. "אני אאמין שעשינו את מה שעשינו כשנסיים, אני לא מתעסקת ולא חושבת על זה עכשיו", מבהירה יובל. "כן, הופתענו ויהיה זמן לדון בכל זה, אבל אנחנו מסתכלים קדימה, מרימים את הראש וממשיכים. אני לא חושבת על מה שהיה, על ההרוגים, אלא על השאלה איך ממשיכים ומנצחים את המערכה הזו".

"לא ישברו אותנו"

בתוך הכאוס בחמ"ל בנחל עוז, כשהמחבלים יורים ומפוצצים מטענים, הפגינה הקמב"צית אילן אלחרר גבורה ותושייה וחילצה שבעה חיילים • מייד עם שחרורה מביה"ח חזרה אל הגדוד: "משמעות הקיום שלי היא המדינה, אפילו שאני ילדה בת 20"

בבוקר יום שלישי השבוע, מייד עם שחרורה מבית החולים, התעקשה סגן אילן אלחרר (20), קמב"צית גדוד 13 של גולני, לחזור לבסיס בנחל עוז שממנו פונתה בשבת אחר הצהריים, לאחר שעות של לחימה הרואית. "מבחינתי אין אופציה אחרת", אמרה, "אני חייבת לחזור לגדוד ולהמשיך להילחם בשביל מי שלא שרד, בשביל תושבי הדרום שצריכים אותנו, בשביל המדינה. זה לא הזמן לראות רק את עצמי".

אלחרר ניהלה בגבורה את החמ"ל בנחל עוז ברגעים הקשים וחילצה שבעה לוחמים. "ב־5 וחצי בבוקר כל הצוות נפגש להערכת מצב", היא משחזרת, "חצי גדוד היה בחופשת חג בבית, כולל המג"ד. בכל בוקר עושים הערכת מצב של 24 השעות האחרונות בגזרה, ולא היה דיווח על משהו חריג בהתנהלות האויב. אפילו הפרות הסדר של ימי שישי לא חזרו על עצמן, היינו ערוכים והכל היה שקט". בעשרה ל־6 היא חזרה למיטה לישון, לנצל היטב את המנוחה שמתאפשרת בשבת. אלא שהפעם זו היתה שבת שונה.

"ב־6 התחילו בומים מטורפים שלא שמעתי מעולם. הרגשתי שמשהו רע קורה, שזה משהו גדול יותר מעוד הפגזה", מספרת אלחרר, שעלתה מייד על מדי בי"ת, רצה יחפה החוצה והתחילה להכניס חיילים למיגונית. היא ניסתה להגיע לחמ"ל, כשרקטה נחתה לידה ואילצה אותה לשוב למיגונית לכמה שניות ובחזרה לחמ"ל, המרוחק 500 מטר משם. "תוך כדי ריצה אני שומעת ירי צלפים ועוד לא מבינה מה קורה".

מרוב מחבלים אי אפשר לספור

החמ"ל הוא מבנה גדול המורכב מחדר חמ"ל לגדוד ועוד אחד לתצפיתניות, ובין שני החדרים נמצאת העמדה של אלחרר, שממנה היא מנהלת את המבצעים. "אני רואה את התצפיתניות צורחות, בוכות ומצביעות על המסכים. מאות אנשים חצו את הגדר, והן איבדו את הספירה. דבר ראשון אני משקיטה את כולן ומבטיחה להם שלא משנה מה - הכל יהיה בסדר. אחרי כמה שניות של הרגעות אנחנו מדווחות ומנסות לספור את המחבלים ומאבדות את הספירה שוב ושוב. ואז הם צלפו במצלמות ולא ראינו כלום.

"אמרתי לכולם, 'אולי הם בחוץ ויהרגו אותנו, אבל עדיף לצאת ולא להישרף'. יצאתי למסדרון, הכל מחניק ואפוף עשן, נזכרתי שיש תא שירותים שאין עליו סורגים. בדרך נס ומבעד לעשן מצאתי את ידית החלון, שברתי את הזכוכית וקרעתי את הרשת"

"נתתי הנחיה להעלות כל טנק לעמדה שלו ולהתחיל לתקוף ולחסל אותם וביקשתי סיוע אווירי, ולאחר מכן בדקתי איפה כל מ"פ נמצא. אני שולחת אחד לכפר עזה ואחד לנחל עוז. אחרי חמש דקות חשבנו שאנחנו בשליטה, ואז נכנס הנהג של הקצין שהיה בבסיס ודיווח שהוא קיבל כדור בראש".

אלחרר קיבצה את כל 20 החיילים לחמ"ל ונעזרה בשאר הקצינים שהיו איתה. "תפסו אותנו במצב שאתה לא יודע לאיזה מוצב ללכת, ועכשיו אין לי מפקד בשטח וכל המ"פים בגזרה שלהם. המטרה הראשונה היתה לייצר שגרה בתוך הבלאגן כשרק אני שם. מתקשרים אלי קצינים, רבש"צים, מדווחים 'נגמרה לי התחמושת', 'הטנק לא זמין'. אני שלושה חודשים בתפקיד, כחלק מהכרת הגזרה אני מכירה את התושבים אישית. היה לי הכי חשוב להגן עליהם, וזה היה קשה כי אף אחד לא היה פנוי. עצרתי, נשמתי וקיבלתי החלטה שכל הטנקים ייכנסו למוצבים לירות ולדרוס מחבלים כי הירי לא עזר. בתוך כמה דקות שמעתי טנקים בנחל עוז. ביקשתי להעלות מסוקי קרב ולהפציץ".

איך קרה שהתצפיתניות לא ראו את המחבלים?
"טווח המצלמות שלנו הוא קצר יחסית, והם התארגנו אל מעבר לקו הזה ורצו במסות. כמה זמן לוקח לעבור מרחק כזה? לא משהו שהתצפיתנית יכולה למנוע. הם פגעו בגדר בהמון חלקים, נכנסו בהמון מקומות ובכמויות אדירות".

עם התקדמות הקרב עמדה אילן בקשר ישיר עם החטיבה ועם מסוקי הקרב שהקפיצה, שנתנו לה מידע מלמעלה על מה שקורה למטה, תוך שהיא מרגיעה חלק מהחיילות. "בחוץ הסתובבו המון מחבלים. שמענו אותם קוראים 'אללה הוא אכבר', צורחים אחד על השני, יורים אר.פי.ג'י ושרים. זירת קרב הזויה. אני מחליטה להכניס את כל 20 החיילים למשרד קטן שניתן לנעול אותו, גשש וקצין יוצאים החוצה לנהל קרב יריות וחוזרים מהר פנימה. המחבלים יורים על דלת החמ"ל וזורקים רימונים. איבדנו תמונת מצב. שמענו את המחבלים מכל מקום. ביקשתי עזרה של יחידות מיוחדות, אבל לא היה את מי לשלוח כי בדרך היו היתקלויות, וזה עיכב את הכוחות, ומעבר לכך - הכי חשוב היה לשלוח אותם ליישובים, ובצדק".

"האובדן מדרבן אותנו"

כל החיילים הדחוקים בחדר הקטן הזיעו, השעה היתה כבר 12:30 כששמעו את המחבלים מטפסים על קירות החמ"ל ומנסים להפציץ אותו, בשעה שמטוסי קרב של צה"ל חגים מעליהם. "אמרתי לעצמי, 'אני יוצאת מפה חיה'. הרגשתי שיהיה בסדר ושאנחנו נינצל. אני שומעת אותם בחוץ מניחים מטען שמפוצץ את החמ"ל ואנחנו במשרד הנעול. אני מרגישה את החום בוער ואת העשן, ואומרת לכולם, 'אולי הם בחוץ ויהרגו אותנו, אבל עדיף לצאת ולא להישרף'. יצאתי למסדרון, הכל היה מחניק ואפוף עשן, נזכרתי שיש תא אחד של שירותים שאין עליו סורגים. בדרך נס ומבעד לעשן מצאתי את הידית של החלון, שברתי את הזכוכית וקרעתי את הרשת. נשמתי שלוש שניות, התאפסתי, חיכיתי שלא אשמע יריות וסגן הקמ"ן הקפיץ אותי מעבר לחלון.

"נָחַתִּי בין החמ"ל לבטונדות על החצץ, אחריי הצליחו לצאת עוד שישה חיילים, כל אחד עזר לשני כי החלון היה מאוד צר. היו עלינו שני נשקים, העמדתי שני לוחמים משני הצדדים לחפות עלינו ואני ועוד ארבעה חיילים רצנו לשיחים ליד מבנה חמ"ל ישן שהיה נעול. הירי והצרחות נמשכו. התקשרתי למג"ד, ביקשתי שיצילו אותנו ושלחתי מיקום לטלפון של מישהו בשם אבינועם, שנתן לי המג"ד. אני גולנצ'יקית בנשמה (בת לאב לוחם בגולני). אמרתי לקצינים שלי 'אנחנו גנים של כומתה חומה, לא ישברו אותנו בקלות. אנחנו צריכים להיות באחדות וננצח עד הסוף'".

במהלך ההמתנה שמרה קבוצת החיילים על אחד הקצינים שהיה במצב של עילפון והשגחנו שיהיה ערני. אילן: "שעתיים אני על הקו עם אבינועם, שקיבל את המשימה להציל אותנו. בכל פעם הוא כמעט מגיע, אבל נכנס לעוד היתקלות בדרך ולעוד אחת. אחרי שעתיים הוא הגיע".

13 החיילים שלא הצליחו להימלט מהחמ"ל נפלו בקרב. "קשה כי לאט־לאט מבינים מה איבדנו", אומרת אילן, "אבל זה מדרבן אותנו לפעול חזק. הגדוד לא מפסיק לעבוד. זו אווירה שמשלבת אחדות ומשימתיות מטורפת, עם צער על מי שלא פה. אבל כמו שאמר המג"ד שלי: לא משנה כמה קשה - לא נישבר לעולם. אני רוצה להגיד לכל האזרחים, אנחנו שומרים עליכם. משמעות הקיום שלי היא בשביל המדינה. בשביל העם הזה, אפילו שאני ילדה בת 20. תהיו חזקים ונעבור את זה ביחד".

בלדה לאחות

מיכל אלון, אחות במקצועה, הגיעה עם משפחתה בשמחת תורה לשמח את החיילים בבסיס זיקים • כשהכדורים שורקים סביבה, לאחר שספגה שלושה כדורים מטווח קצר, הדריכה את הלוחמים הצעירים כיצד לטפל בחבריהם הפצועים, ובכך הצילה את חייהם

את סיפורי הגבורה שידעה מדינת ישראל בשבוע האחרון אפשר ללקט ולכרוך לספר עב כרס. אנשים ונשים מן השורה, שברגע אחד התגייסו כדי להושיט יד, להציל חיים במחיר סיכון חייהם. אחד מהסיפורים הוא זה של מיכל אלון, אם לשמונה, אחות אונקולוגית במקצועה, שטיפלה בפצועים תחת אש ונפצעה בעצמה. אישה אחת, סיפור אחד מבין אלפים.

"נסענו לשבת לבסיס זיקים, כל המשפחה", מספרת מיכל, תושבת כוכב השחר, "יש לנו שמונה ילדים, הגדולה חיילת והקטן בן שנה וחצי. מדי פעם אנחנו עושים שבתות וחגים בבסיסי צה"ל כדי לעשות קידוש ולשמח את החיילים, לשחרר את הרבנים הצבאיים להיות בשבתות גם בבית. זה משהו שאנחנו עושים בהתנדבות. אחרי ההקפות של שמחת תורה וסעודת ליל שבת תכננו את ההקפות למחר והלכנו לישון. ישנו כל המשפחה יחד בחדר עם מיטות קומתיים. ב־6 בבוקר היה צבע אדום. חשבנו שהמבנה ממוגן, אז לא יצאנו מהחדר. פתאום נכנסה חיילת מאוד חמודה ושאלה: 'מה אתם עושים? לא ממוגן פה'. לקחו אותנו למיגונית של הבנים. חשבו שזה עניין של כמה שעות עד שיירגע, והרגשנו בסך הכל מוגנים. שמענו יריות, אבל חשבנו שהן לעבר הגדר. בשלב מסוים אמרו שיש חיילת בשם נועה, שנפלה ונפצעה בראש. אמרתי שאני אחות ויצאתי לטפל בה. בשלב הזה לא ידעתי שיש מחבלים בחוץ, חשבתי שזה רק פצמ"רים".

"הילדים נתנו לי כוח"

כשהגיעה מיכל אל החיילת, גילתה שלא נפלה אלא נורתה בראש וספגה פגיעת ראש קשה מאוד. מיכל הצליחה, יחד עם חיילים נוספים, להשכיב את נועה על מיטת טיפול והחלה להעניק לה טיפול רפואי. "פתאום, חייל שעמד בפתח של החדר חטף כדור בראש ומייד נפל ומת, כמו בסרטים", היא מתארת בקול רועד וחלש, "סליחה שאני ככה מתרגשת, קשה לחזור לרגעים האלה. זה חייל מתוק שישב לידנו בסעודה ערב קודם וממש התחברנו אליו. רצתי אליו וראיתי שאין כבר מה לעזור לו, ואז ראיתי עוד חייל בפתח החדר. הסתכלתי עליו, זה נראה לי מוזר כי הוא היה מבוגר יחסית. לא הספקתי להבין מה קורה, והמחבל הזה ירה בי מקרוב שלושה כדורים - אחד בחזה, אחד בבטן ואחד ריסק לי את המרפק. הוא ירה גם בחייל נוסף שהיה בחדר, ובמזל לא ירה גם בנועה הפצועה, כי חשב שהיא כבר מתה".

"פתאום חייל שעמד בפתח של החדר חטף כדור בראש ומייד נפל ומת, כמו בסרטים. זה חייל מתוק שישב לידנו בסעודה ערב קודם וממש התחברנו אליו. רצתי אליו, וראיתי שאין כבר מה לעזור לו"

המחבל חוסל ומיכל החלה לטפל בעצמה. היא הורידה את מטפחת הראש ושמה לעצמה חוסם עורקים, ואחר כך הצליחה לצאת מהחדר ובכוחות אחרונים להגיע אל המיגונית. "בעלי המסכן, שממש לא מסוגל לראות שריטה, נאלץ לטפל בי. הוא היה גיבור. לחץ לי על הבטן ועל החזה, והחיילים החמודים הורידו חולצות ועשו עוד חסימת עורקים ביד לפי ההדרכה שלי. הדימום קצת נעצר. ואז הכניסו למיגונית עוד חייל בשם ש' שנפצע ברגל. החיילים, שרובם היו ממש טירונים צעירים, לא ידעו איך לשים לו חוסם עורקים והוא דימם חזק מאוד. אני נשארתי כל הזמן בהכרה, אז הצלחתי להסביר להם לאט־לאט איך לשים את החוסם עורקים והם הצליחו, וכך ש' ניצל.

"בשלב מסוים ביקשתי שישימו מחיצה בין הפצועים לבין הילדים, כדי שלא ייחשפו למראה הקשה. שמו את המחיצה, אבל אז הילדים דאגו לי יותר, אז נתנו להם להתקרב והם כל הזמן עודדו אותי. זה נתן לי הרבה כוח".

הזמן עבר, לפחות שעתיים וחצי, ומיכל אמרה לבעלה שחייבים לפנות אותה כי היא ממשיכה לאבד דם. "מד"א לא הצליח להגיע. בסוף אמבולנס צבאי הצליח להגיע ופינו אותי ואת החייל שנפצע ברגל לביה"ח ברזילי. אחר כך פינו גם את הילדים. במזל הם יצאו בשלום. הבנתי שלתוך המיגונית של הבנות זרקו רימון. נורא ואיום. בברזילי, שפועל כבית חולים ממיין, עשו לי טיפול ראשוני ואז שלחו אותנו לביה"ח הלל יפה בחדרה. חיכה לנו שם צוות של 15 רופאים, שכל כך רצו לסייע בטיפול בפצועים מהדרום. הם טיפלו בנו מדהים. הכניסו אותי לחדר ניתוח, ניתחו את היד. יש כנראה פגיעה עצבית ואני אצטרך לעבור עוד ניתוח, אבל אני מאמינה שעם פיזיותרפיה אצליח להחזיר את היד לתפקוד. כדור אחד מפלג הגוף העליון לא הצליחו להוציא".

תודה אישית מהורי החייל

מייד כשהתאוששה מעט, החלה מיכל לנסות להבין מה עלה בגורל נועה החיילת שנפצעה בראשה ומה שלומו של ש' החייל שנפצע ברגלו. לגבי נועה עברו יומיים עד שהגיע המידע על כך שלמרבה המזל, היא הצליחה לשרוד וכעת היא מונשמת ומורדמת. לגבי ש' נאמר לה כי הוא מאושפז בקומה שתחתיה. אחר הצהריים יעל, אחותה התאומה של מיכל, שדומה לה כשתי טיפות מים וגם היא אחות במקצועה, הוציאה אותה עם מיטת בית החולים להתאוורר בגינה. שם חיכתה לה הפתעה - ש' והוריו, שהתרגשו לפגוש את האישה שהודות לתושייתה ניצלו חיי בנם.

מתוך רצון להיטיב

כל מהותם של משה ואליעד אוחיון היתה מאבק על האחדות והאהבה בעם ישראל - וזה היה מעשה הגבורה שלהם עוד בחייהם • השניים נמצאו מוטלים זה ליד זה בשבת באופקים, אב ובן שזינקו משגרת חייהם בבוקר שמחת תורה אל חזית הלחימה

בהודעת הווטסאפ האחרונה ששלח משה אוחיון ז"ל לחבריו הרבים בערב חג שמחת תורה, כתב: "מטרת המפגשים - חשיפה לתפיסות, לדעות ולידע מתוך רצון להיטיב".

יש מסורת אצל חכמי זן במזרח להתמקד מכל קצות חייך ועברך, ורגע לפני שהנשמה והגוף נפרדים לדרכם השונה, לכתוב שיר קצר אך גדול מהחיים. שיר מוות מחיים מלאי התבוננות ותובנה, שיר שיתמצת הכל עבור אלו שנשארו מאחור. בדיעבד, ניתן לקרוא את שירת חייו של משה אוחיון כצוואה רוחנית בהודעה האחרונה ששלח אוחיון לחבריו - "מתוך רצון להיטיב".

בדרכו הייחודית הזמין אוחיון את כלל מכריו, וגם את אלו שלא, לבוא וללמוד אצלו בסוכה בליל הושענא רבה. לא במקרה זה קרה. לאיש היה לב אוהב ישראל וראש תאב למידה, חוכמה, בינה ודעת. אוחיון אהב ללמוד ולדבר עם כל עם ישראל, ואירועי יום כיפור האחרון היו קשים לו במיוחד: "טוב חברים, החלטתי לאתגר אותנו קצת. לאחר מחשבה עם רב הגרעין התורני החלטנו השנה על ערב לימוד אחר. השיעורים יועברו בצמד - דתי/ה חילוני/ה, גבר/אישה, מרכז/פריפריה (ואיך שאני שונאאא את החלוקות האלה)". מי שהכיר אותו אישית, ידע בדיוק באיזה טון נאמרו הדברים בסוגריים - הצחוק שלו היה אחד מסימני ההיכר הגדולים של אוחיון, איש שאהב את החיים והתענג על הזמן שניתן לו כדי ללמוד בהם ולשמוח בהם.

סרבן התבכיינות והתקרבנות

בתפקידו האחרון כיהן אוחיון כמנהל "929" - מיזם שביקש והצליח להנחיל הרגל יומי של קריאת פרק מהתנ"ך ולמידה שלו בחברותא. כאיש אופקים בזהותו ובמהותו, גוייס למיזם על ידי הרב בני לאו, שספד לו כך: "משה זה מהות הטוב שיש לנו. סרבן קִטלוג מגזרי ופוליטי. סרבן התבייכנות והתקרבנות. רק חיפוש אינסופי למענה לשאלה 'מה עוד אפשר לעשות'. חתרן בלתי נלאה למגע עם השטח, שם נמצאים החיים עצמם, שם נמצא העם. שם תהיה גם אתה.

"גייסתי אותו ל־929 כדי להניע את המהלך הזה אל תוככי השטח. למדתי עם הזמן שהתפקיד שלי הוא בעיקר לא לעמוד בדרכו. לשחרר ולראות איך הוא מניע את כל הצוות לעשייה ללא גבולות.

במקום לברוח מבית הכנסת הביתה, אוחיון הפך לאחד משורת גיבורי העל שנוצרו באזור הזה בן־לילה. גיבורים שבמקום להתחבא ולהתפלל שיעבור זעם - יצאו והלכו להתמודד עם הסכנה הכי קשה שאי־פעם נפלה על חיינו כאן, באזור הזה

השגרה היתה רק נקודת הפתיחה ליום שלו. רק הבסיס לפעולות שנדרשות ללא גבול במהלך החיים.
"בכל יום נולדה יוזמה חדשה, עוד ועוד חתירה למימוש היעד הזה - מפגשים ועוד מפגשים ועוד. כשהחל המשבר העמוק בשנה האחרונה, הוביל משה את 929 למרכז הפעילות של הידברות בכל הרמות. המיזם האחרון שהוביל היה ליצירת מאות סוכות של שיח שלום בכל רחבי הארץ. את הסוכה האחרונה עשה אצלו ואצל שרית רעייתו באופקים".

שום חלק בביוגרפיה וברקורד העשייה של אוחיון (בן 50 במותו, נשוי ואב לארבעה) לא היה אמור להוביל אותו לקום ולעזוב את שמחת התורה לשמע היריות הראשונות באופקים, לקחת את בנו בכורו אליעד, איש חינוך בעצמו, ולצאת עם אקדחו האישי אל מול פני הסכנות העצומות ששטפו את רחובות עירו.

להילחם על הנס

חייל הוא גיבור מעצם תפקידו, אנשי ביטחון בהווה ובעבר הם גיבורים מקצועיים. עשרות סרטי הוליווד וסדרות נטפליקס הפכו את הגבורה למקצוע מהסרטים. נדמה שרק אנשים בעלי כישורים מיוחדים יכולים להיות גיבורים. לא פלא שעולם הדמיון שלנו מוצף בשנים האחרונות בגיבורי על, עם שלל תכונות שלוקחות את הגבורה אל מעבר לחוקי הטבע. דווקא בשל כל אלו, אוחיון הוא אחד משורת הגיבורים הגדולים ביותר של תחילת המלחמה הנוכחית. את אוחיון היה יותר הגיוני ללהק לסרט קומי, או לדרמה על עיר קטנה, איש שמצליח לגדול בה ולגדל אותה. שום דבר ממסלולי חייו לא היה אמור להוביל אותו למעשה שעשה - ועדיין, אוחיון עשה אותו.

במקום לברוח מבית הכנסת הביתה, אוחיון הפך לאחד משורת גיבורי העל שנוצרו באזור הזה בן־לילה. גיבורים שבמקום להתחבא ולהתפלל שיעבור זעם - יצאו והלכו להתמודד עם הסכנה הכי קשה שאי־פעם נפלה על חיינו כאן, באזור הזה, בארץ הזאת. גיבורים שזה לא היה מתפקידם לשמור על הביטחון, ויצאו להביא ביטחון למשפחותיהם.

אוחיון ובנו יצאו אל מול האויב שחדר לאופקים עם ידיעה שזה לא תפקידם, עם ההבנה שזה כנגד הסיכויים, עם ההערכה שהם מתמודדים מול כוחות חזקים מהם בהרבה, ועדיין - נועדו השניים, ויחד הלכו להילחם. בימים שבהם החדשות מבקשות את סיפור גיבורי העל, אל תשכחו גם את מעשי הגבורה ה"שגרתיים" כמו אלו של משה ואליעד, שיצאו באוטו המשפחתי עם אקדח להגנה אישית כדי להציל את מה שניתן, לנסות לשמר את הנס של מדינת ישראל. מדינה שמורכבת מאנשים כמו אוחיון.

יעברו שעות רבות בטרם יימצאו גופות השניים מוטלות זו ליד זו, אב ובן שזינקו משגרת חייהם בבוקר שמחת תורה לחזית הלחימה. מה קרה בשעות האחרונות של חייהם עוד יתברר ויתבהר בימים הבאים. אך לא סיפור מותם הוא שיצר את גבורת חייהם. חייהם של משה ואליעד הם הגבורה האמיתית.

המשמעות שאוחיון ובנו יצקו במעשיהם לאורך חיים שלמים של עשייה חינוכית וחברתית מחויבת, היא־היא מעשה הגבורה האמיתי של הישראליות, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי בבחירה של השניים לצאת החוצה ולהתמודד, לא להישאר בפנים. מעשה גבורה של אדם הכובש את יצרו לשים את טובתו במקום הראשון והיחיד בחייו, ובמקום זה לנסות לנצח את הפחד מפני המוות, רק "מתוך רצון להיטיב". זו מהות הגבורה הישראלית.

מחלקה של שלושה חברים

י' חגג במסיבת הטבע, וכשהחל ירי הטילים מיהר אל בית חברו בבארי • בכניסה לקיבוץ ראה את הרבש"ץ ירוי עם שלושה כדורים בראש בתוך רכבו ההפוך. במקום לברוח הוא לקח ממנו את הנשק - והסתער פנימה כדי להילחם לצד שני חבריו • יחד הם חיסלו מחבלים רבים והצילו חיים

סמל י' משרת בימים כתיקונם ביחידה קרבית מובחרת. בשבוע שעבר, לאחר תקופה ארוכה שבה לא יצא לביתו, ביקש "רגילה" כדי להיות עם חבריו במסיבה הגדולה בנובה. הוא ועוד שלושה מחבריו ליחידה הגיעו למסיבה ורקדו, השתחררו, נשמו אוויר אחר. כבר כשהתחיל ירי הטילים המאסיבי, הבין י' במהירות מה מתרחש והחליט לעזוב את המקום מייד.

הוא התקשר אל אביו, הודיע לו שיש בלאגן אבל הרגיע שלא ידאג. האב הציע לו לחזור לתל אביב, אך אחד החברים של י', תושב בארי שחגג איתו במסיבה, התקשר אליו ואמר לו שימהר אליו לביתו לתפוס שם מחסה.

"כבר בכניסה לקיבוץ הם נתקלו במחבלים וברכב של הרבש"ץ הפוך, כאשר הוא עצמו ירוי בשלושה כדורים בראשו", מספר גיל, אביו של י', "הבן שלי לקח את הנשק של הרבש"ץ והתקדם יחד עם מכר נוסף שלו בזהירות אל בית החבר מהקיבוץ. כשהגיעו עלו כולם על מדים כדי שלא יהיה ירי דו־צדדי, ולמזלם לחברם, שגם הוא חייל בסדיר, היו כמה סטים בבית. הם לקחו איתם כלי נשק, גם כאלו שמצאו בשטח, מילאו מחסניות ומיהרו להצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ".

מי שהתקרב לבית - חטף

למרבה הזוועה, אנשי כיתת הכוננות בבארי נפלו בזה אחר זה, וי' נותר להילחם לצד שני חבריו. שלושה גיבורים מול מאות מחבלים חמושים וצמאי דם, שטובחים בברבריות בקיבוץ שלם. לאט־לאט הם הבינו שלא מדובר בשלושה או ארבעה מחבלים שחדרו ליישוב כפי שחשבו בהתחלה, אלא במאות שבאו במטרה אחת: להשמיד, להרוג, למחוק כל זכר.

תחילה נכנסו לבית שהיו בו מחבלים עם שבויים ישראלים. אחרי קרב קצר השתלטו שלושת הצעירים על הבית והורידו את האזרחים לממ"ד. לאחר מכן יצאו י' וחבריו בחזרה לשטח הקיבוץ וספגו אש כבדה. הם המשיכו לעבור בין הבתים, לנסות לאתר תושבים נוספים שאפשר להציל.

"הילדים שלנו נלחמו בידיים כמעט חשופות מול מאות צמאי דם ארורים. הם יכלו להתחבא, להציל את עצמם, אבל נכנסו לתוך התופת על מנת להציל חיים. אלו סיפורי גבורה שייכנסו לספרי ההיסטוריה של העם היהודי"

הם לקחו קלצ'ניקוב מאחד המחבלים שחיסלו, וי' שלח את אחד מחבריו לתפוס עמדה על גג אחד הבתים - צעד מושכל במהלך הלחימה מעוררת ההשראה שלהם מול צמאי הדם הברבריים, שהוכיח את עצמו כמציל חיים. אותו חבר חיסל בירי מהגג מספר מחבלים והמשיך לפטרל מהנקודה הגבוהה שבה היה, כדי לקדם בירי כל מחבל שמתקרב לבית.

שני החברים הנותרים נשארו בתוך הבית כדי לשמור על האנשים הרבים שהתקבצו בו מבוהלים וחרדים. "אני יודע שהם הצליחו לחסל במהלך שעות הקרב הארוכות והבלתי נגמרות מחבלים רבים שהתקרבו לבית כדי לטבוח באנשים ולהצית אותו על יושביו", אומר האב, "ככה הם פעלו באומץ לב ובגבורה במשך שעות ארוכות, עד שלפתע זיהו חיילים ישראלים בשטח.

"הבן שלי זיהה שמדובר בלוחמי שלד"ג, ובשל היכרות אישית עימו יצר קשר עם מפקד היחידה וכיוון את הכוחות אל עבר הבית. כשהגיעו הלוחמים לדירה, צעק להם בני שזה הבית ושהם חיילים כדי למנוע ירי לעברם. הם הצטרפו לכוח שלד"ג, נלחמו עד סוף האירוע וניצחו".

הבן לא סיפר על הזוועות

על העובדה שבמשך שעות היו בנו וחבריו בין היחידים שעמדו מול המחבלים, אומר גיל: "רבים שואלים איפה היה הצבא, כיצד ייתכן שבמשך זמן רב כל כך לא הגיעו כוחות ואנשים נשארו חסרי אונים ומענה. צריך להבין - הטבח הברברי התרחש ב־22 נקודות בו בזמן. כשהבן שלי וחבריו הבינו את הזוועה שמתחוללת מול עיניהם - הם התקשרו לנחל עוז להזעיק כוחות, אבל היה טבח גם שם, בבסיס. כולם נשחטו במיטותיהם.

"יחידת שלד"ג הגיעה במהירות במסוק, אבל רבים מחייליה נפלו בקרב כי המחבלים החמאסניקים הניחו להם מארב קטלני שקטל רבים מהם. נהרגו חיילים מהיחידות הכי טובות בצבא - שלד"ג, יהל"ם, סיירת מטכ"ל, גולני. עד 10 בלילה לא הצליחו להשיג שליטה מוחלטת על מה שקורה בקיבוץ. עד אז, כאמור - הבן שלי וחבריו נלחמו כמו אריות.

"למזלם הטוב של בני ושל חבריו, המחבלים - המפלצות צמאות הדם - היו גם טיפשים. הם לא עצרו לבדוק מאיזה גג קוצרים אותם ומי הורג את אנשיהם שמתקרבים אל הבית. הם לא באו לכבוש, אלא התפזרו בין הבתים כדי לשחוט כמה שיותר אנשים".

כמה אנשים הבן שלך וחבריו הצילו?
"לפי הכמות הבלתי נתפסת של אנשים שהתקשרו להודות לו - מדובר בהרבה מאוד חיים שניצלו הודות לגבורה שהפגינו בני וחבריו. הבן שלי לא רצה לספר אילו זוועות הוא ראה שם, אבל אבא של חברה שלו בכיר בשב"כ. הוא גם היה איתו בטלפון תוך כדי התופת. רק אותו הבן שלי שיתף בזוועות שלא ניתן לתאר. שחטו שם משפחות בדרכים מאוד אכזריות.

"הילדים שלנו נלחמו כמו אריות בידיים כמעט חשופות מול מאות צמאי דם ארורים. הם יכלו לברוח, להתחבא, להציל את עצמם, אבל נכנסו לתוך התופת כדי להציל חיים. אלו סיפורי גבורה שייכנסו לספרי ההיסטוריה של העם היהודי. כבר ביום ראשון הבן שלי התייצב בחזרה במוצב שבו הוא משרת. אין לנו ארץ אחרת".

בעקבות האירועים לגיל יש ביקורת קשה ביותר על ההנהגה, שאפשרה את ההפתעה הכואבת שנחתה על ישראל בבוקרו של 7 באוקטובר: "אני מקווה ומייחל שיסלקו את הממשלה הזו כמה שיותר מהר, שיהיה מישהו שנוכל לסמוך עליו בשעות קשות כל כך. לא מגיע לממשלה הזו עם כמו שלנו. חיים בינינו גיבורים אמיתיים. מגיע להם לחיות במדינה עם שלטון ראוי".

"או שנמות, או שהם יברחו"

פריגן הוא היישוב היחיד שבו לא נרצח אף אזרח למרות חדירת מחבלים אליו • מי שדאגו לכך היו אנשי כיתת הכוננות של מושב שלומית הסמוך, שמיהרו לסייע לשכניהם ואחרי קרב ממושך הניסו את הפולשים מהרצועה • במהלך הקרבות ביישוב וסביבו איבדה כיתת הכוננות ארבעה לוחמים

היישוב הקהילתי־דתי שלומית שבעוטף עזה הוקם לפני 12 שנה על ידי בוגרי המכינה הקדם־צבאית בעצמונה. יישוב צעיר, 80 משפחות, ממוצע הגילים הוא 35. רוב הגברים בו בוגרי יחידות קרביות, ולכן כיתת הכוננות, מראשיתה, היתה מתוקתקת כמו יחידת עילית.

בשבת בבוקר, אחרי מטח הטילים הכבד שנחת מרצועת עזה, יצא מביתו יוני ורנר, חבר מזכירות היישוב ואיש צוות צח"י, כדי לבדוק שכולם בסדר. "איך שפתחתי את הדלת חטפתי ענן של אבק שריפה לפנים, כאילו אני במטווח סגור", הוא מספר. "שמעתי רעש של ירי אוטומטי והראש ישר הלך לכיוון חדירת מחבלים, אבל חשבתי שמדובר במשהו נקודתי. בטח נכנסו למוצב, ליישוב, יבואו אנשי הימ"מ או לוחמי סיירת מטכ"ל ויגמרו את האירוע. אף אחד לא תיאר לעצמו שיהיה פה כמו בווייטנאם".

כבר כשהתאספה כיתת הכוננות להתארגנות ראשונית, התקבלה במכשיר הקשר של הרבש"ץ בני משולם ידיעה שבמושב פריגן הסמוך מסתובבים מחבלים.

פריגן, הנמצא במרחק של חמש דקות נסיעה משלומית, הוקם בתחילת שנות ה־80 על ידי מפוני חבל ימית. בין שני היישובים שוררים יחסים חבריים, בחג פורים מחליפים משלוחי מנות. שכנים טובים. היה ברור לאנשי כיתת הכוננות של שלומית שהם יוצאים לסייע.

חלק נשארו לשמור על הבית, וארבעה נסעו להילחם במושב השכן. היו משוכנעים שמדובר בעזרה של כמה דקות עד שהצבא יגיע, כי הוא בטח יגיע.

תחושה כמו במוצב המזח

איך שנכנסו בשער היישוב ראו אנשי שלומית את רכבו של רבש"ץ פריגן מגיע, מחורר כולו מירי. הרבש"ץ הצביע על סוף הרחוב, אמר שהמחבלים מתמקמים שם והצטרף אל הכוח משלומית. אף אחד מלוחמי כיתת הכוננות לא תיאר אז שאותם חמושים, רכובים על אופנועים, עברו בקיבוצים ובמוצב הצבאי הסמוך וירו בכל מה שהיה בדרכם. "היו שם בערך שמונה עד 12 מחבלים עם מטולי אר.פי.ג'י, רימונים, כוח אש של פלוגה", מספר ורנר, "כמות אש הזויה".

יוני ורנר: "שמעתי ירי אוטומטי והראש ישר הלך לכיוון חדירת מחבלים, אבל חשבתי שמדובר במשהו נקודתי. בטח נכנסו למוצב, ליישוב, יבואו אנשי הימ"מ או לוחמי סיירת מטכ"ל ויגמרו את האירוע. אף אחד לא תיאר לעצמו שיהיה פה כמו בווייטנאם"

מאוחר יותר התברר שהמחבלים כשלו בפריצת ממ"ד באחד מבתי היישוב ואז עברו לבית הסמוך, שלמרבה המזל היה מהבודדים במושב שהיה ריק מדייריו. שם הצליח להדביק אותם כוח החלוץ מכיתת הכוננות של שלומית.

התפתח קרב יריות מטווח קצר. בועז בירן ועוז ששון נפגעו מהאש הכבדה והודיעו ברשת הקשר לחבריהם "אנחנו פצועים, חוטפים חזק, תבואו מהר".

עוד ועוד אנשים מכיתת הכוננות של שלומית יצאו ליישוב השכן כדי להילחם בכוח הפולש, בעוד ביישוב עצמו לא הפסיקו להזרים ללוחמים תחמושת וסיוע. "היתה הבנה שצריך לרתק את המחבלים עד שנמות, או שהם יברחו, או שצה"ל יגיע", אומר ורנר. אף אחד מלוחמי כיתת הכוננות לא תיאר אז שאותם חמושים, רכובים על אופנועים, עשו כבר דרך רצחנית כשעברו בקיבוצים ובמוצב הצבאי הסמוך, ירו בכל מה שהיה בדרכם.

איש כיתת הכוננות, בכור סוויד, היה באותו זמן במושב שובה, הסמוך לנתיבות, ועשה את החג אצל הוריה של אשתו. כשהבין ברשת שחבריו נפגעו בקרב, לא חשב פעמיים ועשה את הדרך לפריגן כדי לסייע בלחימה. ליד צומת מגן הוא נקלע למארב קטלני של אנשי חמאס ונורה למוות.

האש בפריגן לא פסקה לדקה. אביעד כהן וראובן שישפורטיש נפגעו מהירי ונהרגו במקום. ורנר: "שניהם היו אנשים מדהימים, לוחמי־על. אביעד היה חבר בלב ובנפש, שכן דלת מול דלת. הוא נקבר בכ"ה בתשרי, יום ההולדת ה־40 שלי. היו לנו הרבה תוכניות לאותו אירוע, אבל במקומן מצאתי את עצמי מספיד אותו בבית העלמין".

במשך שעה החזיקו לוחמי שלומית את מחבלי חמאס בתוך הבית. בשלב כלשהו כנראה הבינו הפולשים שהכוח מולם אולי לא גדול, אבל בהחלט איכותי, ולכן עלו על אופנועיהם ונמלטו.

"פריגן הוא היישוב היחיד שחדרו אליו מחבלים, ואזרחים לא נרצחו", מדגיש ורנר, "כיתת הכוננות שלנו מנעה במשך שעה טבח. לא היה דבר שימנע מהמחבלים לעשות את מה שעשו בכפר עזה ובבארי חוץ מאנשי שלומית. זו לא הפרזה".

"תגידו עלי קדיש"

הקרב הסתיים, אבל הצבא עדיין לא נראה בשטח. מלבד שני הרוגים בשטחי המושב, היו לאנשי שלומית גם ארבעה פצועים בקרב. אחד מהם, בועז בירן, הוגדר במצב אנוש כשפונה לעמדת הסיוע הרפואי שהוקמה במושב נווה, הסמוך לשלומית.

"היו שם שני רופאים והצלת חיים מטורפת", מספר ורנר, "בועז, מכיתת הכוננות, הוא פרמדיק קרבי. הוא הסביר להם מה קורה לו ואמר 'אני יודע מה הפציעה שלי, ויודע שאין פינוי ואני הולך למות. תגידו עלי קדיש ווידוי'. לא יודע איך, אבל אחרי 50 דקות של מאבק, משום מקום, נחת מסוק יסעור ופינה את הפצועים. בועז יצא מכלל סכנה".

היישוב שלומית איבד ארבעה חברים: אביעד כהן, ראובן שישפורטיש, בכור סוויד ורס"ן אוריאל ביבי, שנהרג כשהיה בדרכו לחבור ליחידתו. את ורנר, נשוי ואב לשבעה, תפסתי בשטחי הכינוס בצפון. עם כל הכאב, יש כעת מצב חירום, ואם צריך, הוא יילחם. "זה קשוח", הודה כששוחחנו, "אני קצת מתנהל כמו זומבי, מנסה לעזור מרחוק, אבל חייב להתמקד במשימה שיש".

כשהמלחמה תסתיים, תחזרו להתגורר בשלומית?
"מדובר בארבע אלמנות וב־15 יתומים, כולם מאותו רחוב. חד־משמעית נחזור, לפחות 95 אחוזים מאיתנו. אני לא שופט אף אחד, כי בסוף תחושת הביטחון ביישובי הספר היא קריטית. אתה מבין שאתה משלם מחיר, וכולם בעוטף ידעו שיום אחד תהיה חדירת מחבלים, אבל גם היו משוכנעים שיהיה לה מענה".