דרך המשי מתעוררת: אוזבקיסטן נחושה להפוך לדבר הגדול הבא

שמש לוהטת קיבלה את פנינו בתחנת הרכבת של בוכרה. ניכר היה שהגענו לעיר הרבה פחות מודרנית מטשקנט, שלא לדבר על תל אביב. בתים נמוכים, אדמת חול צהובה ואווירה שמזכירה את ישראל בשנות ה־70. עם עמיתיי לקבוצה נכנסתי למזנון קטן כדי לקנות משקה קר, אך המזגנים לא פעלו. גם המקררים והשקעים לא. התברר כי ישנן הפסקות חשמל יזומות באזור בשל העומסים.

התיישבנו, לא רכשנו דבר, והמתנו במקום. לבעלי הבית לא הפריע שקבוצה זרה פלשה להם לנכס לזמן ממושך. הכנסת אורחים, התברר, היא ערך מוביל פה. ובכלל, אם יש דבר שלמדתי בשבוע באוזבקיסטן, הוא שאפשר לבטוח במקומיים.

איפוק וכבוד רב מאפיינים את היחס פה לזרים. אוזבקיסטן היא אחת המדינות הבטוחות בעולם על פי כל המדדים הבינלאומיים. אפשר ללכת פה בסמטאות חשוכות באמצע הלילה - בדקתי - ולא יאונה לך כל רע. גם לנשים לא.

בתום המתנה בת כחצי שעה הגיעו המכוניות. כולן לבנות, מסוג שברולט, כמו 80 אחוזים מכלי הרכב במדינה. תיכף נגיע לסיבה. העמסנו את עצמנו ואת הציוד, ואז התחילה נסיעה שכאילו נלקחה מסרט פעולה אמריקני.

נכנסים לרכב, שולחים יד לחגורת הבטיחות, והיא איננה. על כריות אוויר אין מה לדבר. חוקי התנועה, איך נגיד, הם בגדר המלצה. איתותים, מרחק בטיחות והישארות בנתיב הנסיעה, הם מושגים שאינם קיימים. בטח שאין מובילאיי או עזרים אחרים. המהירות מטורפת. דוושת הגז קבוע ברצפה, אלא אם כן ממש אי אפשר.

איש לא רדף אחרינו וגם לא מיהרנו, אבל שלושת הנהגים שלנו התחרו ביניהם מי יגיע ראשון ליעד. ולא רק הם. רוב המכוניות דהרו בכבישים - אם כך אפשר לכנות את רצועות האספלט על שלל המהמורות, הבורות והסדקים, המתוחות לאורך ולרוחב המחוז המדברי. הנהגים חוצים זה את זה, ואת הנתיבים, נדחסים ונדחפים פגוש בפגוש. בצמתים, בכיכרות וברמזורים, הנהג הישראלי נראה לידם כמופת של נימוסים.

אך הפלא ופלא, לאורך מאות ק"מ של נסיעה באוזבקיסטן, בניגוד משווע לארץ, אפילו תאונה אחת לא ראיתי. גם לא שפשופים בפח או מכות בפגוש. בצד הנהיגה הפרועה, היושבים מאחורי ההגה קוראים היטב זה את זה ואת מפת התנועה, ושומרים על זהירות בדרכם.

הסיפור היהודי

חבריי למסע היו כמה עיתונאים מקומיים ונציגים אחרים, שבאו ללמוד על תעשיית הטקסטיל של אוזבקיסטן. כך עבר עלינו היום בין מפעל למפעל, ובין מתפרה למרכז אריגה. היה מעניין. אך עם כל הכבוד לענף, שהולך ותופס מקום מרכזי בכלכלה המקומית, זר שמגיע לטשקנט נשבה במחזות אחרים לגמרי.

בסופו של היום הבוער והמתיש הגיע הדבר האמיתי. מתוך המדבר והאבק, הבתים הנמוכים והפשטות, ההזנחה והמיושנות, צצה לפתע פנינה זוהרת מן העבר. ברגע אחד הכבישים הפכו איכותיים, הרחובות נקיים והמבנים מהודרים. פתאום נזרקנו אחורה אל פאר בן 1,000 שנים. הגענו אל בוכרה העתיקה.

שום תיאור מילולי לא יוכל להעביר את האווירה הקסומה השורה על הרובע ההיסטורי של בוכרה. מבנים עשויים אבן בז' מדברית, נושנה ומשומרת, מקושטים במרקם צבעים ייחודי. רובם משמשים מדרסות, חלקם מסגדים, שסגנון הבנייה שלהם מתון ומשתלב בנוף. כאן, שלא כמו במזרח התיכון, הצריחים, אם הם קיימים, רחבים ונמוכים ולא מנקרים את השמיים. גוון המרצפות זהה לבתים, וכמובן קשתות, סמטאות נסתרות, קירות רחבים, ותחושה אותנטית של חזרה בזמן, מאות שנים אחורה.

סביב בריכת "דיוון בהג'י" (שפתי האל, בתרגום מקומי), מתקבצים זוגות כדי לצלם את תמונות החתונה. פסלי גמלים ומושבי מסעדות משובצים מסביב. שלוש מדרגות יורדות אל הבריכה שהיתה נווה מדבר מרכזי על דרך המשי, בעת העתיקה. אף שמימיה ירוקים, היא והעצים שסביבה הם מקור מבורך לצנן את הגוף הלוהט ממסע מפרך ביום בוער. אפשר ממש לראות את הסוחרים, העושים את דרכם מאירופה לסין ובחזרה, נחים פה.

אני סובב ברחובות הצרים, גומע את מראות השוק הצבעוני של "בוכרה היפה", כפי שכינה אותה פעם חיים חפר. רק כאשר נמצאים פה מבינים על מה דיבר המשורר.

על קו הזינוק

גם ההיסטוריה היהודית פה עשירה. על פי המסורת המקומית, יהודים חיו כאן לפחות מהמאה ה־6 לספירה. "ועכשיו אספר לך את סיפורו של בית הכנסת", אומרת שירין יעקובוב, רכזת התרבות של הקהילה הזעירה. "הבריכה שראית היתה בבעלות אישה יהודייה שחיה פה. בערך בשנת 1500 האמיר רצה להקים מבנה סביב הבריכה, וביקש את רשותה לעשות זאת. אך לה היה תנאי. עד אז, היהודים היו מתפללים באותה מדרסה עם המוסלמים. היא דרשה שבמקביל לבניית המבנה ליד הבריכה, יוקם בית כנסת נפרד ליהודים. כך נעשה ומאז בית הכנסת פה".

אנחנו ניגשים לארון הקודש. נשיא הקהילה איננו, ולפיכך אשתו פותחת עבורי את ארון הקודש ונענית לבקשתי לראות את ספרי התורה. הם ובית הכנסת כה עתיקים, עד שהפכו לסמל בינלאומי. את קירותיו מעטרות לא רק תמונות של רבני בוכרה, אלא גם של מנהיגים אמריקנים שביקרו פה במשך השנים, כמו הילארי קלינטון ומדלן אולברייט.

"נשארו בבוכרה מעט מאוד יהודים", מספרת יעקובוב, בעברית מתובלת באנגלית. המורשת היהודית־בוכרית זורמת בעורקיה, אך היא מתגעגעת למשפחתה שבארץ. "כמעט כל הקהילה (שמנתה כ־200,000 איש - א"כ) עזבה בעלייה הגדולה של שנות ה־90. היהודים הבוכרים מאוד מחוברים זה לזה. ברגע שאחד הלך, עוד אחד הלך אחריו, וכך הלאה עד שכולם עזבו. אני נשארתי בגלל חותני, שהוא נשיא הקהילה ורצה לשמר את בית הכנסת ולדאוג לרכוש של הקהילה וגם שלו עצמו. יש לו פה נכסים. אבל אני מקווה שגם אנחנו נעלה בקרוב. בינתיים אנחנו שומרים על המקום וגם מחזיקים בית ספר ופעילויות נוספות", אומרת יעקובוב.

הלילה יורד והוא עומד להיות קצר מאוד. המלווים עדכנו אותנו כי בשלוש לפנות בוקר נצא ברכבת לסמרקנד, שאינה רחוקה במיוחד. לא ברור למה חותכים את הלילה, אבל זו הזדמנות לספר מהי בכלל אוזבקיסטן, המדינה שישראלים רבים לא מכירים.

"עבור רבים מהישראלים, בין אזרבייג'ן לסין יש חור שחור, וזה ממש לא המצב. זו מדינה מרתקת", אומרת בהומור שגרירת ישראל בטשקנט, זהבית בן הלל. כוונתה לכך שאת סין לא צריך להציג ושאזרבייג'ן, אחת משכנותיה של אוזבקיסטן, מקיימת קשרים הדוקים עם ישראל.

בימי הסיור שלי באוזבקיסטן, הנשיא יצחק הרצוג ערך ביקור ממלכתי בבאקו, וכמה חודשים לפניו היה שם שר החוץ אלי כהן, והם לא היחידים. אבל לכאן, לאוזבקיסטן, מנהיגים ישראלים אינם מגיעים, ואולי הגיעה השעה שיעשו זאת.

"לעיתים יש נטייה לראות את כל ה'סטניות' כמקשה אחת, אבל האמת היא שכל אחת מהן הלכה לכיוון מעט שונה מאז קבלת העצמאות. כמו שאר מדינות מרכז אסיה (קזחסטן, טג׳יקיסטן, קירגיסטן וטורקמניסטן), גם אוזבקיסטן קיבלה עצמאות ב־1991, עם התפרקות בריה"מ. בפברואר 1992 ישראל הכירה בה ומאז יש יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ישראלים יכולים לבקר באוזבקיסטן ללא אשרה עד 30 יום וכדאי מאוד לבוא. זו מדינה יפהפייה שתפרוץ קדימה בעשורים הקרובים, ויש הרבה מה לראות בה, כולל מורשת יהודית עשירה, ארכיטקטורה מפוארת, שווקים מרהיבים ואוכל מצוין", מוסיפה בן הלל.

עוד היא מציינת כי "זו המדינה המאוכלסת ביותר במרכז אסיה. היא מתחילה להתבלט כמובילה במרחב, וישראל מכירה בכך. מתוכננים ביקורי בכירים הדדיים ואנחנו מקווים לראות את הקשרים בין המדינות מתחזקים ומתעצמים".

הדבר הראשון שיש לדעת הוא שזו המדינה היחידה בעולם, שכדי להגיע לים, תושביה צריכים לחצות שתי מדינות שכנות. יתירה מכך, בכל כיוון, לפחות אחת המדינות בעייתית. כלומר, בדרום ממוקמות אפגניסטן, ולאחריה איראן או פקיסטן - שתי הראשונות לא בדיוק המקום הראשון לעשות בו בנוחות עסקים בינלאומיים. בצפון ובמערב, אחרי שעוברים את קזחסטן, מגיעים לרוסיה או לאוקראינה, שאין צורך להכביר מילים על מצבן. וכך גם בכיוונים הנוספים (אגב, גם לוקסמבורג מרוחקת שתי מדינות מכל חוף, אבל תודו שזה לא אותו דבר).

לכן, עוד לפני שמסיימים להגיד אוזבקיסטן, מבינים שתנאי הפתיחה שלה בתחרות הכלכלית העולמית קשים למדי. ויש עוד מאפיינים ייחודיים למדינה, שכמעט אינה קיימת על המכ"ם של הישראלים. 60 אחוזים מהתושבים בני פחות מ־30. היא מורכבת מ־130 עממים שונים, ערב רב מכוון של הסובייטים בין בוכרים, טג'יקים, קזחים, אוקראינים, רוסים, סינים ואחרים תחת מטרייה מדינתית אחת, שאין להם לא שפה ולא היסטוריה משותפים. אלה אתגרים של ממש.

חצי דמוקרטיה

בשנים האחרונות, מאז מות השליט הראשון אסלאם קרימוב ב־2016, אוזבקיסטן עוברת תהליכים זהירים של היפתחות לעולם. מי שמוביל אותם הוא הנשיא הנוכחי, שבקט מיראזייב, שרק לאחרונה "נבחר" שוב "בבחירות בזק", ברוב מזערי של 87 אחוזים.

בעיניים מערביות מדובר כמובן בבדיחה על דמוקרטיה. אך במבט מקומי, ובוודאי בהתחשב באתגרים הרבים שהמדינה מתמודדת עימם, המגמה חיובית, לעבר יותר חירויות לאזרח ולפרט. כך למשל, החוקה החדשה שאושרה לאחרונה, שמה את האדם במרכז ולא את המדינה, כך שהיא תשרת אותו ולא להפך.

הרפורמות שמובילים מיראזייב וממשלותיו נוגעות לכל תחומי החיים באוזבקיסטן. עבודת הילדים בכפייה שהיתה נפוצה מאוד, נפסקה על פי דרישות בינלאומיות חוזרות ונשנות. במקום שיקטפו כותנה בשדות, שודרגה עבורם מערכת החינוך, כולל פתיחת אוניברסיטאות ובתי ספר לאנגלית. כל תלמיד נדרש ללמוד על בוריה שפה זרה אחת לפחות.

ההנהגה רוצה להצליח במדדים הבינלאומיים כולל ספורט. ב־2024 תארח אוזבקיסטן את אליפות העולם בכדורגל אולמות של פיפ"א. הצלחתה של נבחרת הנוער האוזבקית במונדיאליטו, שהתמודדה בשמינית הגמר מול ישראל, לא באה בהפתעה. השלטונות מטפחים את הענף, ומשוכנעים שעתיד הכדורגל האוזבקי עוד לפניו.

לגמרי במקרה, ביקורי שלי במדינה נפל ביום של המשחק מול ישראל. אף שרצו כמובן בניצחון נבחרתם, מארחיי איחלו בנדיבות ניצחון לשני הצדדים.

"אני רואה בזה משחק חברוּת. מובן שכולם רוצים לעלות לשלב הבא. אני מאחל הצלחה לשתי הקבוצות, אך אני אוזבקי ומקווה שהנבחרת שלנו תנצח", אמר לי סגן שר החוץ של אוזבקיסטן, פאזילוב גאייראט גאנייביץ'. אגב, עם כל הכבוד לכדורגל - ענף הספורט מספר אחת פה, מלבד משחקים מסורתיים, הוא איגרוף.

במישור המדיני, מיראזייב פתר בשיטתיות את כל סכסוכי הגבול שהיו לארצו עם שכנותיה, והיו הרבה. על מנת להתרכז בפיתוח הפנימי הוא מנסה "להיות בסדר עם כולם", ולמען האמת גם די מצליח. יש לו שכנים לא מאוד קלים, בכללם פוטין, האיראנים והטאליבן. מהאחרונים הוא חושש במיוחד, שכן 96 אחוזים מהאוכלוסייה הם מוסלמים, שאמונתם דוכאה ביד ברזל בידי השלטון הקומוניסטי וממשיכו קרימוב.

מיראזייב, לעומתו, רוצה כאמור להעניק יותר חירות לתושבים, אך יודע שאם ישחרר את החבל יותר מדי, ההקצנה הדתית שמוטטה את אפגניסטן תשטוף עד מהרה את ארצו. כבר היו פה ושם פיגועים של טרור מוסלמי, כולל נגד שגרירות ישראל ב־2005.

לכן ניתן חופש דת, אך מוגבל. ויש יותר חירויות לאזרחים, אך הן רחוקות מלהיות מלאות. ומתקיימות בחירות חופשיות, אך מיראזייב היה המועמד היחיד בהן. זאת לעומת הקודמות, שבהן היו לו שלושה מתחרים, שאחד מהם הודיע כי לא יבחר בעצמו אלא במיראזייב.

ברוח זו, אין אופוזיציה ממשית באוזבקיסטן, אין ביקורת של הפרלמנט על הממשלה וגם חופש עיתונות לא קיים. לפני כמה שנים הממשלה אפילו סגרה את ווטסאפ בגלל תכנים קיצוניים שעברו בו, ומאז, אגב, התקשורת פה נעשית דרך טלגרם. תקשורת האינטרנט חופשית. אבל מי שמרים את הראש יותר מדי, יקבל דפיקה בדלת מהרשויות.

שברולט לכל פועל

מעמדן של הנשים במגמת שיפור ומיראזייב מינה כמה מהן לתפקידי מפתח. אחת מהן היא השגרירה־אישה היחידה, פֵרוזה מחמדובה, שמשרתת מכל המקומות בעולם דווקא בישראל. בממסד האוזבקי פֵרוזה מוכרת ונחשבת לסמל כמי שהקריבה את חייה הפרטיים למען האומה, כיוון שלא הקימה משפחה.

כן, ברירת המחדל עבור נשים פה היא "לדאוג להקמת דור העתיד ולגידולו". זה עניין תרבותי־מסורתי, יותר מאשר דתי, מסבירות לי המקומיות.

באמצעות ביטול המסים, הממשלה מעודדת רכישת מכוניות חשמליות. מאידך, רכב ממונע אפשר לקנות רק מסוג שברולט, שיש לה פס ייצור בלעדי במדינה. מחיר משפחתית סטנדרטית עומד על 18,000 דולר – לא מעט, אבל גם לא מחיר בלתי אפשרי עבור המקומיים. לכן זהו הדגם היחיד כמעט שיש במדינה. רק עשירים מייבאים מכוניות יקרות אחרות.

המתח הזה שבין חופש להגבלות, בין מותר ואסור, בין היסטוריה לקדמה ובין עבר לעתיד, מורגש היטב כשמסיירים ברחובותיה של טשקנט. טיול רגלי בבירת אוזבקיסטן מבהיר מייד שהעיר בתנופת בנייה.

מסגדים חדשים וגדולים, שחלקם עדיין בתהליכי בנייה, פזורים ברחובות, אך הממשלה עוקבת אחר תוכן הדרשות שנישאות בהם. לצד חנויות ישנות שעליהן שלטים באותיות קיריליות, עומדים מבנים חדשים בעיצוב מערבי עם מותגים בינלאומיים ידועים. כרזות ענק בכל פינה מבשרות על בתי ספר ללימוד אנגלית, ובניגוד למה שאפשר היה לצפות, אין שלטי ענק עם תמונת פניו של הנשיא.

מקטעים במרכז העיר כוללים מסעדות ובתי קפה, שלא היו מביישים עיר אירופית ממוצעת. לאורך שדרות האמיר טימור שחוצות את טשקנט, יש המון חנויות לממכר מזון ומוצרים אחרים. ליד הפסל המנציח את האמיר יש פארק מקסים עם שולחנות פינג פונג לבילוי חופשי ודוכנים מכל המינים והסוגים. רכבת תחתית מודרנית לוקחת את העוברים והשבים לאן שירצו, אף כי כרטיסים לזרים אפשר לקנות רק אצל הקופאית.

הרחוב הגדול הזה מודרני ומטופח, אך אם צועדים כמה צעדים פנימה, אל תוך אזורי המגורים, המראה בחלקו הרבה יותר מיושן ומוזנח. צמחיית פרא שלא נעקרה, תושבים שמגדלים ירקות ליד דלת הבית, ובניינים רבים מהעידן הקומוניסטי שעדיין לא הוחלפו.

הידיעה שאין פשיעה פה במדינה, נותנת לי ביטחון ללכת בסמטאות העיר גם בחשיכה. מי שרוצים להיזרק אל שום־מקום ולחזור, בהחלט ימצאו את מבוקשם באוזבקיסטן. כרגע זה בהחלט מקום לנקות ראש, לשטוף את העיניים ולאתגר את הגוף. בתוך עשור אפשר לשער שהמדינה כבר תהיה הרבה יותר מתועשת.

את הפער בין המדינה העצורה והמאופקת לבין העתיד שאולי יביא איתו יותר חירויות, מרגישים היטב כשמתקרבים למוסד הכי חתרני במדינה, שיש לו גם רקע יהודי. בגדיהם של הנכנסים והיוצאים פה צבעוניים יותר, התספורות נועזות, ועל פניהם חיוכים של חופש שלא ראיתי במקומות אחרים. גם הציורים על הקירות חצופים וכך עוד לפני שנאמרה מילה אחת, האווירה הכללית היא של שחרור.

היהודי המורד

זהו תיאטרון "אילקום" שנוסד עוד ב־1976, קרי בשיא התקופה הקומוניסטית, על ידי מארק וייל, יהודי שהוריו ברחו מאוקראינה לטשקנט בזמן מלחמת העולם השנייה. "אילקום" היה התיאטרון העצמאי הראשון בבריה"מ. בשל ריחוקו ממוסקבה, השלטונות דאז אפשרו לו לפעול בחופשיות יחסית, מה שמשך אליו קהל רב מכל רחבי המעצמה המנוחה. וייל המשיך במסורת העצמאית גם תחת השלטון האוזבקי הדיקטטורי, והתנגש איתו לא אחת.

אך ב־2007 נרצח, ככל הנראה על ידי קיצונים מוסלמים שזעמו על האופן שבו הוצגה דמותו של הנביא מוחמד באחת ההצגות. זו לפחות הגרסה הרשמית של השלטונות. את מקומו בניהול התיאטרון ירש ניקיטה מקרנקו, עיתונאי, יוצר, סופר, מחזאי וגם דמות בולטת באופוזיציה לממשל. "כאן הארמון של הצעירים", הוא אומר.

מקרנקו מרשים. האנגלית שבפיו קולחת. הביטחון העצמי שלו שופע. הוא אמנם חי בטשקנט אבל הראש שלו ברחבי העולם. ניכר שהוא יודע היטב את מקומו, ומבחירה החליט להישאר במדינה ובעיר שמייעדות לו תפקיד חשוב, הגם שבחו"ל יכול היה לכבוש פסגות נוספות. "אנחנו ממשיכים את המסורת של וייל, שהפך את המקום הזה למרכז של מחשבה חופשית, תחת שלטון טוטליטרי. אנחנו עצמאיים ויכולים ליצור ולומר מה שאנחנו רוצים, אבל אני יודע היכן עובר הקו האדום, ולפעמים נוהג בטיפשות וחוצה אותו".

הוא מאשר את חששותיי שהשלטון ניסה כמה פעמים לסגור את התיאטרון, "אך בפעם האחרונה שזה קרה, ב־2020, המונים יצאו לרחובות והיתה מחאה עצומה ברשתות במשך שבוע. כל המשפיענים היו איתנו, והממשלה נסוגה. כל יום אני מקבל איומי מוות, אם ממוסלמים ואם מרוסים לאומנים, ולפעמים אלה אותם אנשים, אבל אנחנו לא נוותר. כולם פה מתנדבים. שיעורי המוזיקה, הבלט, הציור, וכל מה שאתה רואה ושומע מסביבך, נעשים בהתנדבות. המקום הזה הוא התקווה והחיים שלנו", מוסיף ניקיטה.

אף שהוא שואף לחופש ומקדיש לכך את חייו, הוא מפתיע אותי ואומר שאוזבקיסטן לא בשלה לדמוקרטיה. "אצל פוקויאמה למדנו לתמוך בדמוקרטיה, אבל באפגניסטן ראינו שדמוקרטיה יכולה להיחטף על ידי משטר קיצוני". אני מספר לו שכך קרה עם הבחירות ברשות הפלשתינית ב־2006 שהעלו את חמאס, בלי שהסוף לשלטונו נראה באופק. מתברר שהוא מכיר את המקרה, ושיש לו חברים שעלו לארץ, איתם הוא שומר על קשר עד היום.

"צריך לחנך אנשים לדמוקרטיה, ובשלב הזה ליישם אותה רק ברשויות המקומיות. רציתי שהעיקרון הזה ייכלל בחוקה החדשה, אך דעתי לא התקבלה", הוא אומר.

אחת הסיבות לגישתו הסובלנית היא התהליכים החיוביים שהשלטון מעביר את המדינה, גם אם לדעתו הקצב צריך היה להיות גבוה יותר. "אני יכול לבקר בכל מקום בעולם. הבן שלי בן ה־10 יודע אנגלית וצופה בנטפליקס בחופשיות. באביב פתחו לנו לצפייה את CNN ו־BBC. אין מה להשוות בין כל זה לבין תקופת קרימוב, אז ב־9 בערב היה לפעמים מתחיל עוצר בהפתעה".

סיפורי בדים

המאמץ לקחת את המדינה קדימה, אינו רק פוליטי, חינוכי וספורטיבי אלא בראש ובראשונה כלכלי. אוזבקיסטן ירשה מהקומוניסטים תשתית של תעשיית טקסטיל מיושנת. אף שטיב האדמה לא מתאים לגידולי כותנה ופשתן, האוזבקים החליטו לפתח את התחום למרכיב מרכזי בכלכלה שלהם והם כיום בין היצואנים הגדולים בעולם של טקסטיל – אם כי ברובו הגדול לרוסיה.

כמדינה מתפתחת, חקלאות היא עדיין מקור הפרנסה של המונים ולכן השאיפה של הממשלה היא לשדרג את התחום ולהרחיב את מוטות היצוא, בעיקר למערב. לשם כך מתקיים פעמיים בשנה יריד טקסטיל בבירה טשקנט, בהשתתפות מדינות רבות. ביריד שנערך בסוף מאי הוצגו נתונים על חוסר היציבות שעדיין מאפיין את קווי האספקה הבינלאומיים מאז הקורונה.

הטקסטיל הוא גם הקשר לישראל. אילהום חיידרוב, יו"ר מועצת הטקסטיל של אוזבקיסטן (שמימנה את ביקורי – גילוי נאות), אומר כי "בעבר היה לנו שיתוף פעולה עם חברת נטפים והטפטפות שקנינו ממנה. אבל המצב הוא שאצלכם מפיקים פי שלושה כותנה מכל דונם מאשר אצלנו, ואנחנו רוצים ללמוד מכם איך עושים את זה".

חיידרוב מדלג בקלילות בין רוסית, אוזבקית ואנגלית וצריך לומר שהוא משווק היטב את מדינתו. "האיכות שלנו מוכחת. הטקסטיל שלנו בטוח. ב־4 שנים הכפלנו את הייצור ושילשנו את היצוא. לעולם לא תתחרטו שעשיתם צעד באוזבקיסטן", הוא אומר בנונשלנטיות. בחסותו אנו נלקחים למפעלי ענק ומתפרות במחוזות טשקנט, בוכרה וסמרקנד. שטיחים, דשא סינטטי וכמובן בגדים באינסוף צבעים מיוצרים כאן מקצה לקצה, במכונות עצומות ובעלויות נמוכות. פרימוב בוקחאן, מנכ"ל "זאראבשן טקסטיל", מבקש שישה דולר לחולצה, אבל נראה לי שזה רק מחיר פתיחה.

אתגר היצוא העיקרי שלו הוא כאמור העדר מוצא סביר לים. כיום משאיות לוקחות את הסחורה במסע בן אלפי קילומטרים לרוסיה, ומבחינת בוקחאן זו עובדת חיים שלא תשתנה. הממשלה מתכננת רכבת דרך אפגניסטן ופקיסטן שתגיע יום אחד לים הערבי, אך אין לדעת מתי יושלם הפרויקט הסבוך מכל בחינה.

הצרות האלה לא צריכות לעניין כמובן את התייר הישראלי. אם יגיע לפה יוכל ליהנות גם מהמרקם האוריינטלי שמציעה סמרקנד, שכמו בוכרה ממוקמת על דרך המשי העתיקה והוכרה על ידי אונסק"ו כאתר בינלאומי.

כל צבעי הקשת

בכניסה למוזוליאום המרהיב של שושלת טימור, מגיעות נשים מקומיות לבקש ברכה מהאימאם. אמונה תפלה דורשת מהבאים לספור את המדרגות העולות לקברים העתיקים, בכניסתם וביציאתם. אם ספירתך יצאה לא זהה, אזי עין הרע תפגע בך. מי שרוצה שיאמין.

לא רחוק משם נמצאת מדרסת טילה קארי, המהממת ביופייה. אף יוצר מודרני לא יצליח לתכנן ולבנות מרקם כל כך ייחודי של צבעים. ולחשוב, שהמבנים הענקיים האלה היו לא יותר מבתי ספר ומסגדים. כן, אז למדו פה מתמטיקה ואסלאם בעת ובעונה אחת ובמקום אחד.

כיום משמשות הכיתות הנושנות כחנויות מזכרות. גברת כפרית אחת בבגדים מסורתיים, שהציעה מעיל שמצא חן בעיניי, התגלתה כסוחרת ממולחת שגם מבינה יותר אנגלית מכפי שהציגה. היא התעקשה לקבל את התשלום במזומן, ורק כשאיימתי ללכת שלפה פתאום את מגהץ האשראי והוויי־פיי. הקדמה הזו הגיעה לכאן ועוד איך.

היום מסתיים והטיסה הביתה מתקרבת. אנחנו חוזרים לרכבת כדי שזו תיקח אותנו לטשקנט ומשם בטיסה לארץ. אך אז תקלה. ניקוב לא נכון בכרטיס הרכבת שלקח אותי לפנות בוקר מבוכרה לכאן, פסל גם את הכרטיס הבא, מסמרקנד לטשקנט.

אני תקוע בסמרקנד, וברגע אחד הנורמות הנושנות והקשוחות חוזרות. הרכבת תצא בחמש. לעבדוללה־עזיז, המדריך שליווה את הקבוצה, נותרו עשר דקות לרוץ לקנות לי כרטיס חדש. לא, אין אפשרות לרכוש כרטיס דיגיטלי.

הוא שולח את יתר הקבוצה פנימה ויוצא בריצה לעבר דוכן המכירות. אחרי חמש דקות חזר מתנשף בידיים ריקות. הכרטיסים אזלו. הוא מתחנן על נפשו, מסביר לפקחים שאני אורח ממדינה זרה ושאם לא יתנו לי לעבור אאחר לטיסה. הראשון מתרצה. השני נדרש לעוד דקה של שכנוע.

אנחנו נכנסים פנימה ופוצחים בריצה אל הקרון המיועד. אך כאן הפתעה. שתי דקות לחמש, וזקיף שלישי אפילו לא מוכן לשמוע את הבקשה. הוא עסוק בוויכוח עם נוסע אחר עם בעיה דומה. דקה לחמש. עבדוללה־עזיז, שוב מסביר את האירוע, אך גם הפעם ללא הצלחה, והפקח מורה לי להישאר על הרציף. ואז, עשר שניות לתחילת תנועה עבדוללה־עזיז מוסר לי את הכרטיס שלו. "קפוץ למעלה" הוא מנחה אותי, ומוסיף, "אני אשאר פה".

אני נזרק פנימה בסיועו עם המזוודה, התיק ובייגלה שקניתי, המום ממה שקרה. הדלת נסגרת עליי והרכבת מתחילה תנועה. זו אוזבקיסטן, ארץ של הכנסת אורחים.