מכשיר הטלוויזיה בבית הקפה של העיירה שושה פתוח באופן קבוע על ערוץ המוזיקה המקומי, שבמקום להיטי MTV או שירי פופ טורקיים משדר שירי ניצחון ואהבה למולדת. לא צריך להבין את השפה האזרית כדי לקלוט את התוכן. המילה "אזרבייג'ן" שחוזרת שוב ושוב בכל השירים, הדגלים הלאומיים שנישאים אל על בגאון והנופים ההרריים שניבטים מן המרקע, לא משאירים מקום לספק - הערוץ, כמו אזרבייג'ן כולה, חוגג את הכנעת הארמנים המורדים של נגורנו קרבאך ואת החזרת החבל לידיה.
תחושת הניצחון והתרוממות הרוח באזרבייג'ן אופפת בימים אלו כל פינה. היא אמיתית לגמרי, אותנטית ולא מונחתת מלמעלה. גם בית הקפה של שושה, בדרך כלל מקום מנומנם למדי, שרוי באווירה של חג. יושביו המעטים, כולם גברים בגילים שונים, שמחים לחלוק עימי את הרגשות שהם חווים כבר שבועיים, מאז הניצחון על הבדלנים הארמנים. את הרגשות האלה קל לסכם במילה אחת - אופוריה.
המולת הניצחון נקטעת רק לכמה רגעים, כאשר בין שיר לשיר משודרת עוד רשימה של שמות ה"שאהידים", חיילים אזרים שנפלו על הגנת המולדת, ולאחר מכן האווירה החגיגית חוזרת. בגן מטופח מעל באקו הבירה הותקנה "שדרת השאהידים", חלקה גדולה של קברי החיילים האזרים, ובה גם קברו של "השאהיד היהודי", החייל היהודי אלברט אגרונוב שנפל ממש כאן, בקרבות על שושה, בשנת 1992.
סיימור איסמעילוב, המשכיל מבין באי בית הקפה (דוקטור למדעים מדויקים, הוא מציג את עצמו בענווה), מחליט להביא בפניי את הגרסה שלו לקיצור תולדות הסכסוך בין האזרים לארמנים. בראייתו, "הרצחנות הארמנית" היא שורש כל רע, והדבר לא התחיל כעת, וגם לא לפני שלושים שנה, כאשר הארמנים של נגורנו קרבאך בגיבוי הצבא של ארמניה ניצחו במלחמת קרבאך הראשונה וגירשו משושה את כל האזרים.
"הם ביצעו אז את הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות", טוען סיימור בלהט, "התוצאה היתה טיהור אתני במלוא מובן המילה - הכנופיות הארמניות גירשו בכוח הזרוע את האוכלוסייה האזרית הוותיקה של נגורנו קרבאך, ובה גם כל בני משפחתי, והכריזו על החבל ששייך לאזרים מימים ימימה כרפובליקה עצמאית. במקביל, האזרים אולצו לעזוב את ארמניה, שבכך הפכה למדינה חד־לאומית על טוהרת הארמנים".
סיימור מסביר שהארמנים פעלו בשיטה דומה לפני כמאה שנה: "כבר אז הם ניסו לבצע ארמניזציה כפויה של אזורים שלמים שאוכלוסייתם היתה אזרית מוסלמית מאז ומעולם. זה עבד להם כל עוד הם היו חזקים מאיתנו. אבל בזכות הסיוע של טורקיה וישראל, ולאחרונה של ארה"ב, הצלחנו להתחזק ולהשיב את הצדק על כנו".
סיוע ישראלי, אחווה טורקית
האזכור של ישראל לא נועד רק לרצות את המבקר הישראלי של בית הקפה. כל בני שיחי באזרבייג'ן, החל מפקידים רמי דרג בבאקו וכלה בפשוטי העם בכפרים הסמוכים לנגורנו קרבאך, דיברו על המדינה היהודית בחיבה ובהערכה והשתמשו בסופרלטיבים כדי לבטא את תודתם כלפיה. סיימור היה הנחרץ מכולם.
"בלעדי העזרה של ישראל היה קשה מאוד לעמוד מול הסכנות", הכריז בקולי קולות, ומייד עבר ללחש, כאילו ביקש להמתיק סוד, "בזכות כל הדברים שסיפקתם לנו יכולנו לשחרר את נגורנו קרבאך ונוכל להתגונן מפני האיומים והחתרנות של איראן".
אבל עם כל הכבוד לשיתוף הפעולה עם ישראל, עיקר המניות בניצחון הצבאי של אזרבייג'ן שייך לתמיכה של טורקיה בה. הדגלים של טורקיה מתנוססים לצד דגלי אזרבייג'ן בכל רחבי המדינה, ואין זה פלא שהנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן מיהר להתייצב באזרבייג'ן באופן אישי כדי לברך את הנשיא האזרי אילהם אלייב לרגל הניצחון.
כדי לבטא את האחווה, שני הנשיאים מרבים להשמיע את הנוסחה "שתי מדינות, עם אחד", המרמזת שטורקים ואזרים חד הם. הארמנים לקחו את האמירה הזאת צעד אחד קדימה וטענו שיחידות טורקיות שלמות לחמו נגדם במסווה של הצבא האזרי. מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין אותם. הרבה יותר נסבל עבור הארמנים לעכל הפסד למעצמה אזורית כמו טורקיה מאשר לאזרבייג'ן, שאותה הביסו לפני שלושה עשורים.
עם או בלי היחידות הטורקיות, המבצע הצבאי של אזרבייג'ן שהביא להשתלטות על המובלעת הבדלנית של נגורנו קרבאך נמשך פחות מ־24 שעות. הצבא של רפובליקת נגורנו קרבאך (או ארצך, כפי שהארמנים מכנים אותה), שאף מדינה - גם לא ארמניה - לא הכירה בקיומה באופן רשמי, העדיף להיכנע, משום שיחסי הכוחות היו כה ברורים, שהמשך ההתנגדות החמושה לא בא בחשבון. ביממה של קרבות והפגזות נהרגו כ־200 ארמנים, עד שלמנהיגי הבדלנים נפל האסימון.
"פותחים פרק חדש"
לאוכלוסייה הארמנית לקח עוד יום־יומיים להבין מה קרה, ואז החלה יציאת נגורנו קרבאך. רבבות העמיסו את מה שיכלו על מכוניות פרטיות, אוטובוסים ומשאיות ופתחו במסע אל הגבול הארמני. הם העדיפו לעזוב הכל ולהפוך לפליטים, רק לא להישאר תחת השלטון האזרי. הסבל האנושי נראה לכל אורכם של הכבישים אל הגבול, בלי קשר לשאלה מי אשם ומי צודק בסכסוך המדמם.
בשלב הזה אין להגדיר את התופעה אלא כפליטות מרצון. הארמנים אינם מגורשים מבתיהם על ידי הצבא שניצח אותם. הם נוטשים את החבל שראו בו את מולדתם ההיסטורית ללא כפייה. אולי מתוך תסכול, אולי מתוך פחד, אך לא כתוצאה מפעולה מכוונת של אזרבייג'ן.
"תראו את היחס היפה של החיילים שלנו כלפי הארמנים העוזבים", מתעקש סיימור. "הם מרגיעים אותם, מחלקים לילדים צעצועים ועוגיות. אני רואה זאת ונזכר בסיטואציה של בריחה הפוכה, כיצד הארמנים גירשו בזמנו באכזריות נטולת עכבות, בפשעים ובאלימות את כל האזרים מנגורנו קרבאך, וכיצד הם שחטו את בני המיעוט האזרי בארצם. אני גאה להיווכח ולהוכיח לעולם שאנחנו שונים מהם לחלוטין".
סיימור מדייק, לפחות בכל הקשור לאופן המאופק שבו האזרים מטפלים בשיירת הארמנים הנמלטים. אף אחד לא נטפל אליהם, לא מציק ולא מבקש להוסיף השפלה או יחס רע לתחושתם הרעה ממילא. למעשה, אפשר לתאר זאת כך: האזרים עומדים מן הצד. לא דוחקים בארמנים לעזוב, אך כמובן גם לא מנסים לעצור בעדם ובכלל לא מצטערים על היציאה של שנואי נפשם.
שאלתי את החיילים האזרים במחסום האחרון, שהפריד את הארמנים מעתידם החדש מעבר לגבול, איך הם רואים את הזרם האינסופי של האנשים שחולף מול עיניהם, ובמיוחד את הגברים, שרבים מהם ככל הנראה אחזו עד לא מזמן בנשק כנגדם. "אינשאללה, זה נגמר", השיב לי בלי היסוס סגן צעיר וחייך במפגן של נדיבות מנצחים. "אני מניח שכמה מהם אכן נלחמו בנו ואולי אפילו עשו דברים נוראים, אלא שהשבת הריבונות של אזרבייג'ן על כל שטח המדינה, לרבות נגורנו קרבאך, מאפשרת לסיים פרק ישן ולפתוח פרק חדש, טוב יותר לכולם".
שקט נפיץ
האם אוכל לעשות את הדרך ההפוכה, בניגוד לכיוון התנועה של הארמנים, מהמחסום שבמסדרון לצ'ין אל עבר סטפנקרט, בירת נגורנו קרבאך? בעתיד הקרוב בוודאי, עונה הקצין, אבל קודם צריך לוודא שאין שם סכנה. בינתיים התנועה אל נגורנו קרבאך חסומה, משום שלדבריו אזורים רבים בחבל ממוקשים. חלק מן המקומות מוקשו עוד מזמן, כחלק מהמאמץ הארמני להקשות על כניסה אפשרית של הצבא האזרי, ואליהם - כך טוענים החיילים האזרים - נוספו מלכודות מוקשים טריות שהושארו בכוונה על ידי הארמנים העוזבים.
בינתיים האזרים בוחרים שלא לקחת סיכון, מעדיפים להפריז בחשד מאשר להמעיט בו, ומאיימים לפתוח באש על כל מי שלא יישמע להוראות. כדאי לקחת את האזהרה ברצינות. לפחות בשני מקרים חיילים אזרים ירו ברכבים שלא עצרו, ואחר כך התברר שהנוסעים בהם היו חיילי צבא רוסיה מן הכוח לשמירת השלום. הרוסים מנו שישה הרוגים ושתקו.
דברי הסגן הדהדו את העמדה של אזרבייג'ן הרשמית. הדוברים של באקו מדגישים שבני המיעוט הארמני המתגוררים בנגורנו קרבאך מוזמנים להישאר ולהשתלב כשווי זכויות. אם מי מהם רוצה לעזוב, זאת החלטתו האישית, והוא חופשי לממש אותה, מוסיפים הדוברים בקורקטיות, כאשר גם להם ברור שאם יותר ממאה אלף בני אדם עוזבים בבת אחת - זאת כבר הרבה יותר מהחלטה אישית. כך או אחרת, לא ניתן לדרוש מהאזרים יותר. הם נמנעים מלשדר שמחה לאידם של העוזבים, וזה כבר הישג ראוי לציון במונחים של הסכסוך הארמני־אזרי.
רוב רובם של הארמנים עוזבים אמנם באין מפריע, אולם שירותי הביטחון של אזרבייג'ן מצליחים לשלוף מהנהר האנושי הנשפך אל מחסום היציאה לארמניה את מי שמעניין אותם באמת - את ראשי "רפובליקת נגורנו קרבאך" ואת המפקדים של כוחותיה המזוינים. נדיבות המנצחים נגמרת כאשר מדובר במי שעמדו במשך שנים מאחורי המאבק האכזרי של המובלעת הארמנית באזרבייג'ן. בסך הכל כ־300 בכירי החבל נחשבים למבוקשים על ידי האזרים. התובע הראשי של אזרבייג'ן קרא להם להסגיר את עצמם והזהיר שמי שלא יפעל כך - ייעצר.
המעצר הבולט מכולם בוצע ב־27 בספטמבר, עת הצליחו האזרים לשים את ידיהם על רובן ורדניאן, עד לא מזמן ראש הממשלה הכריזמטי של רפובליקת נגורנו קרבאך. בניגוד למנהיגים האחרים של החבל, אשר משתייכים אל החמולות הארמניות הגדולות של האזור, ורדניאן (55) כלל אינו בן המקום, אלא ארמני שהשתקע במוסקבה עוד בתקופה הסובייטית ועשה הון עצום אחרי התפרקות בריה"מ.
בשונה מאוליגרכים אחרים, ורדניאן לא התעסק בגז, נפט, פלדה או מחצבים אחרים. בשנת 1991 הוא השתלב בחברת ההשקעות "דיאלוג טרויקה", והתקדם בה במהירות עד שעמד בראשה. בשנת 2021 המגזין "פורבס" העריך את הונו במיליארד דולר. ב־2022 החליט שעשה מספיק לביתו, מסר את ניהול החברה לשותפיו, ויתר על האזרחות הרוסית שלו ופרש אל נגורנו קרבאך כדי להקדיש את עצמו לבני עמו.
בתור הארוך של הפליטים הארמנים לפני מעבר הגבול, ורדניאן הוא ללא ספק הדמות הפופולרית מכולם, בפער עצום מכל פוליטיקאי או מנהיג אחר. לא שזה קשה כל כך. הפליטים מוכי הצער על ההפסד הצבאי ואובדן הבית, מאוכזבים מכל האחרים - מן המנהיגות המקומית שהבטיחה והכזיבה, מראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן ומנשיאי המעצמות הגדולות בעולם. את פשיניאן מתעבים כאן במיוחד, בתור המכוניות הבלתי נגמר. במקום להילחם באזרבייג'ן ולהגן על נגורנו קרבאך הוא דן עם אלייב בהסכם שלום, חוזרים הפליטים על ההאשמה שמבחינתם אין חמורה ממנה.
מנהיג, נדבן - וקורבן
למעשה, זולת ורדניאן, רק שמו של נשיא צרפת עמנואל מקרון מעורר אצל הארמנים יחס חיובי. בשל המיעוט הארמני הגדול בצרפת והשפעתו הכלכלית והפוליטית, מנהיגי צרפת נוטים באופן מסורתי להעלות את העניין הארמני בזירה הבינלאומית. זה קרה גם הפעם: מקרון דרש מבאקו לעצור את ההשתלטות הצבאית על נגורנו קרבאך ודיבר גבוהה־גבוהה על שמירת הזכויות של המובלעת הארמנית, אך הדיבורים - כמה מפתיע - לא עזרו.
המעצר המתוקשר רק הגביר את האהדה של הארמנים מנגורנו קרבאך כלפי ורדניאן. מעכשיו בעיניהם הוא לא רק הגביר והנדבן, שמממן דרך קבע את צורכי עמו, אלא קורבן. אדם שמוכן לשים את נפשו בכפו ולסכן את חירותו בכלא האזרי. תדמית הגיבור עשויה לעזור לוורדניאן אם בכוונתו להישאר בפעילות ציבורית - אם לא בנגורנו קרבאך, אז לפחות בארמניה.
מטבע הדברים, הרשויות האזריות רואות את התפקיד של ורדניאן באור שונה. הוא הובא לבאקו וצפוי לעמוד לדין באשמת מימון טרור והקמת יחידות מזוינות בלתי חוקיות. מייד אחרי המעצר דאגו האזרים להפיץ צילום של ורדניאן כשידיו כבולות, מוחזק משני צידיו בתנוחה של חוסר אונים ומבוכה. עוד תמונת ניצחון, אחת מני רבות.
לא רק לגבי היחס כלפי מנהיגים שוררת בקרב הארמנים העוזבים תמימות דעים גורפת. הם אינם חלוקים ביניהם גם בהבנה שסיפור נגורנו קרבאך הסתיים. במשך יום שלם שהעברתי בקרב משפחות ארמניות שעמדו לעבור את הגבול לארמניה, חיפשתי שאיפה לנקמה ולסבב עימות נוסף שיחזיר לארמנים את השליטה באזור, ומצאתי רק השלמה מרה עם כך שידם על התחתונה.
"במשך שלוש שנים שחלפו מאז המפלה שלנו במלחמת קרבאך השנייה חיינו על זמן שאול", מודה בפניי א', שלדבריו שירת בצבא של רפובליקת נגורנו קרבאך.
המלחמה הזאת התנהלה בסתיו 2020 במשך 44 ימים והסתיימה בניצחון משמעותי של אזרבייג'ן. האזרים החזירו לעצמם אז כמחצית מנגורנו קרבאך (לרבות העיירה שושה) וקטעו את הרצף הטריטוריאלי בין המחצית שנותרה בידי הבדלנים לבין ארמניה. החבל המורד נותק מהעולם החיצון, והקשר שלו לעורף הארמני הצטמצם למסדרון צר באורך של 6 ק"מ, מסדרון לצ'ין, שהשליטה בו הועברה לכוח לשמירת השלום מטעם רוסיה. באופן אירוני, 120 אלף הארמנים שנותרו בנגורנו קרבאך עוזבים עכשיו את החבל בדיוק דרך מעבר ההרים הזה, שאמור היה להוות עבורם את צינור החמצן לחיים.
באופן אירוני לא פחות, ההסתמכות העיוורת של הארמנים על הרוסים התגלתה כשגיאה אסטרטגית. א' לא בורר מילים, עד שנדמה שעוינותו החדשה כלפי רוסיה משתווה לשנאתו הישנה כלפי אזרבייג'ן: "הרוסים רימו אותנו בערמומיות של נחשים", הוא קובע בפסקנות. "מי ידע שהם יישבו בחיבוק ידיים, בניגוד לכל ההתחייבויות ככוח לשמירת השלום, כאשר אזרבייג'ן תניע את הכוחות?".
יש לו הסברים למכביר להתהפכות של הרוסים, שנחשבו לערבים לשלום הרפובליקה של נגורנו קרבאך, כולם לקוחים מעולמות הקונספירציה: "ברור לגמרי שהאזרים, מלאים בכספי הנפט, מממנים ומשחדים את רוב הצמרת הרוסית. לנו לא היה מה להציב מול נשק השוחד ומול הבוגדנות".
במשך שנים נהנו א' וחבריו לצבא נגורנו קרבאך מנשק רב, שנרכש בדרך לא־דרך או התקבל מהצבא הארמני. מה ייעשה בו עכשיו? מוצא של כבוד שהוצע לבדלנים מאפשר להם למסור את הנשק לכוחות רוסיים, כאלטרנטיבה להשפלה שבמסירת הנשק לצבא אזרבייג'ן המנצח. א' מספר בערגה על עשרות משוריינים ונגמ"שים שהיו תחת ידיו, וכבר הועברו לצבא רוסיה. נוסף עליהם, הצבא של נגורנו קרבאך החזיק במערכות נ"מ, סוללות תותחים ועוד. ויכוח ארוך נסב סביב השאלה אם נגורנו קרבאך נהנתה גם מנוכחות של יחידות סדירות מצבא ארמניה, אלא שהנצחון האזרי הפך אותה ללא רלוונטית.
אם תשאלו את א', עבורו הוויתור על הנשק משפיל באותה מידה, בלי קשר לשאלה מי יקבל אותו. "בקווקז גבר שאין לו נשק אינו גבר", הוא מצטט את האמרה הידועה, ואני מתחיל לחשוד שגם אם לא הסתיר כמה קנים לעת צרה במעמקי הלאדה המרופטת שלו, ישיג אותם במהרה אחרי שיעבור בשלום את המחסום האחרון.
הפריחה שאחרי המלחמה
ל־א' אין מושג מה יעשה כעת, אחרי שיחצה את הגבול לארמניה. חבריו לבריחה משאירים מאחור רכוש, בית וזיכרונות, והוא נוסף על כך מאבד את מקור פרנסתו. השירות הביטחוני שלו סיפק למשפחה משכורת ראויה ביותר בקנה מידה של נגורנו קרבאך, אף שאין לו מקצוע. הוא מוסיף שבארמניה אין לו סיכוי לתפקיד דומה: מאז עליית פשיניאן לשלטון בירוואן, אין הרבה אחדות בין הארמנים שבנגורנו קרבאך לאלה שבארמניה גופא, וקיימים הרבה מתח וחשדנות. אף אחד לא יגייס את א' לשירות במנגנוני הביטחון של ארמניה.
דווקא אשתו של א', שמחזיקה בידה האחת תינוק ובשנייה כמה צרורות, מקרינה אופטימיות מופלאה ומנסה לשתף בה את בעלה. אחרי שיחה קולנית ביניהם בארמנית א' מסביר לי שהאישה משוכנעת שהם צריכים לעזוב לא רק את נגורנו קרבאך אלא את אזור הקווקז בכלל.
"לי יש קרובי משפחה רחוקים בצרפת ובלוס אנג'לס", הוא מפרט בחוסר חשק כמי שעדיין מתלבט בכנות וטרם קיבל החלטה. "אולי באמת הגיע הזמן שניסע אליהם במסגרת איחוד משפחות. המעצמות לא הושיעו את הרפובליקה שלנו, אז שלפחות יקלטו אותנו אליהן". זה נשמע קצת נאיבי, אבל מי יודע? מדינות המערב כבר הוכיחו שדלתותיהן נפתחות בקלות.
בשלב הזה הרכב של א' מזדחל ממש אל המחסום האזרי, ואנחנו נפרדים. אני יודע שעל אף הנימוס של החיילים האזרים המאיישים את המחסום, המעמד יהיה לו קשה. עוד יותר קשה יהיה כשיראה בסמוך למחסום שלט ענק שמכריז "קרבאך היא אזרבייג'ן" ויקלוט שהפעם זאת כבר לא רק סיסמה אלה המציאות בהתגלמותה.
שלטים כאלה הם הפריט העיצובי הנפוץ ביותר ברחובות ערי אזרבייג'ן וכפריה. הם מתנוססים על גבי חנויות ותחנות דלק, ניבטים אל העוברים ושבים מגדרות ומודבקים על שמשות המכוניות. הם בכל מקום, רבים יותר מהדיוקנאות של היידר אלייב, המנהיג הראשון של אזרבייג'ן העצמאית ואבי הנשיא הנוכחי, וממשאבות הנפט, מקור העושר של אזרבייג'ן. הימצאותם הטוטלית משקפת את מה שחשו מיליוני האזרים בשלושים השנים האחרונות מאז שאיבדו את השליטה בחבל לטובת הבדלנים הארמנים.
חבר הפרלמנט של אזרבייג'ן, ראמין ממדוב, שמונה על ידי הנשיא אלייב לטפל בשילוב מחדש של האזור המשוחרר באזרבייג'ן, אופטימי לגבי העתיד. משימתו אמנם כבדה, אולם התוכנית שגיבש מדברת על הפיכת נגורנו קרבאך ממקום עני ונחשל למחוז פורח.
"נחיל עליו את חוקי העבודה והרווחה של אזרבייג'ן ואת תוכניות הסיוע שתקפות באזורים סמוכים", מפרט ממדוב. "נפטור את האיכרים מכל המסים זולת המס על הקרקע. נפעיל מנגנוני סיוע ייעודיים לבעלי עסקים. לצד זאת, נבטיח את חופש הפולחן ואת הזכויות הלשוניות של הארמנים של קרבאך: הם יוכלו לעשות שימוש בשפה הארמנית, ואתרי המורשת ההיסטורית והדתית שלהם יישמרו ויטופחו".
בימים אלה ממדוב מנהל שיחות עם נציגי הארמנים הנשארים בנגורנו קרבאך. הוא משער שאף חלק מן העוזבים יבחרו לבסוף לחזור, במיוחד לאור השיפור הניכר ברמת החיים שצפוי להתרחש תחת המשטר האזרי. ההשקעות המתוכננות בתשתיות המיושנות ישתלמו, מסביר ממדוב וחוזה שבעוד זמן לא ארוך מצב הדברים בנגורנו קרבאך יהיה דומה לממוצע באזרבייג'ן, ובוודאי טוב יותר מאשר במחנות הפליטים המאולתרים בארמניה.
אם הלכי הרוח בקרב באי בית הקפה בשושה הם מדד מהימן, הרי שאזרחי אזרבייג'ן אינם מתנגדים להזרמת ההשקעות הממשלתיות לאזורים הארמניים של נגורנו קרבאך. "להפך", מצהיר סיימור בלהט, ואחרים מהנהנים בהסכמה, "מי שירצה לחיות בשלום באזרבייג'ן שלנו - שייהנה ממה שאנחנו יודעים ורוצים לתת". נדיבות של מנצחים, כבר אמרנו?
מקום לאופטימיות
כשאני עוזב את שושה, עוד שלט ענק מזכיר לי ש"קרבאך היא אזרבייג'ן". מהדורת החדשות ברדיו מספרת ש"הנשיא" של רפובליקת נגורנו קרבאך, סמוול שחרמניאן, חתם על צו שמכריז על פירוק היישות תחת הנהגתו ועל ביטול כל מוסדותיה החל מ־1 בינואר 2024. בכך הסיפור הארמני של נגורנו קרבאך בא אל קיצו באופן רשמי.
האם זה גם קץ ההיסטוריה? ניסיון העבר בשושה מלמד שהתשובה שלילית, לפחות כל עוד המקום מאוכלס בקבוצות אתניות ודתיות שונות ועוינות. גל ההתנגשויות הראשונות בין הארמנים לאזרים שטף את העיירה בשנת 1905, ומאז מקרי ההרג והשחיטה חזרו על עצמם בכל עת שהשליטה באזור התרופפה. לכל צד יש נרטיב משלו ומענה משלו לשאלה מי האשם, אבל המספרים היבשים של האזרחים השחוטים משני הצדדים מרמזים שכנראה לא היו בהתנגשויות האלה צודקים וצדיקים.
עם זאת, באירועים האחרונים יש משהו שונה. המפלה של רפובליקת נגורנו קרבאך נושאת בחובה סיכוי להסדר קבע שיצמח מן הניצחון הצבאי של אזרבייג'ן. נדמה שהפעם אפילו המנוצחים יחיו עם התוצאה, בין אם מרצון ובין אם מכורח המציאות.
באזרבייג'ן מעולם לא השלימו עם הפיכת נגורנו קרבאך למעוז עצמאי. לא קמה כאן תנועה שביקשה לוותר על החבל המורד למען השלום, אמיתי או מדומה. בפעם הבאה שיגידו לכם שסכסוכים בין עמים אינם נפתרים בכוח, תיזכרו בחבל ההררי הזה, ששני הצדדים דרשו לעצמם. בין אם אתם מצדדים באזרים או בארמנים, בין אם אתם אוהבים זאת או לא, שאלת קרבאך נפתרה והוסרה מסדר היום לתמיד באמצעות כוח צבאי.
חילופי האוכלוסין בפועל (ארמנים לארמניה ואזרים לאזרבייג'ן) מורידים את הסיכוי להתלקחות נוספת בקווקז, אם כי לא מבטלים אותו לחלוטין. השאלה עכשיו היא אילו סכסוכים נוספים יילכו בנתיב של תקדים קרבאכי וייפתרו בדרך דומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו