זה קרה עוד בנתב"ג, והדובר המפתיע היה לא אחר מאשר אחד מאנשיו הקרובים של נפתלי בנט. "מסכן, מה שהוא חוטף מהתקשורת. לא ייאמן מה שעושים לו. הם הורגים אותו". נפגשנו במקרה בטרמינל, ואותו יועץ לשעבר לא התלונן על היחס למי שהיה הבוס שלו, אלא לאופן הטיפול התקשורתי בראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. "אין מה להשוות ליחס שהיה אלינו. אותנו פינקו", הוסיף.
ואכן, חלק נכבד מאוד מהטלטלה שעוברת על ישראל נובע מכך שהתקשורת המרכזית שלה חדלה לעשות את תפקידה. היא לא מסקרת, ואפילו לא מבקרת, אלא פשוט מספרת לעם ישראל סיפור שתלוש לחלוטין מהמציאות.
רוב הערוצים והאתרים מספרים לעם ישראל על "הפיכה משטרית", בשעה שהממשלה מבצעת רפורמה משפטית חיונית, שגם רוב הציבור רוצה בה. הם "מדווחים" על הרעה במצב הכלכלי, בלי לומר שיש פנייה אקטיבית של מתנגדי הממשלה לבעלי הון בעולם לבל ישקיעו בישראל. וכמובן, נקודת המבט של רוב המערכות והשדרים היא אנטי־ממשלתית ופרו־מחאתית. לכן אלימות של מפגינים עוברת כאילו כלום, חסימות של נתיבי תחבורה הפכו לגיטימיות, ובפגיעה הפנימית בצה"ל מואשמת הממשלה, ולא הגנרלים והפעילים שקידמו והלבינו סרבנות באופן חסר תקדים. ובקיצור, אלה הם גם מתנגדי הממשלה שמנסים להרוס את המדינה מבפנים, וגם הערוצים שלא מדווחים על כך.
הרבה בינה, ולא רק מלאכותית
כל הרקע הזה חשוב כדי להבין את הפער בין האופן שבו הוצג לציבור ביקורו של נתניהו בארה"ב, לבין מה שבאמת התחולל בו. אפשר לומר שמה שקרה באמריקה נשאר באמריקה, אבל במובן השלילי של הביטוי. כך, למשל, הכל פמפמו שמצב היחסים בין ביידן לנתניהו נוראי ושהנשיא מחרים את ראש הממשלה, ואפילו מונע ממנו פגישה בבית הלבן. מהן העובדות?
ביידן קיים בימי שהותו בעצרת האו"ם בניו יורק שתי פגישות בילטרליות בלבד. הראשונה עם נשיא ברזיל, לולה, והשנייה עם ראש הממשלה הישראלי. מעבר לכך, הוא השתתף בקבלת פנים לכלל המנהיגים שבאו לעצרת, וערך פגישה משותפת עם חמישה מנהיגים ממרכז אסיה. כמו כן, הוא ערך שתי התרמות למסע הבחירות שלו.
כלומר, לא רק שנתניהו לא שונמך, אלא שמתוך 160 ראשי מדינות שבאו לעצרת האו"ם הגדולה ביותר זה שנים, רק הוא ועוד מנהיג אחד קיבלו פגישה אישית עם הנשיא האמריקני. מה אגיד לכם, עוד שנמוך כזה ואבדנו.
הוא הדין למפגש המרתק עם היזם־המיליארדר ואחד האנשים המשפיעים בעולם. אם להודות על האמת, לאף מהעיתונאים שתיווכו לציבור את המפגש בין נתניהו לבין אילון מאסק והגאונים האחרים, לא היה מושג בבינה מלאכותית. גם לי לא.
ביום שני בבוקר, אחרי טיסה בת 14 שעות לסן חוזה, נתניהו התיישב לפאנל מרובע עם מאסק, גרג ברוקמן ומקס טגמרק. ברוקמן הוא בחור בן 35 שהחוכמה נשפכת לו מהאוזניים שנמנה עם מייסדי Open AI ועדיין מנהל אותה. הוא שותפו של סם אלטמן, היהודי שסירב לפגוש את נתניהו כשביקר לאחרונה בארץ.
בארץ מתקבל הרושם שבעמק הסיליקון הדברים החשובים היו רק הפגנות של יורדים ונסיעה במשאית של טסלה, אבל לא שום דבר מהותי. המציאות, גם שם וגם בניו יורק, היתה הפוכה ב־180 מעלות
טגמרק הוא פרופסור לחיים עתידיים במוסד העילית המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), שנתניהו הוא אחד הבוגרים הכי מפורסמים שלו. טגמרק חיבר את הספר "היקום המתמטי שלנו", שהישראלי היחיד בחדר שקרא אותו היה, ובכן, נתניהו. בקיצור, היתה זו שיחה בת 50 דקות של ארבעה אנשים חכמים מאוד, שנגעו בשאלות המוסריות והמדעיות הקשות ביותר בנוגע לבינה המלאכותית, ובעיקר בחשש שתעשה בעולם רע, במקום טוב. האורחים שיבחו את קדמת הטכנולוגיה הישראלית, ומאסק אף הגיב בחיוב לבקשה של נתניהו לפתוח בארץ שלוחה של החברה שלו לבינה מלאכותית - XAI.
מגרש ביתי
אבל כל התוכן הכבד הזה לא מצטלם היטב, לא מקליק, לא קשור לרפורמה המשפטית, ולא מסתדר עם הנרטיב שנתניהו רע, וטרוד במשפט, ושבוי בידי קיצונים, וכולי וכולי. לכן את כל זה לא מספרים לעם היושב בציון, אלא מתרכזים באזור הנוחות הקל של הרפורמה המשפטית - ששום דבר חדש לא נאמר לגביה - או ממציאים מבוכות שלא היו כאילו מאסק - שהקדיש לנתניהו חצי יום - לא רצה לפגוש בו. כך בארץ מתקבל הרושם שבעמק הסיליקון הדברים החשובים היו רק הפגנות של יורדים ונסיעה משותפת של השניים במשאית הסייבר של טסלה, אבל לא שום דבר מהותי. המציאות, גם שם במפעל טסלה וגם בניו יורק, היתה הפוכה ב־180 מעלות.
כי אכן, היו קצת הפגנות ונכון גם שנתניהו החליק בלשון כשאמר שהמפגינים הישראלים "חברו" לאש"ף ולאיראנים. אבל נתניהו לא טעה באמירה ש"ההפגנות פורמות את כל הגבולות", בחסימות הצירים, בעידוד הסרבנות וכעת במחאות נגד ישראל בחו"ל. ומה שחשוב יותר, הנסיעה שלו לארה"ב היתה מאומצת ומוצלחת מאוד.
אחרי היום הקצר בקליפורניה הוא לא נשאר לעשות בה את הלילה, אלא המריא לניו יורק. המרחק והפרשי השעות הביאו לכך שנחתנו בתפוח הגדול רק ב־4 לפנות בוקר, כלומר שני לילות ברצף עשינו במטוס. עם ההגעה לניו יורק, ביום שלישי לפנות בוקר, הוא החל מייד להכין את יום הפגישות שציפה לו עם קנצלר גרמניה ונשיאי דרום קוריאה, פרגוואי, אוקראינה וטורקיה, את השיחה החשובה עם ביידן ביום רביעי, וכמובן את הנאום של יום שישי. מי שחושב שבגיל 73 נתניהו האט את הקצב, טועה.
ולא רק שהוא לא האט, הוא פרח. ניכר היה שהוא מתענג על השיחה החצי פילוסופית עם מומחי הבינה המלאכותית, ועל המפגשים המדיניים באו"ם - הזירה שבה יכולותיו ממוצות עד המקסימום. רגע קומי קטן בשיחה עם מאסק הבהיר עד כמה הוא מכור לעבודה. רבים חוזים כי הבינה המלאכותית תחליף את עבודת בני האדם בתחומים רבים, ונתניהו כראש מדינה היה מודאג שמשמעות הדבר היא בטלה המונית. מאסק ניסה להרגיע ואמר כי "בתרחיש החיובי עידן הבינה המלאכותית יהיה גן עדן. אנשים לא יצטרכו לעבוד, החיים יהיו רגועים. רובוטים יעשו הכל". אלא שנתניהו, וורקהוליק ידוע, נבהל. "ואתה רוצה עולם כזה?!" שאל רטורית.
מדיניות פנים
כל האווירה הזו היתה רק הקדימון לשיא - המפגש בין ביידן לנתניהו. אחרי עשרה חודשים של ריחוק וכעס מצד הממשל, הגיעה הפגישה הזו ובישרה על לא פחות ממהפך. פגישה שמלכתחילה נועדה להתקיים עם הצוותים, הפכה לשיחה ממושכת בארבע עיניים. היא התנהלה "כשיחה בין חברים ותיקים", כפי שתיאר ביידן את הקשרים בני עשרות השנים שיש לו עם נתניהו.
ראש הממשלה מצידו התרשם שביידן אולי הזקין פיזית, אבל שקוגניטיבית מצבו מצוין, וזאת למרות העובדה שאת דבריו בהצהרה לתקשורת הקפיד הנשיא לקרוא מכרטיסיות. בראשונה שבהן נכתב "אני מקווה לראות אותך שוב בבית הלבן עד סוף השנה". כלומר, לא רק שיש פגישה ראשונה אלא שמייד תבוא שנייה. ביניהן, מיד לאחר יום הכיפורים, שתי המדינות צפויות לחגוג את הפטור לישראלים מאשרת כניסה לארה"ב.
נשאלת השאלה, מה קרה פה? מה הסיבה לכך שקרירות הפכה לחמימות, שחצי חרם הוחלף בפגישה כפולה, ושביקורות וכעס אמריקניים פינו את מקומם לחיבוק גדול?
את התשובה סיפק לפני שנים רבות מזכיר המדינה האגדי של ארה"ב הנרי קיסינג'ר, כשאמר דווקא על ישראל "אין לה מדיניות חוץ אלא רק שיקולי פנים". ובכן, קיסינג'ר צדק בתיאור התופעה, אבל טעה בזהות המדינה. שכן ארה"ב של השנים האלה היא זו שקובעת את מהלכיה בזירה הבינלאומית כתוצאה משיקולי פנים.
עד לאחרונה חשב ביידן שפוליטית כדאי לו להרחיק את נתניהו, שכן החוגים הפרוגרסיביים במפלגתו ורבים בקהילה היהודית ביקשו זאת. אלא שהבחירות מתקרבות, והסקרים דחקו אותו לפינה. שנה לפני יום הדין מצבו בקרב המצביעים המתנדנדים לא טוב. טראמפ נושף בעורפו, ובחלק מהסקרים אפילו עוקף אותו. כלומר, כדי לנצח את הבחירות הבאות ביידן צריך לפנות ימינה, אל מי שעשויים לתמוך ביריביו הרפובליקנים.
מי האדם שמוכר בכמעט כל בית באמריקה, ובעיקר אהוד על המעגלים הרפובליקניים, ושאולי בזכותו אפשר יהיה לקושש עוד כמה קולות? התשובה היא בנימין נתניהו. כך, "ביבי", כפי שביידן קורא לו, הפך מאויב לאוהב.
לצורך הפוליטי נוסף האינטרס הגיאו־פוליטי, לבלום את סין. צעדי ההתקרבות של מוחמד בן סלמאן לשי ג'ינפינג נקלטו היטב בוושינגטון. באיחור של כמעט שלוש שנים, ביידן הבין שעליו לנקוט צעדים משמעותיים כדי להשאיר את מדינות המפרץ הערבי בחיקה של אמריקה. הוא החל לעסוק ברצינות באפשרות להסכם אמריקני־סעודי שיכלול נורמליזציה עם ישראל, מה שגם עשוי לשפר את מצבו בסקרים אם ישיג את היעד.
צריך לומר שגם נתניהו שילם מחיר כדי להביא לתפנית ביחס של ביידן אליו. עיקרו הוא התעלמות מההסכם החמור שאליו הגיע ביידן עם איראן, על העשרת אורניום לרמה של 60 אחוז, ותשלום של מיליארדי דולרים לרוצחים מטהרן. נראה שגם האיפוק שצה"ל מגלה ביו"ש, וכן החלטת הקבינט "לחזק את הרשות הפלשתינית", קורים בגלל לחץ של הממשל. גם הלחץ של ביידן להגיע להסכמה פנימית בסוגיית הרפורמה המשפטית, והנכונות של נתניהו לאמץ את העמדה, היו חלק מהתמורה הישראלית.
מזרח תיכון חדש 2.0
כל התהליכים האלה התנקזו לחזל"ש ביחסי אמריקה־ישראל. כמעט שנה אחרי שהוקמה הממשלה שבה חברים סמוטריץ' ובן גביר, ממשל ביידן משלים עם קיומה ומהדק איתה קשרים. זו כשלעצמה פתיחה לא רעה לשנה החדשה, שאחרי השבוע המוצלח בארה"ב מסמנת עבור נתניהו התחלה חדשה. הוא יצא מהפינה שאליה דחקה אותו המחאה, חזר להכתיב את סדר היום במקום להיגרר אחריו, ושוב הבליט את יתרונותיו היחסיים כמדינאי בעל שם.
כמעט שנה אחרי שקמה הממשלה, ממשל ביידן משלים עם קיומה. אחרי השבוע המוצלח בארה"ב, פתיחת השנה מסמנת עבור נתניהו התחלה חדשה. הוא יצא מהפינה שאליה דחקה אותו המחאה
על כל אלה כיכבה גולת הכותרת של "שלום עם סעודיה". היתה זו מקריות ששעות ספורות אחרי ההצהרות שלו ושל ביידן על הסיכוי "לעשות היסטוריה", השמיע השליט הסעודי בפועל, מוחמד בן סלמאן, את דבריו ההיסטוריים ברשת פוקס על "הסכם שמתקרב בכל יום". אבל ריכוז ההצהרות באותו יום בהחלט שיחק לידיו של נתניהו.
האם השלום עם סעודיה קרוב? התשובה היא לא. פקיד אמריקני בכיר, וגורם ישראלי בכיר, שתדרכו במקביל את כלי התקשורת, אמרו דברים דומים על הקשיים הרבים בדרך להסכם. "נורמליזציה היא נושא מאוד מסובך. אף אחד מעולם לא אמר שזה ממש מעבר לפינה. התקדמנו, אבל זה אופייני שיש קשיים", דברי הפקיד הבכיר האמריקני.
הגורם הישראלי העריך שיש 50 אחוז סיכוי להגיע להסכם עם הסעודים. "יש אינטרס ורצון של שלוש המדינות (ארה"ב, סעודיה וישראל) להגיע להסכם. אבל יש מכשולים והם לא מועטים. אין להמעיט בגודלם, אבל יש רצון להתגבר עליהם. צריך קודם כל לראות שההסכם הזה עונה לאינטרסים של הצדדים, ורק אחר כך לראות אם אפשר יהיה להעביר אותו בסנאט", תיאר הגורם הבכיר את האתגר.
מדובר במכלול של סוגיות שקשורות זו בזו - ההסכם הישיר בין ארה"ב לסעודים, שכולל בעצמו רכיבים רבים, ההסכם בין ישראל לסעודיה, ועמדתה של ישראל בנוגע לתמורה ביטחונית שאמריקה תיתן לבן סלמאן. וכמובן המרכיב הפלשתיני הנפיץ, שעלול לסכן את הכל. ביחס אליו נתניהו לא מתכוון להחליף את תפיסת עולמו, ולא יהפוך את עורו עבור פרס נובל. או כפי שניסח זאת הגורם הבכיר, "ההסכם לא יסכן את ביטחון ישראל. על כך לא תהיה פשרה. הפלשתינים צריכים להיות חלק מהתהליך, אבל אסור לתת להם וטו על התהליך".
איך מרבעים את המעגל, רק אללה יודע. מה שבטוח, רק אחרי שמצליחים לפתור את הבעיות האלה, נדרש להעביר את ההסכם בשלוש המדינות. פשוט או מהיר זה לא יהיה. אך גם אם ההסכם עדיין רחוק, אין כבר דרך חזרה. הדברים שאמר בן סלמאן מהדהדים את ההכרזה ההיסטורית של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כי הוא מוכן לבקר בכנסת.
כמו אז, ההצהרה מבשרת על ראשית התהליך ולא על סופו, והמכשולים כאמור עוד רבים. אבל מהתפתחויות השבוע הזה אין חזרה, עד כדי כך שבסביבת נתניהו העזו, אמנם בזהירות מרובה, להשתמש במונח הטעון שהנפיק שמעון פרס בשנות ה־90: "מזרח תיכון חדש".
הפעם יש יסוד להאמין שהחזון לא יתאדה בעשן האוטובוסים המתפוצצים, אלא במוקדם או במאוחר יגיע אל היעד המתוכנן. שלום בין היהודים לממלכה הערבית הגדולה והעשירה ביותר, ערב הסעודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו