באוקטובר 2009, פחות משנה לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא ארצות הברית, זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הנימוקים היו מעורפלים במהותם, אך מופלגים בהתלהבותם, שכן אובמה טרם השכין שלום בכל מקום שהוא. הצהרת כוונות בכל זאת היתה. במאי נפגש הנשיא הטרי עם עבדאללה מלך ירדן, עם נשיא ישראל שמעון פרס ואחריו עם ראש הממשלה נתניהו, וגם עם מחמוד עבאס יו"ר הרשות הפלשתינית. כיוון השלום של אובמה היה ברור: הכרזה על תמיכה במדינה פלשתינית בנאום הבינלאומי הראשון שלו, באוניברסיטת קהיר.
טעימה מהסרט ״אוסלו״ של HBO // צילום ארכיון
ועדת הפרס התרשמה מאוד, שכן לעיתים עצם הדיבורים על "שלום" ממלאים את הנפש בתחושת התעלות, שלא לדבר על אופוריה של "תקווה". המציאות לעיתים מדכאת מדי, ומי לא אוהב שלום? נימוקי הוועדה אמנם לא התיימרו לטעון שפגישותיו ונאומיו של אובמה אכן השכינו שלום בין ישראל לפלשתינים, אך הוא "הצליח ללכוד את תשומת לבו של העולם ולהציג לתושביו תקווה לעתיד טוב יותר. הדיפלומטיה שלו מבוססת על ההבנה שהאנשים המנהיגים את העולם צריכים לעשות זאת על בסיס ערכים וגישות המשותפים לרוב אוכלוסייתו". ומשנכתבו הדברים על נייר ונאמרו בקול רם – יכלו החולמים להאמין שעצם בחירתו של נשיא שחור לנשיא ארה"ב היא פתרון פלא לכל הבעיות.
אובמה לא היה הראשון שקיבל פרס נובל בזכות מילים שקסמו ללב השומעים ובזכות תמיכה מנוסחת היטב בפתרון שתי המדינות. ב־1994 זכו בו יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, על הסכמי אוסלו, שנה לאחר חתימתם ולפני שהתברר שהשמחה היתה מוקדמת מדי, ושטקסי חתימה יפים ואפילו הענקת פרסים תוצרת שוודיה לא יכולים לפתור את כל בעיות העולם, לא כל שכן את הרצחנות הפלשתינית כנגד יהודים.
כאשר אתה אנוס על פי ההסכם, כושל ככל שיהיה, לוותר על הגדרת האויב, אתה תקוע באזור דמדומים שבו לכאורה יש שלום, עם נייר ונובל
הסכמי אוסלו נרקמו בחשאי מאחורי גבו של ראש הממשלה יצחק רבין ובניגוד לחוק. השמאל הישראלי תמיד חשב שהוא יודע איך עושים שלום כמו שצריך, עם סיסמה כמו שצריך: "שלום עושים עם אויבים". למרבה הצער, השמאל האמין אז, ומאמין גם עכשיו, בשתי הנחות יסוד שנכונותן מפוקפקת. האחת, שהסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא מחלוקת גאוגרפית ולכן שרטוט גבולות מוצלח יפתור אותו כהלכה. והשני, שיש לסכסוך פתרון. כזה שאחריו מניחים את הנשק ונוסעים לעשות קניות בטול כרם.
האשמים תמיד
לאנשים כמוני, שנולדו וגדלו בשמאל, היו שתי אפשרויות להתייחס לאוסלו. האחת, לזרום עם הרטוריקה האוטופית ולדחות את המציאות. השנייה, להכיר בעובדה שההסכמים לא הביאו שלום וגם לא ביטחון, ולתהות בנוגע להגדרה הגיאוגרפית ולפתרון המוצע – "שטחים תמורת שלום". מסלול התהיות הוביל להתבוננות מדוקדקת יותר באופן שבו נמכר לנו הסכם אוסלו בהתלהבות תקשורתית שהקפידה להתעלם מכל מה שלא התאים לחזון ושהתייחסה לפיגועים כאל תקלה מצערת בתהליך חיובי. אני, באופן אישי ולא פוליטי בכלל, התחלתי לשמור מרחק מאוטובוסים מחשש שיתפוצצו כשאני בתוכם או לידם.
כיוון שגדלתי בשמאל, גם אני ניחנתי בתחושה שאני תמיד צודקת. אבל מי שרוצה להיות צודק תמיד – כדאי שלא יתאהב בטעויות שלו. ואוסלו היתה חתיכת טעות. אבל הו, השלום! והו, התקווה! חיזקו את התעקשות השמאל לדבוק בטעות בכל מחיר, ולהעדיף תקוות שווא ושלום כוזב על פני התמודדות עם גלי הפיגועים ועם הצהרותיו המפורשות של ערפאת שאוסלו הוא מבחינתו עוד תחנה בדרך להשמדת ישראל. איכשהו פספסתי את התור לחלוקת אוטופיות ולכן זרעי הספק ניטעו והיכו שורשים עם כל פיגוע התאבדות. ואחרי ההתנתקות – כבר הייתי עם רגל וחצי בחוץ.
מחנה פוליטי יכול לטעות מתוך כוונות טובות. אבל סירוב להודות בטעות הוא מחלה שלא ראיתי טעם להידבק בה. ראיתי שנאה רצחנית שלא הצלחתי להשתכנע שמקורה במחלוקת על גבולות. וראיתי שמאל שמתעקש להתלהב מטקסים, ממסמכים, מאמונה עיקשת באסטרטגיה שנוחלת כישלון אחר כישלון, ובכל זאת מסרב להכיר בכישלון ולהחליף אותו במשהו אחר. הדבר היחיד שהשתנה הוא הרטוריקה.
"אנחנו כאן – הם שם" התחלף ב"שתי מדינות לשני עמים", פלוס דילוג אלגנטי על העובדה שמדינה אחת תהיה נקייה מיהודים ובשנייה – אפשר יהיה להמשיך להילחם על מדינת כל אזרחיה. מנגד מוצגת הדיסטופיה: מדינה דו־לאומית ואפרטהייד. אין אפשרויות אחרות. או חלום או סיוט. אבל גרעין אוסלו נשאר בעינו: נשים גבול והכול יסתדר. נצא מעזה והטרור ייפסק. אותו פזמון עיקש, אותו שיר לשלום, אותה התרפקות על סיסמאות ועל הסברים מהתחום הסוציולוגי: זה בגלל הגיאוגרפיה, זה בגלל הכיבוש, זה בגלל העוני, זה בגלל הייאוש, ובעיקר – זה בגללנו.
מלחמה עושים עם אויבים
אוסלו הוא פגר ממותה שתקוע בלב הפוליטיקה הישראלית, אנדרטה מתפוררת לאוטופיית השמאל שעדיין מתעקשת על נכונותה. בזכות הסכמי אוסלו נמחקה תודעת האויב שבחסותה פעלנו כנגד הפלשתינים. הרשות הפלשתינית היא לא אויב אלא סוג של בת ברית.
אמנם בת ברית שמשלמת משכורות לרוצחי יהודים, אבל אויב? מה פתאום. וכאשר אתה אנוס על פי ההסכם, כושל ככל שיהיה, לוותר על הגדרת האויב, אתה תקוע באזור דמדומים שבו לכאורה יש שלום, עם נייר ונובל ופלשתינים מסכנים אבל גם עם למעלה ממאתיים נרצחים ישראלים בארבע השנים שאחרי החתימה, ואחר כך טילים מעזה, ומדי פעם מלחמה בהיקף מוגבל שכולם מתעקשים לקרוא לה "מבצע". הרי לא רק שלום עושים עם אויבים, גם מלחמה עושים עם אויבים. ולנו אין אויבים פלשתינים אז אין גם מלחמה. וגם זה סוג של "שלום", לא?
כדי להישאר בשמאל המדיני צריך להעדיף את פרס נובל על פני המציאות. לאמריקנים יש את הפריבילגיה להתייחס ברצינות לשלום של אובמה. אנחנו יהודים ולכן צריכים להסתפק במועט. למשל לעבור בכביש 60 ליד חווארה ולצאת ממנו בחיים. אוסלו היה הרגע שאחריו הנפש היהודית הפרימיטיבית שלי דחתה את חזון השמאל.
תמונת רבין וערפאת לוחצים ידיים בחסות חיבוקו של קלינטון שכנעה אותי הרבה פחות מהשידורים החיים של הפיגוע מקו 5.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו