יוכי ברנדס: "סתימת הפיות הזו כבר בוטה. המילים 'הסכמה', 'הידברות', 'פשרה' הפכו לאסורות, ומי שאומר אותן נחשב ל'לא משלנו'"

זו לא יוכי ברנדס שאני מכירה. יושבת מולי אישה אחרת. לוחמת. פגשתיה בעבר באירוע ספרותי לכבוד ספרה הנפלא "אדל" ואף התארחתי בביתה בכפר סבא לשיח על כוס קפה בין אוחזות בעט. גם ליוכי של ימי שגרה יש מן הלהט המשתקף בעיניה הנוצצות, וקסם נדיר להרעיד את הנשמה במילותיה הכנות והחודרות, אבל הפעם יוכי זועמת ואש בוערת בעיניה.

היא פונה אלי אחרי שהחליטה לצאת למלחמה מאוד לא פופולרית - לנהל קרב על הפיוס, הפשרה והמתינות. "מילים שהפכו לגסות בשני המחנות", כלשונה. יוכי מבקשת להשמיע את קול המרכז המושתק. במקרה שלה לא מדובר במטאפורה, סתמו לה את הפה, כך ממש.

"כבר בתחילת המחאה נגד הרפורמה המשפטית פנה אלי אריק קנלר, הסוכן שלי, ואמר שמארגני המחאה מבקשים שאדבר בהפגנה. אמרתי לו מייד שאני לא ממש מזדהה עם המפגינים, כי אני בעד שינויים במערכת המשפט. באותו שבוע סירבתי לנאום מול 150 אלף איש בהפגנה והלכתי להרצות באוהל הידברות שהקימו המכינות, בפני 50 צעירים, כי שם הרגשתי נוח יותר.

"כבר 20 שנה שאני תומכת בתיקונים ובשינויים במערכת המשפט, שיש בה לא מעט קלוקלים, בעיקר מאז מהפכת 'הכל שפיט'", היא אומרת. "מצד שני, תוך כמה שבועות הבנתי שהאופן שבו הקואליציה עושה את זה הוא קיצוני, מהיר, בלי הסברה לציבור, בלי הידברות, וזה יוצר קרע בעם. אני בעד למצוא את האיזון בחלוקת הסמכויות בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. ואני בפחד שהחקיקה הקיצונית תחליש ותרמוס את הרשות השופטת, עד כדי כך שתישאר לנו רק רשות אחת. אז במארס פניתי לאריק ואמרתי לו: 'זהו, אני עם המתנגדים למהלכי הממשלה. אני באה לקפלן'. אריק מאוד שמח כי הוא חשב שמאוד חשוב שהקול של אנשים כמוני יישמע".

אלא שאז ביקשו המארגנים לדעת על מה יוכי מתכוונת לנאום. לצורך כך אחת המארגנות שוחחה איתה טלפונית. יוכי הסבירה בקצרה את עמדתה המורכבת ועל כך שתקרא בדבריה להידברות ולפשרה. "קיבלתי מענה מוזר בסגנון של 'טוב, אנחנו צריכים לחשוב על זה', משפטים כאלה שאומרים למישהו שלא מתקבל לעבודה".

יוכי חשבה שאולי לא הסבירה את עצמה מספיק טוב וכתבה לאריק את עמדתה, שבה הדגישה עד כמה היא נגד הרפורמה. אריק העביר את ההודעה למארגנת ונענה באופן מתחמק ש"אי־העדכון אין כוונתו 'לא', ושהמסר של יוכי לגמרי רלוונטי לבמה שלנו". "זו עוד היתה התחמקות עדינה. בהמשך זה החמיר. אני בכל מקרה הבנתי שהם מחפשים רק דוברים שייצאו בשצף־קצף נגד הרפורמה".

מסע בין מגזרים

תפיסת העולם המורכבת של יוכי ("לא או־או, אלא גם וגם") התגבשה בעקבות סיפור חייה והדילוג שלה בין המגזרים. היא בת 64, נולדה למשפחה חרדית, בת לאדמו"ר מביאלא רמת אהרן. בגיל צעיר עזבה את החברה החרדית ולמדה במוסדות ציוניים דתיים, בהמשך עזבה את המסגרת ההלכתית ("לכל מי שאובססיבי לקטלג אנשים אני אומרת שאני נוסעת בשבת"), אך המשיכה להיות מחוברת בהווייתה, בכתיבתה ובעשייתה החינוכית ליהדות. "מבחינת ימין־שמאל אפשר לומר שמגיל 20 לא הצבעתי לימין. המון שנים הצבעתי למרצ. הייתי עמוק בשמאל, אם כי תמיד הייתי ציונית ולא אהבתי שמוציאים את דיבת המדינה בעולם.

"לפני 25 שנה, יחד עם רבים מהשמאל, חוויתי את טראומת האינתיפאדה שאחרי אוסלו. זה גרם לי להכיר בכך שיש הרבה אמת בצד השני. לא עברתי לימין, אבל כבר פחות האמנתי בסיסמאות של שלום עכשיו. מאז כבר שנים שאני מצביעה למפלגות מרכז. זו האידיאולוגיה שלי, זה לא מחוסר ברירה. בשנים האחרונות אני רואה בבני גנץ, ובעיקר בחילי טרופר ובמיכאל ביטון, מנהיגים ראויים שבשבילם אני הולכת לקלפי. בכל מקרה, בגלל שעברתי בין מגזרים אני מכירה את כולם לעומק ובכל אחד מהם יש לי קרובי משפחה וחברים טובים, ואני רואה מצד אחד את הפחד בכל המגזרים ומצד שני את ההקצנה". 

בהמשך התארגנה קבוצת של סופרים לקרוא את מגילת איכה מול הכנסת והזמינו את יוכי להצטרף לקבוצה. "זה היה עוד לפני שהתחילה ההידברות בבית הנשיא, בלי קשר לתשעה באב. ביררתי שרק קוראים את המגילה ושלא ינאמו שם, כי לא רציתי להצטרף למשהו שאני לא יכולה להזדהות איתו, למשל קריאה לסרבנות. הובהר לי שכך יהיה והחלטתי להצטרף. מה יותר מתאים מלקרוא את מגילת החורבן כאשר יש חשש לקרע בעם? מה גם שאני תמיד כל כך רוצה שהשמאל הליברלי ירגיש שהיהדות היא שלנו. ואז בדיוק החלו השיחות בבית הנשיא, אז אמרתי שאין טעם לקרוא את מגילת איכה כשיש הידברות. היו אחרים שאמרו שצריך להפגין גם תוך כדי השיחות. האירוע בסופו של דבר לא יצא אל הפועל. קצת אחר כך עזבתי את קבוצת הווטסאפ כי היו שם קולות קיצוניים שדיברו נגד המדינה, ולא ידעתי את נפשי.

"לאורך כל התקופה של השיחות בבית הנשיא ראיתי איך הקולות הקיצוניים משני הצדדים מפעילים לחץ אדיר על המנהיגים שלהם לא להתפשר. פשרה הפכה למילה גסה. ואז למרבה הכאב השיחות הופסקו. זו היתה שגיאה איומה של גנץ ולפיד, הפרישה משיחות ההידברות. יכול להיות שהם לא עמדו בלחץ של המפגינים. ואז הקואליציה החלה לדהור עם החוקים ואני ראיתי איך זה הולך ונעשה מסוכן. אז לפני כשבועיים, לקראת תשעה באב, פניתי שוב מיוזמתי למארגנים והצעתי להחיות את הרעיון של סופרים ויוצרים שקוראים את מגילת איכה ליד הכנסת. ואז גם חזרתי לקבוצות הווטסאפ של המחאה".

אלא שאז אחד המשוררים בקבוצה הוציא הודעה לעיתונות שבה קישר בין קריאת איכה להרס התקשורת. "לא הבנתי מה פתאום תקשורת. זה היה על הבוקר, עוד לא פתחתי עיתון. אני קוראת כל בוקר עם הקפה 'ישראל היום' ו'הארץ'. עוד לא גיבשתי את דעתי על החוק ששר התקשורת רוצה לקדם. כדי למחות על משהו אני צריכה קודם להבין על מה, לקרוא, לשמוע את הדעות השונות. כתבתי בקבוצה שקריאת איכה היא מבחינתי על הדהירה קדימה של ההפיכה המשפטית, שאנחנו מוחים על כך שזה לא נעשה בשיתוף פעולה. אותו משורר ענה לי בסדר ואז הוא הוציא הודעה אחרת, שאנחנו מוחים על הפגיעה בזכויות הנשים".

יוכי ניסתה להבין למה התכוון המשורר באמירה על פגיעה בזכויות נשים, כי גם בתחום הזה עמדתה מורכבת. "אני מאוד מאוד מאוד לא מסכימה ואפילו כועסת ומרגישה צורך למחות חזק נגד הקבוצות הליברליות שבשם הליברליות וההגנה על זכויות נשים לא מאפשרות לחרדים לקיים את אורחות חייהם, למשל לקיים הופעות בנפרד או ללמוד באקדמיה בנפרד. הם רוצים שהחרדים יהיו כמונו. אבל הם לא יהיו כמונו, הם חרדים. אני לא חושבת שלימוד בהפרדה זה משהו שפוגע בזכויות נשים. אני יודעת כחרדית שלא הרגשתי אף פעם נחותה כשעשו הפרדה בין גברים לנשים. במידה מסוימת זה אפילו שמר עלינו, הנשים. מה פתאום לקרוא לזה הדרת נשים?! אורחות החיים שלהם מחייבות את זה. למוסלמים מותר, לנוצרים מותר, ורק לחרדים, בשם הליברליות, אסור?" תוהה ברנדס.

"כתבתי בקבוצה, וגם לאותו משורר בפרטי, שיחזור לכותרת המקורית של האירוע, שאנחנו קוראים איכה על זה שהחקיקה נעשית בדהירה קדימה בלי מחשבה. אותו משורר כתב שאנחנו חייבים להתמקד בנושא שאנשים מתלהבים ממנו, כי אין מספיק יוצרים שהביעו רצון להשתתף באירוע. בקיצור, הם חיפשו נושא יותר סקסי. כתבתי שאם חסרים יוצרים אני מוכנה לגייס מבין חבריי הטובים כמה סופרים מבוגרים ומוכרים. אפילו ניסחתי הודעה שמדובר בסופרים מכל הגוונים שקוראים ביחד מגילת איכה, כדי למחות על האופן שבו נעשתה הרפורמה. ביקשתי שיאשרו לי את הנוסח. כשלא אישרו, הבנתי שלא אוכל לקרוא לאחרים לבוא, וגם לא אוכל לבוא בעצמי. וזה מה שכתבתי. אז אותו משורר כתב לי: 'אז אל תבואי'. סתימת הפיות הזו כבר היתה בוטה. נשארתי בינתיים בקבוצה ואני משתגעת מקולות השנאה וההתנשאות שיש בתוכה. כנראה אחרי הכתבה הזו יעיפו אותי משם. המילים הסכמה, הידברות, פשרה - הפכו לאסורות, ומי שאומר אותן נחשב ל'לא משלנו'".

חבר ימני בהפגנה

ובכל זאת, במוצאי שבת לפני כשבועיים החליטה יוכי להצטרף לבעלה שמשתתף כבר שבועות באופן קבוע בהפגנות נגד הרפורמה. "החלטתי ללכת עם עופר להפגנה בכפר סבא. רציתי להיות חלק מזה כי אני באמת מעריצה את המפגינים, וגם את המארגנים, על הלהט והנחישות והקרבת החיים הפרטיים למען מה שנחשב בעיניהם להצלת הדמוקרטיה. באמת שאני מעריצה אותם. הביקורת שלי מופנית כלפי מנהיגי המחאה שלא מאפשרים להשמיע קולות מתונים.

"ההפגנה, אגב, התחילה בשבת, בלי התחשבות בדתיים שרוצים גם לבוא ולהפגין. עמדתי שם מכווצת, קפואה ואנוסה אל מול הדוברים, שכמעט כולם היו קיצוניים ודיברו בשבח הסרבנות וחסימת הכבישים ושיבוש המדינה. לא יכולתי להזדהות עם שום מילה, ובעיקר לא עם השיח של 'הם' מול 'אנחנו' - אותו שיח מוכר ועצוב שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה היהודית, שאנחנו בני האור והם בני החושך. אותו שיח שבסוף גורם לנידוי ולאובדן של קבוצות מהעם היהודי.

"במהלך ההפגנה ראיתי זוג חברים שלנו, הרב ינון אביעד ואשתו, שרצו מיוזעים מייד אחרי ההבדלה כדי להשתתף בהפגנה. הרב אביעד, שהוא אדם מאוד פתוח וגם מאוד ימני, בא להפגין נגד הרפורמה, כי הוא לא רוצה קרע בעם. אמרתי לו שזה נורא שלא מתחשבים באנשים דתיים ומתחילים את ההפגנה בשבת. הוא אמר: 'לא, לא, הם לא צריכים להתחשב בנו'. ניסיתי להבין מי זה הם? מי זה בנו? הוא אמר שאף פעם לא ביקש שיתחשבו בו על היותו שומר מצוות. תראי איזה אדם גדול. הוא לא כעס על חוסר ההתחשבות של מארגני ההפגנה, אבל אותי זה מאוד־מאוד מכעיס. וזהו, החלטתי שאני לא שותקת. אמרתי לסוכן שלי שאני מקווה שהוא לא כועס עלי, אבל אני הולכת להגיד בקול רם שלאנשים כמוני לא נותנים להשמיע את קולם בהפגנה. אריק הפתיע אותי ואמר לי שזה דווקא מאוד ישמח אותו, שהוא מזדהה עם זה שגם קולות מתונים צריכים להישמע במחאה".

יוכי מתארת שנוצרה אווירה אשר בה אנשי האמצע חווים הוקעה ונאלצים להסתתר. "אחרי הכתבה הזו בטח יגידו עלי שנשארתי חרדית, שאני מתחנפת לימין. אני לא פוחדת מזה כי התחשלתי. כשאת עוזבת את החברה החרדית ואחר כך את החברה הדתית ואחר כך את השמאל - את סופגת כל כך הרבה הוקעה שאת כבר מתחשלת. זו אני. אבל אמנים אחרים לא רוצים להיות מוקעים. אנשים פוחדים. כן. אנחנו חילונים, עירוניים, גרים במרכז, מעולם לא הצבענו ימין, חרדים ממדינה דו־לאומית, מאמינים בחלוקת הארץ, תומכים בלהט"בים ובכל זאת נחשבים ל'ימניים' או 'לא משלנו' או 'משתפי פעולה עם הממשלה'.

"אנחנו סופגים בוז ואפילו כעס ונשארים בלי זהות. גם חברים ואפילו בני משפחה חילונים הוקיעו אותי וסלדו ממני כששמעו שאני לא משתתפת בהפגנות, כי לא נשמעים בהן קולות שמתנגדים לסרבנות, לעזיבת בתי החולים, למרי אזרחי. איבדתי בחודשים האחרונים קרובי משפחה אהובים שממש נידו אותי בשמחה משפחתית שהשתתפנו בה. כעסו עלי, התרחקו ממני.

"לארבעת ילדינו יש דעות שונות בכל התחומים: פוליטית, דתית, חברתית, כלכלית. המגוון הוא חלק מחייהם. הם גדלו עם סבא אדמו"ר, סבא אתאיסט, דודים דתיים ימניים ודודה שמאל־שמאל. חילוקי הדעות במשפחתנו אף פעם לא פגעו ביחסינו. אנחנו, ברוך השם, לא רבים זה עם זה, אבל בחצי השנה האחרונה חילוקי הדעות גולשים לאזורי הסכנה. היכולת למצוא את הצדק בדעות האחרות נחלשה במיוחד בימים האחרונים. כך זה גם עם חברים - נפגשנו, התחיל ויכוח, ספגתי מילים קשות, ומאז אנחנו לא נפגשים. במקביל אני מקבלת מחברות חרדיות או דתיות כל מיני ביטויים של שנאת להט"בים, בלי שהן יודעות שיש לי בן גיי. ואני לא יכולה לשאת עוד את השנאה הזו. אני משערת שגם במחנה הנגדי זו האווירה, שמי שמביעים התנגדות לשריפת יישובים ערביים אחרי פיגוע, מי שסולדים מהרטוריקה שטופת השנאה של ערוץ 14, סופגים גם סוג של הוקעה. יש עדיין מרכז ישראלי, אבל הוא רוב מפוחד".

"לדבר זו ההצלה"

עד הרגע האחרון ביום שני קיוותה יוכי שהצד החזק יגלה נדיבות של מנצחים ויעביר חוק מתון יותר. "אבל הקואליציה בכל זאת דהרה. קולות מתונים מתוכה, כמו גלנט ואדלשטיין, השתתקו. אני מבינה שקואליציה לא יכולה להיכנע לאיומי הסרבנות והשבתת המשק, אבל הם עשו את זה מהר־מהר ובאגרסיביות. אני חושבת שהאחריות כרגע בעניין הזה היא על הקואליציה. האם המחנה שלך מבין עד כמה המחנה שלי באמת מפוחד ומבוהל? אני שומעת את הקולות במחנה שלי שמוסתים על ידי הקיצוניים שמפיצים שנאה, שזורים פחד ואימה, ואני מתה מפחד".

יוכי שולחת אלי דוגמאות של טקסטים שרצים בקבוצה של המחאה שהיא עדיין חברה בה: "היכונו למתקפת 'אחים אנחנו' ולחיבוקי 'גורל אחד'. היזהרו ממתק השפתיים. מיוזמות פיוס ומשולחנות עגולים. לא להאמין להם! לא לבוא בקהלם. יהודה הכריזה עלינו מלחמה ורועדות לה הברכיים מהתוצאות. לאחר השיכרון בא הפיכחון. אין להם רופאים ולא מדענים, לא הייטקיסטים ולא מהנדסים, לא 'מוסד' ולא 'שב"כ' ולא צפונבונים טייסים. העולם הנאור מריע לישראל ויעניש את יהודה. קווי המתאר התחדדו. יהודה לא תסתתר עוד מאחורי גבה של ישראל. חכו וראו... מחולם יהפוך למספד... ישראל תנצח את יהודה. הידד ללוחמי הדמוקרטיה! הידד לרוח הישראל!" - כך כתב אחד מחברי הקבוצה.

"אני משתגעת כשאני קוראת טקסטים כאלה שהם כל כך מתנשאים, שמייחסים לצד השני בערות", אומרת ברנדס בכאב. "הטראומה הכי גדולה בתנ"ך, הפיצול בין יהודה וישראל - קרע נורא שבגללו איבדנו עשרה מתוך שנים־עשר שבטים - הפכה היום לפנטזיה. 'בואו נחזור על זה' - אלה הקולות שנשמעים ברמה. הקולות האלה, שחושבים שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, הם מסוכנים. זאת המדינה שלנו, זה הצבא שלנו, זו הכלכלה שלנו. ולהסית זה דבר נורא. ומצד שני אני יודעת מהבת שלי ומבעלי שמשתתפים בהפגנות לא אלימות שהם סופגים יריקות וקללות וניסיונות דריסה. השנאה וההסתה בוערות בשני הצדדים".

אז מה הלאה עכשיו, אחרי שהחקיקה עברה?

"אני הייתי מאוד רוצה שקולות מרכזיים מימין ומשמאל, שרואים את הצדק שיש בשני הצדדים, יבינו כי לדבר אחד עם השני זו ההצלה שלנו. הפשרה של בית הלל זה מה שהציל אותנו לאורך ההיסטוריה".

אבל כל זמן שהקואליציה תלויה בעוצמה יהודית, הרי בסוף זכות הווטו היא בידי הקיצונים. אולי במקום להחרים את ביבי המרכז המתון ייכנס לממשלה?

"אני לא יכולה לקרוא למחנה שלי להיכנס לממשלה. גנץ ניסה, וביבי רימה אותו ולא נתן לו להיות ראש ממשלה. ביבי הפך, בצדק או שלא בצדק, לדמון במחנה שלי. רק מזכירים את שמו - ואז כמו 'המן' במגילת אסתר צועקים בוז. זה כבר כולם־כולם, לא רק הקיצוניים. במצב כזה זה לא רלוונטי להיכנס לממשלה. אם אני הייתי היום מנהיגה, ואני לא, אני רק סתם סופרת ואדם פרטי, הייתי מנסה להרגיע את הרוחות. אני מצפה ממנהיגי המרכז לומר שאנחנו בתקופה קשה, כי יש כאן חקיקה אגרסיבית, אבל בואו נעבור את זה בלי הסתה, בלי להשתתף בקולות האלה שצועקים ישראל ויהודה. לומר שיהיה בסדר. אז עכשיו הם מחוקקים עם 64 המנדטים המעצבנים שלהם, אבל זה לא סוף המדינה ולא קץ הדמוקרטיה. זה מה שאני רוצה לשמוע.

"ביטול עילת הסבירות זה לא סוף בג"ץ, יש לבג"ץ עוד הרבה כלים. ועוד תבוא השעה שאנחנו, אנשי המרכז, נחזיק בהגה השלטון, ואז נבטל את החוקים ונחוקק באופן מושכל ומתון חוקים שיתקנו את מערכת המשפט ולא יהרסו אותה. אם רק נדאג לא להשמיע קולות קיצוניים של הפחדה, הסתה, שנאה והתנשאות, אז באמת נהיה הרוב ונזכה בהנהגה. התפקיד של מנהיגי המרכז הוא לא להיכנע לקיצוניים ולהרגיע את הציבור שלא קרה אסון ושיש לנו אורך רוח עד לבחירות הבאות".

הדאגה שמטלטלת את יוכי מהדהדת גם בתוך כתיבתה הספרותית העכשווית. בימים אלה היא עסוקה בכתיבת רומן בלשי על תקופת שיבת ציון של עזרא ונחמיה. "גם שם, כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה שבהן היו מאבקים פנימיים ונידויים, הקיצוניים השתלטו על השיח. עזרא הוביל בעם מהפכה של 'תורה לכל' והיה מספיק אמיץ לעמוד מול ההתנגדות של הכוהנים וליזום טקסי הקראת התורה בליווי תרגום לארמית. הוא רצה שכל המגזרים והמעמדות יהיו חלק מעם ישראל וירגישו שהתורה גם שלהם, אבל הוא לא הצליח לעמוד מול הקיצוניים שלא מוכנים לקבל את קבוצת 'הנשארים', שנשאו נשים נוכריות. וכך העם היהודי איבד בגלל זה את היהודים, שרידי ממלכת יהודה, שנאחזו בארץ ישראל ושמרו לה אמונים ולא גלו ממנה חרף כל המשברים והחורבנות. אני חרדה עד אימה מכך שהתכונה הזאת, להיכנע לקיצוניים ולקרוע את העם, שמתגלה בנו כעת במלוא נוראיותה, תמיט חורבן גם על שיבת ציון השנייה".

איך תצייני השנה את תשעה באב?

"כמו כל שנה - אצום עד אמצע היום לזכר החורבן ומתוך רצון שייבנה כאן בית מקדש לא כמרכז של פולחן קורבנות אלא כמרכז רוחני של בית לכל העמים. בחצי היום אוכל ואשתה מתוך אסירות תודה על כך שיש לנו מדינה. אני חרדה השנה יותר מכפי שחרדתי כל חיי הבוגרים על עתיד המדינה שלנו על הקרעים והשסעים. עברנו כבר תקופות קשות של פילוגים באוסלו, ולאחר רצח רבין, ובהתנתקות ובקורונה, אבל אף פעם השנאה והפילוג לא היו קשים כמו עכשיו. אני רואה את המראות ושומעת את הקולות, ובכל זאת אני אופטימית וממשיכה להאמין בכוח המתינות והפשרה של רוב העם".