לפני כשלוש שנים הגיעה לביתו של גבי גלייכמן, עיתונאי, מבקר ספרות ואינטלקטואל יהודי־שבדי, מעטפה גדולה ומסתורית. "דודה בן ה־90 של אשתי, איש ידוע ומכובד בנורבגיה, המתגורר באחת הטירות הגדולות והעתיקות בה, החליט בערוב ימיו שהוא רוצה להתחקות אחר שורשיו", מספר גלייכמן. בשונה ממדינות אחרות באירופה, הכנסיות העתיקות בנורבגיה עומדות על תילן ומתוכן אפשר לחלץ רישום מדוקדק של כל מי שהשתייך לקהילה מאות שנים אחורה. ואמנם, השרטוט שנשלף מהמעטפה התחקה אחר האילן המרשים של המשפחה - מן המשפחות הידועות והמכובדות בנורבגיה - לאורך יותר מ־350 שנה, כשהוא כולל בתוכו ראשי ממשלות, שרי חוץ, תעשיינים ואף אמנים נחשבים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גלייכמן סירב להתרשם. "אשתי שמחה שלילדים יהיה עץ משפחתי, אבל לא יכולתי להימנע מלהעיר, שהשושלת המשורטטת על גבי הדף נטולת כל פנטזיה", הוא מתלונן. "כל מה שנכתב הוא תאריך הלידה, המיתה ומספר הילדים; הרי יש עוד דברים בחיים - חלומות, תשוקות, כישלונות, הרפתקאות". אתה סתם מקנא שאין לך עץ כזה, אמרה לו אשתו. "היה יכול להיות לי עץ נחמד למדי; אבל מה לעשות שהיטלר עשה עבודה יסודית בכל הקשור למשפחה שלי?" החזיר גלייכמן. "אבל יש לי משהו שלדוד שלך בטירה הענקית לעולם לא יהיה", נופף בעט מול פניה הספקניות של אשתו, "אני, אישית, זוכר בבירור כיצד עמדתי מול הר סיני ומשה ירד משם, אוחז בלוחות הברית. ובעזרת הזיכרון הזה אני יכול ליצור חיים; לא 350 שנה, 1,000 שנים של היסטוריה יהודית".
• • •
לא אישה כאשתו של גבי גלייכמן תיתן לבעלה לצאת בהכרזות מפוצצות ללא כיסוי; שמונה חודשים בלבד לאחר מכן, לתדהמתו של גלייכמן עצמו, כך נראה, פורסם ספרו "שיקוי חיי הנצח" - שילוב פרוע בין מעשייה מרכז־אירופית לסיפורי אלף לילה ולילה, רומן אפי המתחקה אחר שושלת משפחת שפינוזה, המונה רופאים, מקובלים, מהפכנים ונוודים, שהשפיעו, כל אחד בדרכו או בדרכה, בצומת ההיסטורי שאליו נקלעו, על גורלה ופניה של אירופה.
מפורטוגל של ימי הביניים והאינקוויזיציה הספרדית, דרך אמסטרדם והמהפכה הצרפתית, וינה של פרוץ המודרנה ועד מלחמות העולם בגרמניה הנאצית ובהונגריה - כמעט אין מקום שבו לא דרכה כף רגלו של מי מבני שושלת שפינוזה - משפחה פרי מוחו הקודח של גלייכמן, שעירב בספרו אמיתות ובדיה, עובדות ודמיון בחן רב.
מרגע צאתו לפני שנתיים זכה "שיקוי חיי הנצח" להצלחה בקרב הקוראים והביקורת, תורגם לכ־15 שפות ושלח את מחברו למסע עולמי, שתחנתו האחרונה היא ירושלים, שבה ביקר גלייכמן כאורח יריד הספרים הבינלאומי לרגל תרגום הספר לעברית (הוצאת כתר, בתרגומה של דנה כספי), לפני ששב לאוסלו לכתיבת ספרו הבא.
גלייכמן נולד בהונגריה ב־1954 למשפחה יהודית שהיגרה לשבדיה כשהיה בן 10. הוא גבר נאה וכריזמטי, נחוש להקסים, ומרגיש בנוח בכל מקום: רגע לפני הראיון בתל אביב קפץ לארוחת בוקר ירושלמית עם חברו הטוב דויד גרוסמן, לאחריו ישוב לעיר הקודש להשתתף בפאנל במסגרת היריד, ובין לבין בירר בחן מה הסיכויים שבית הקפה יסחט עבורו מיץ טרי מירקות ירוקים.
עטיפת הספר
כשאדולף ויוזף נפגשו
הספר המפותל והשאפתני שכתב מעורר סביב גלייכמן, לדבריו, תהייה תמידית. "שואלים אותי תמיד אם ערכתי מחקר, ואני עונה שלא ערכתי מחקר כלל וכלל", הוא מכריז. "יש אמרה בעיתונות שלפיה אם יש לך סיפור טוב, אל תנסה לאמת אותו דרך מקורות; זה לעולם לא יתאים. כעיתונאי ומבקר, תמיד הקפדתי להישען על עובדות; אבל כשניגשים לכתיבת פיקשן, זו בדיוק הנטייה שצריך לשכוח".
"שיקוי חיי הנצח" רצוף דילוגים בין אמת לבדיון, למשל משחק שחמט סוער שמתנהל בין סטלין להיטלר - אז עוד "אדי", אמן מתוסכל - בווינה של תחילת המאה ה־20. "לפני שנים, באחד משיטוטיי בווינה, נתקלתי במקרה בבית ועליו שלט, שציין שכאן התגורר טרוצקי בשנים 1912-1913", מבאר גלייכמן את פשר המפגש הספרותי בין אדולף ליוזף. "גם סטלין, שבאותה תקופה היה גנגסטר של ממש, התגורר זמן מה עם טרוצקי באותו בית, זו עובדה מוכחת".
תחקיר קטן גילה לו שבאותה תקופה התגורר היטלר כשלושה רחובות מאותו הבית. "יכול להיות שדרכיהם הצטלבו, מי יודע? שאלתי את עצמי היכן היה אותו מפגש יכול להתרחש; סטלין היה שחקן שח מצטיין, כך שמבחינתי, זו היתה הזירה האידיאלית להפגיש בין השניים. אז כששואלים אותי מה אמת ומה בדיה בספר", הוא מסכם בחיוך של ניצחון, "אני תמיד עונה שהכל נכון ועובדתי; אני יכול להבטיח זאת נאמנה, כי המצאתי הכל בעצמי".
הגישה הזו מחלחלת לספר עצמו; סבו של המספר אומר שלא משנה מה אתה מספר, משנה רק האופן שבו זה מסופר.
"לחלוטין. אני מקבל הרבה תגובות מקוראים שמספרים לי שהקריאה בספר עוררה בהם חשק לקרוא על ההיסטוריה של גרנדה, למשל, שמתוארת בו בהרחבה, גם אם הרוב הוא בדיון. מעולם לא לימדתי באופן רשמי, אבל מקצוע כמו שלי מוביל אותי לא פעם לבתי ספר ולאוניברסיטאות, ובנפשי אני מעין מורה חובב. אם מישהו אומר לי שלא אהב את הספר אבל בזכותו קרא ולמד על המהפכה הצרפתית - עשיתי את שלי".
ניכר כי מורשתו של ברוך שפינוזה חילחלה היטב לגלייכמן ולאופי הייחודי של הרומן שכתב. "עבורי, שפינוזה הוא אחד האנשים ששינו לבלי הכר את המנטליות של המחשבה המערבית", הוא אומר, " לכן, מתוך הכבוד הרב הזה דווקא יצרתי אותו כאדם לא נחמד וגם בכלל לא כזה גאון - הגאון הוא בכלל אחיו המומצא".
גם מוטיב האחים התאומים חוזר בספר. מדוע?
"לכל אחד יש תאום כלשהו בתוכו. כפי שמשה נזקק לאהרן על מנת לדבר, אני תמיד מרגיש שאתה זקוק לתחושה שיש עוד מישהו בתוכך על מנת להרגיש שלם. כתבתי את הספר במעין מרתון ממושך, מיעטתי באכילה ובשינה אבל הכרחתי את עצמי לכתוב ארבעה עמודים בכל יום. לפעמים הייתי קם בבוקר ומרגיש מרוקן, נטול השראה; אבל אז, לפתע משומקום הייתי מרגיש שמישהו נמצא מאחוריי, אומר לי מה לכתוב. ליתר דיוק, מוזר ככל שזה נשמע, הייתי מרגיש את אבות אבותיי, מומצאים ואמיתיים גם יחד, מספרים את הסיפור או מאזינים לו, והכל היה מתחיל לקרות מעצמו".
וכמה הם היו מעורבים בסצנות המין המגוונות?
"זה כבר אני", הוא צוחק. "אני אוהב סקס, יש דבר נפלא מזה? שיעשע אותי שסצנת הסקס הראשונה של מייסד השושלת היא בכלל בין שני גברים, זה היה הכיוון - נועז אבל בעצם נורמלי, אמיתי, כמו בחיים. סקס עושים עם המוח, ולכן החוכמה היא לכתוב אותו חכם, חושני, לא פורנוגרפי אבל גם לא חסוד ומתחמק. אני חי במדינה מאוד ליברלית, אבל גדלתי בחברה ההונגרית בתקופה שנשלטה על ידי דיקטטורות, ובדיקטטורות לא מדברים על סקס, כי זה בדיוק המרווח שלך בחיים הפרטיים, שאותם הם גונבים ממך. לכן התורים הארוכים בדואר, בחנויות לממכר מזון, שלא יהיה לך זמן לחשוב ולהטיל ספק".
להשתיק את הגיבור
בישראל גבי גלייכמן אינו מוכר, אך ההשתלבות של ספרו בהוצאות הספרים המובחרות באירופה וסיבוב ההופעות שלו במיטב ירידי הספרים בעולם רחוקים מלהתרחש יש מאין; למעשה, כשמדמיינים גוורדיה אינטלקטואלית גלובלית, שבה בכירי הכותבים דנים בסוגיות ברומו של עולם - גלייכמן הוא בדיוק הפרצוף הלא מוכר לקהל שתמיד נמצא שם. הוא מיודד עם כמה מגדולי הסופרים החיים כיום, מסלמאן רושדי, דרך אורהאן פאמוק ועד גרוסמן ועוז, זורק אנקדוטות משעשעות על מריוס ורגס יוסה או פייר בורדייה כעניין שבשיגרה, אך מאזן זאת בכך שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה.
הוא החל את מסלולו כסטודנט באוניברסיטת שטוקהולם, שנמשך לפילוסופיה של המוסר ואף נפגש כמה פעמים עם הפילוסוף עמנואל לוינס. הימים היו פוסט מרד הסטודנטים ב־1968, לא היה דבר מיושן ולא רלוונטי בשטוקהולם מדוקטורט בפילוסופיה של המוסר, ולכן עזב גלייכמן את האוניברסיטה והפנה את מרצו לכתיבת ביקורות ספרות וראיונות עם סופרים.
במהרה עשה לו שם כעיתונאי ספרות מזהיר. "זה קל מאוד כשאתה מגיע משטוקהולם", הוא אומר, "פרס נובל הפך אותה למכה של הספרות, ולכן אין סופר שלא ייענה לראיון איתך, כך שהיתה לי כמעט מההתחלה גישה לכל כותב אפשרי; היחיד שלא פגשתי הוא פיליפ רות".
גלייכמן שימש מבקר ספרות במשך 25 שנה, אבל כמעט בן־לילה - לאחר שמאס בקרקסים האינטלקטואליים שאיתם נדד ברחבי אירופה - פרש מתפקידו, חזר לסקנדינביה, הכיר את אשתו הנוכחית ועבר לגור עימה באוסלו, שם נולדו להם שלושה בנים (לגלייכמן בן נוסף ממערכת יחסים קודמת). "במשך 12 שנה קראתי ספרים והייתי בבית עם הילדים", הוא מספר, "אנשים חשבו שמשהו התרופף אצלי, אבל אני הבנתי שסוף סוף אני מתחיל להיות בן אדם".
טוב, גלייכמן מגזים. הוא לא בדיוק רק ישב בבית וקרא ספרים אלא גם ייסד יחד עם אשתו את AGORA, הוצאת ספרים קטנה ויוקרתית, שהוציאה את כל כתבי בורחס כמו גם מפרסמת את ספריהם של כותבים כמייקל שייבון, סינתיה אוזיק, דויד גרוסמן ואחרים. "זה לא עסק רווחי, בלשון המעטה", הוא מודה, "אבל אני מרגיש שבורכתי בכל כך הרבה מובנים בחיי, וזו הדרך שלי לתת בחזרה".
אנשים מרי נפש יכולים לכתוב ספרות משעשעת עד דמעות ולהפך, ובכל זאת קשה לא לתהות על אודות הפער בין דמותו שופעת שמחת החיים של גלייכמן ובין ארי שפינוזה, המספר של "שיקוי חיי הנצח" - אדם מלנכולי ומובס, אילם, למוד טרגדיות, שכותב בבהילות את ההיסטוריה המשפחתית מערש הדווי שלו.
"ארי הוא בהחלט לא אני", מסכים גלייכמן. "יש לי את הרגעים שלי, אבל בעיקרון אני אדם שמח בחלקו שמרגיש שהחיים הם מתנה. עם זאת, עשיתי את הגיבור אילם; השאלה למי יש קול בחברה היא שאלה שמטרידה אותי תמיד. בנורבגיה למשל, יש מעמד שלם של אילמים; הם מגיעים מסומליה, הם מנקים רצפות או עובדים בדוכני מזון מהיר, יש להם ודאי סיפורים מרתקים, חשובים, אבל לאף אחד לא אכפת. כאזרח וגם כמו"ל, אני חושב שכולנו נצא נשכרים אם וכאשר נקשיב לסיפור שלהם".
עוד באתר: רומן החדש של אורלי קסטל־בלום מציב במרכזו נשים שבורחות ממוסכמות
"זה בנאלי להיות נורבגי"
מלבד ביקורים חטופים וקצרים, כף רגלו של גלייכמן לא דרכה במולדתו, הונגריה, שבה הומתה מרבית משפחתו. אולם עם צאת הספר בהונגרית החליט לכבד את הוצאת הספרים ולהגיע לאירוע שנערך לכבודו. "אבא שלי אמר שזה יהיה הדבר הנכון לעשות", הוא אומר בגלוי, "הנושא היהודי רגיש מאוד בהונגריה, ולא פעם מעדיפים פשוט להתעלם ממנו, אבל להפתעתי התקבלתי שם כמעין בן אובד, זה שחוזר למולדת אחרי 50 שנה".
לדבריו, "יותר מ־300 איש הגיעו לאירוע והביקורות היו מעוררות מחשבה. זה שימח אותי, בייחוד משום שזה חשף את המורכבות האנושית, שאנחנו נוטים לשכוח את קיומה לאור מאורעות העבר. אבא שלי, למשל, קרא את הספר והתלונן. 'אתה לא נחמד ליהודים שם', הוא אמר", צוחק גלייכמן. "שאלתי אותו, למה שאהיה? הם לא נהרגו בהמוניהם כי הם היו טובים או רעים, הם נהרגו כי היו יהודים. ההנחה הזו איפשרה לי ליצור סיטואציות מורכבות יותר".
נקודת המוצא של הרומן - הונגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה - מלווה בהרבה שתיקות.
"נולדתי וגדלתי לאותה תקופה. הונגריה היתה נתונה תחת שליטה סובייטית והיינו מוקפים שקרים ותעמולה. הדבר היחיד שלא היה אפשר לשקר על אודותיו היה תוצאות משחקי הכדורגל, כי בכל משחק נכחו כ־50 אלף צופים. במשפחה שלי, כמו במשפחה של המספר, לא דיברו על השואה; איזה מן אדם אתה נהיה, כשאתה גדל בין דממה ושקר? לכן במרכז הספר הצבתי את הדוד שמספר סיפורים; חלק מהסיפורים מופרכים לחלוטין; הוא עצמו לא יודע מניין הם מגיעים. אבל הוא ממשיך ומספר, כי מתוך הבדיה ומעשה הסיפור מגיעה גם האמת. זה מה שאני עצמי עושה עם הילדים שלי".
לצד זאת, הרומן שם דגש על החשיבות של היהודים בפזורה, וזו אמירה פוליטית משמעותית ביותר כיום, בעידן של טרור גובר.
"אני מסכים. אני מאמין גדול ברעיון יהדות הפזורה, אני הרי חי בה. ישראל זה רעיון מדהים בעיניי ומדהים אותי לא פחות שהוא קרם עור וגידים, ואולם לאורך כל ההיסטוריה היהודים היו מיעוט בשטח זר ושימשו תזכורת לכך שיש לכבד אדם או קבוצה למרות היותה מיעוט, גם אם הדבר עלה בדמים. לוינס היה זה שאמר שצריך להביט בפניו של האחר כדי להיות אנושי, לפתח מוסר. למה שיהיה לי מוסר אם אני חי באי? לכן חשיבות הפזורה והעקרונות שהיא טומנת בחובה היתה ונשארה עצומה".
הרומן דן בהיסטוריה היהודית באירופה, אבל מזווית אחרת הוא רומן שמוקדש למיעוט באשר הוא.
"בהחלט. יהודים, צוענים, נכים, נשים - שלמרות מספרן נתפסות תודעתית כמיעוט - כולם מככבים במקום בולט ברומן, כי הם תמיד מעניינים. להיות הרוב זה די טיפשי; אתה פשוט הולך אחרי כולם. גם אישית, הדבר הכי בנאלי בנורבגיה, שבה אני מתגורר כיום, הוא להיות נורבגי. כי כולם נורבגים. להיות יהודי זה ממש יוצא דופן. משערים שיש כ־1,000 יהודים בנורבגיה, ורובם לא מזדהים ככאלה. אני האינטלקטואל היחיד במדינה שמצהיר על יהדותו בגלוי; אם יש לך מה להגיד ואתה יודע כיצד לומר זאת, להיות מיעוט עשוי לטעון אותך בכוח רב, אולי תצליח אפילו לתרום לשינוי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו